הגשם היה אכזרי, כמו אבנים על הראש. הוא נכנס הביתה והתנשם
בכבדות. הוא שמע אותה שוכבת במיטה, מעשנת. "את לא יכולה לעזור
לי כאן?" הוא קרא אליה בתוכחה, "זה לא כיף כל התוהו ובוהו
שהולך בחוץ," היא לא ענתה. הוא פשט את המעיל והשליך אותו על
הכורסה, הלך להכין לו קפה. "איפה הסוכר המזוין?" הוא קרא, היא
לא ענתה, "לא משנה, מצאתי," הוא ישב ושתה מהקפה, ועישן, ושמע
ברדיו מקוטע את השירים שדיווחו שאין שום תקווה והכול חרא. הם
באמת יודעים לעודד אנשים, הוא חשב לעצמו בציניות, "את יודעת?"
הוא קרא אליה, "אני חושב שמנסים לייאש אותנו בתקשורת. כדי שלא
נעשה פה מהפכה. אבל אני אומר שצריך מהפכה. המדינה הזאת מתנהלת
כמו מדינה מלפני מאה שנה," הוא צחקק, "לא סתם מישהו אמר
שהפוליטיקאים חיים במאה אחרת. הם חיים במאה התשע-עשרה
המזוינת!" הוא לגם מהקפה והראש שלו הסתובב. הוא חשב שהוא על סף
התמוטטות עצבים, אם לא יירגע מ-כל הבלגן שחודר לחייו. הוא חשב
עליה במיטה. "את עושה בשכל," הוא אמר, "כל היום במיטה בסבבה,
כי באמת לאן יש ללכת. כל הזמן אני מתרוצץ בכל מיני סידורים
ועניינים שלא נגמרים. זין על הכול. שכולם ילכו לעזאזל ויעזבו
אותי בשקט. אבל לאאאא... אני כמו מטומטם הולך מ-פה לשם, משם
ל-פה, מתרוצץ, חוזר, נאבק, מנצח, מפסיד, מצליח, נכנע, וכל
המלחמות האלו בשביל מה, בשביל מה?" הוא לא חיכה לתשובה, והיא
באמת לא ענתה. "חרא של מדינה!" הוא צרח, "אבל זה המקום הכי טוב
להיות בו. הגוף שלך יכול ללכת לאן שהוא רוצה, ולעשות מה שהוא
רוצה, אבל המוח כלוא בקופסה. כי יש כאן משטרת מחשבות מזוינת.
אנשים מספרים לי את הדעות שלהם, וזה בדיוק מה שאומרים בתקשורת,
זה לא באמת הדעות שלהם, אבל הם חושבים שזה כן. משטרת מחשבות
מזוינת." הוא לגם מהקפה, "אבל לך זה כבר לא אכפת, כי את כבר לא
פה. הכוחות שלך נגמרו ואת פרשת מ-פה. אני קראתי עלייך קדיש
באמצע הלילה המזוין כשירד גשם כמו עכשיו, אפילו אלוהים בכה
כשקברו אותך. את בגן-העדן, ואני פה, אוכל את כל החרא!" והוא
העיף בחבטה את כוס הקפה שהתנפצה על הרצפה. הוא תפס בפניו ומירר
בבכי. "לא נורא, אימא. העיקר שטוב לך, העיקר שטוב לך..."