במערב הפרוע לא היו מנעולים לדלתות. היה סד בכל צד של הדלת,
עליהם היו מניחים קורת עץ עבה לדלת שנפתחת פנימה, וזה כל
המנעול. ברור שזה לא מספיק, ולא יכול למנוע מגבר חזק ונחוש, או
קבוצת גברים, לפרוץ את ה"מנעול" החובבני. מלבד זאת כל בית וכל
חדר מלון צריך חלון, זה בסיסי. לפחות חלון אחד. לא בעיה לשבור
זגוגית.

אדגר אלן פו חי באותה תקופה. נדמה לי שהוא חי במזרח, ולא
במערב, אבל המזרח היה פרוע לא פחות. סטיבן קינג לגלג על אלן
פו, על דרך ההתנהלות החובבנית שלו ביחס לכתיבה. אבל אני טענתי
ועדיין טוען, שבמקום ובתקופה בה החיים היו שבירים כל-כך, ואין
ערובה שתגמור את השבוע חי, הדבר האחרון שאתה חושב עליו ברצינות
הוא לכתוב ספר שלם ורציני, מה גם שלא היו האמצעים. היה דפוס,
אבל הוא עסק בגיליונות וספרונים קטנים, ולא נראו ספרים עבי
כרס, אלא אם הביאו אותם מאנגליה או צרפת. מלבד זאת, אדגר אלן
היה אדם פרנואידי ולא יציב לגמרי, וכנראה הוא ידע כמה החיים
שבירים, ולאות הוכחה לצדקתו יצא שהוא מת בגיל 40, גיל זקן
לתקופה של אז, אבל היום אני מבוגר ממנו ביום מותו.

כשישנתי באחד החדרים של המלונות הקטנים, כשבאחד החדרים הסמוכים
נם קלינט איסטווד בתפקיד הטוב, בלונדי, בעוד המכוער בדרך לחסל
אותו עם שכירי חרב, חשתי מתוך שנתי תנועה בחדר, אך שנתי הייתה
כבדה. למחרת קמתי ורציתי להכין לי קפה על האח, אך צבע המים
במיכל היה מוזר, ולכן נתתי לחתול שאספתי מתוך שעמום לטעום
מהמים. תוך דקות הוא השתגע, אבל לא מת. הסתובב בחדר כמוכה אמוק
וקפץ על הקירות. יילל כמו צבוע. שחררתי אותו דרך החלון, והוא
נחת על רגליו בשלווה מחלון הקומה השנייה, ורץ במהירות לבין
רגליי הסוסים הקשורים ליד השוקת. הם רמסו אותו למוות.

החלטתי לקחת את הדברים שלי ולהתחפף משם. שילמתי בזהב על הבוקר,
כל השאר שולם מראש, ודהרתי עם סוסי להמשך מסעי לעבר המזרח.
החיים במערב היו קשים לי מדי, והייתה לי תכנית לפתוח בית דפוס
ולהפיץ עיתון מקומי בעיר בה התיישב. לא היו לי תכניות להפיץ
שירה או פרוזה, אנשים עם אקדחים על המותן ואבק שריפה באצבעות,
וטבק בשיניים ועל האצבעות, לא קוראים ספרות, יפה או לא.