להיות מי שאת רוצה להיות

...טוב, הנה אנחנו כאן, במרפסת, שתינו, בשקט.  ביקשת לראיין
אותי...  מה את רוצה לדעת?
...אה, השאלות הרגילות... תפתיעי אותי! שאלי משהו שעוד לא
שאלו... אל תעלבי. צחקתי.
  טוב, כמו שאת יודעת: נולדתי בישראל, הורים אירופאיים, אלא
מה... דווקא לא היו מי יודע אינטלקטואלים. אבא היה אינסטלטור.
אמא אחות. לא שהם היו בורים לגמרי בספרות, בפוליטיקה.
פוליטיקה...  מי יכול היה בימים ההם לא להיות מעורב? כולם היו
מעורבים... ובימי ששי כולם קראו את אלתרמן ב'טור השביעי'; ככה
שבעצם כולם גם היו חובבי שירה... (צוחקת). לא, אבל ברצינות -
אלתרמן בטור השבועי שלו היה כותב על הרבה דברים אבל בגדול
-תמיד זה היה קשור איכשהו לדברים פוליטיים. וזה מה שההורים שלי
קראו, כמובן: 'דבר';   אף שאבא שלי היה בעצם רביזיוניסט אבל...
אמא היתה כל כך דומיננטית שהוא 'נכנע' ועבר לצד שלה... לא
יודעת.
  ככה שחוץ מעתוני הילדים - דבר לילדים שבא עם ה'דבר', ובכיתה
עוד חמרים - כמובן 'מגויסים בדרך כלל, ואלתרמן שהתרגלתי לקרוא,
איכשהו, תמיד 'נברתי' בחמרים ספרותיים. נמשכתי.
  מתי אני התחלתי לכתוב? בעצם, כפי שכבר סיפרתי לך, תמיד
הייתי 'תולעת ספרים'; האמת, ההורים לא הבינו מאיפה זה בא להם.
אמא שלי היתה משתגעת מזה: את שוב עם האף במחברות, בספרים? לכי
לשחק קצת עם החברות שלך. לא עזר לה. לא יודעת מאיפה זה 'נדבק'
לי- 'הדיבוק' הזו של קריאה. ספרות נראתה לי תמיד כמשהו
נשגב...
  איזו ילדה הייתי? (צוחקת) חנונית מדופלמת! הייתי ילדה רזה,
משקפופרית, עם נמשים ושיער בצבע ג'ינג'י מלוכלך... ממש לא
משהו...(צוחקת).
  את אומרת שאני נחשבת לאחת היוצרות הכי מוערכות היום בספרות
עברית? טוב, זו מחמאה שלא ציפיתי לה. תודה... לא התכוונתי...
פשוט כתבתי דברים שבערו בי...
  בקשר לפרס ביאליק, תשמעי - אני לא בתחרות עם אף אחד. לא אני
דוחפת את השם שלי למועמדויות. פשוט קרה ככה. ממש ממש בהפתעה.
נעימה, יש לציין (מחייכת).
 מאיפה באים לי הרעיונות לספרים שלי - תאמיני או לא אבל
מהחיים. בכל אחת מהדמויות, גם הגבריות, יש משהו ממני, משהו
שקרה, משהו שהיה צריך לקרות, שדמיינתי איך זה קורה. גם פרשיות
האהבה הסבוכות שאני מתארת. לגבי מקומות ותעסוקות - טוב, אני
עושה הרבה תחקיר לפני שאני נותנת לדמות לדבר ולהתנועע אצלי.
אני חושבת שכדי שדמות תהיה אמינה, היא צריכה להיות עד כמה
שאפשר דומה למציאות. אה, הזונה... כן, ירדתי לתל-ברוך, עמדתי
בשקט, הסתכלתי... הן חשבו שאני אחת משלהן ואפילו היתה מי שרצתה
לדחוף אותי כי אני לוקחת לה את הקליינטים... (צוחקת) כנראה
שאני לא נראית כל כך רע...   התקרבתי בהדרגה לשתיים מהן
ושוחחנו ממש... די מזעזע... אבל למדתי מזה המון!
...אוי תסלחי לי אני חייבת לקטוע את הראיון... סליחה. צריכה
להוציא את הילדה מהגן. סליחה. אצלי זה קדוש. אבל אפשר להפגש
עוד פעם את את כל כך עומדת על זה... היה קצר...
טוב, אז בינתיים שלום! (רצה עם המפתחות של המכונית משקשקים
בידה תוך שהמראיינת צועדת לשער הגינה.)


בכיתת כתיבה יוצרת קיבלנו משימה: כתבי את מי שאת הכי רוצה
להיות. סופרת זה עדיין די  'נחשב' בעיני. אז כתבתי ראיון עם
סופרת, והמורה בכיתתנו, שהיא סופרת בעצמה, צחקה כשקראה זאת,
וזה הפתיע אותי. מסתבר שזה בדיוק זה...).