בכל פעם שאיציק קיבל צו מילואים, אותו סיפור חזר על עצמו. גם
אחרי שעבר לגור בדירה משלו, יום לפני שהתייצב בגדוד, התייצבו
הוריו בביתו.
זה תמיד הזכיר לו את היום הראשון בבית הספר, כשאמא שלו שמה לו
בתיק ארוחת עשר, ארוחת צהריים שהייתה יכולה להספיק לחצי כיתה,
ועוד כמה חטיפים, שיהיה בין לבין, וכמובן סוודר, בתחילת
ספטמבר, כדי שלא יצטנן מהמזגן. או את הערב שלפני הטיול השנתי
של כיתה ה', זאת הייתה הפעם הראשונה שאיציק יצא לטיול של
יומיים, וישן לילה מחוץ לבית. לילה אחד, אבל מזוודה כמעט
לשבוע.
איציק לא היה ילד מפונק. הוא אף פעם לא ביקש בקשות מיוחדות
מההורים, מעבר לדברים הבסיסיים. את הכסף למימון שיעורי הנהיגה,
למשל, הרוויח בעבודה קשה, בחופש הגדול. אבל הוא גם לא היה
פראייר, הוא ידע לדרוש את מה שמגיע לו, וכשהבוס שלו, ניסה לשלם
לו פחות בסוף החופש, הוא ידע בדיוק מה להגיד לו ובאילו משפטים
להשתמש כדי לקבל את הכסף. במבט לאחור, אף אחד לא הופתע כשמיד
אחרי השחרור מהצבא, איציק נרשם ללימודי משפטים.

"אמא, מתי כבר תפסיקי עם זה? את חושבת שאמא של המג"ד שלי גם
מסדרת לו את התיק לפני כל מילואים? אני כבר בן 32, יש לי עבודה
מסודרת, דירה משלי, אז אני לא יכול לארגן לעצמי בגדים וציוד
לשבוע?"
"שרה'לה, נו, תעזבי את הילד, הוא יודע להסתדר גם בלעדינו. תמיד
בדקת לו את התיק ותמיד היה שם כל מה שצריך." אבא של איציק היה
מבוגר מאמו ביותר מעשר שנים. איציק תמיד מצא יותר דמיון בין
אבא שלו לסבים של חבריו מאשר לאבות שלהם. כשהיה ילד, תמיד קיבל
ממנו יותר ממתקים ומתנות ופחות עונשים וצעקות. אבל כשהיה איציק
בתיכון, יצא אביו לגמלאות, והשעות הרבות שבילו ביחד בבית,
הגבירו את החיכוכים ואת המריבות.

"תודה אבא, למרות שאני כבר לא ילד, אבל אמא, הוא צודק. אל
תדאגי, באמת שמתי בתיק כל מה שאפשר."
"אני ואבא נמשיך לקרוא לך ילד גם כשתהיה בגילנו. רגע, אתה תהיה
שם גם בשבת, לא? מה עם חולצה לבנה? אני מגהצת ושמה לך." משפחתה
של שרה'לה עודדה אותה תמיד להישגיות והצלחה אישית. מיד אחרי
שנת שירות לאומי, החלה בלימודי מחשבים, עוד בתקופה שמחשבים היו
בגודל של חצי קיר ובמקום דיסקים היו כרטיסים מחוררים. אך השעות
הארוכות והלחץ בעבודה, בחברת תוכנה צעירה, הקשו עליה לנהל חיי
משפחה. לאחר לידה קשה, שבעקבותיה נגזר עליה שלא תוסיף עוד
ללדת, החליטה לעזוב את העבודה ולהקדיש את זמנה לגידול בנה.

"אמא, זו 'שבת חברון', יהיו שם אלפי אנשים. אני בטח אטחן
שמירות מסביב לשעון, מתי יהיה לי זמן לחולצה לבנה?"
"תטחן מה שאתה רוצה, אני שמה לך חולצה לשבת."

אבל למרות הריטואל הקצת מעצבן הזה, איציק אהב לצאת למילואים.
הוא עבד במשרד עורכי דין ידוע, ונהנה מאוד מהעבודה, אבל
פעם-פעמיים בשנה, כשהגיעה מעטפה חומה בדואר רשום, שמח להשאיר
את כל המסמכים והניירות מאחוריו ולפגוש אנשים שבאמת אהב. היו
איתו בפלוגה שלושה חברים שהכיר עוד מהטירונות, אבל איציק הכיר
במילואים לא מעט חברים חדשים והתחבר מאוד דווקא לוותיקים
שבהם.
גם הפעם האימון עבר עליו בכיף, עם הרבה שיחות נפש על קפה שחור,
ונשאר לו רק לעבור את השבת בחברון לפני החזרה לחיים האמיתיים.

"צאתכם לשלום, מלאכי השלום." צרור היריות שנשמע ברקע לא הקפיץ
אף אחד מהחיילים שכבר התרגלו למנגינה המיוחדת של חברון. אבל אז
נכנס החמ"ליסט בריצה, "כיתת כוננות, 'תפסו ת'דברים שלכם וטוסו
החוצה! יורים על המערה." כולם ידעו שמתחם המערה הוגדר השבת
כאזור סטרילי והמתפללים המוסלמים לא הורשו להתקרב. מערת המכפלה
הייתה מלאה עכשיו במאות מתפללים שקיבלו את השבת ולא מעט נערים
ונערות צעירים הסתובבו ברחבה שבכניסה. איציק מלמל "כי מלאכיו
יצווה לך לשמורך בכל דרכיך" ויצא בריצה.
הוא נצמד לקיר, כמה צעדים מאחורי שחר הסמל. "זיג לשמאל! איציק,
בא חפה עלי." איציק סגר את המרחק ביניהם במהירות וירד לכריעה.
התמונות מהאימון שעבר לפני יומיים בלש"ביה בצאלים חלפו בראשו,
אבל הפעם ניצב מולם אויב אמיתי, שכנראה התאמן השבוע לא פחות
מהם. איציק הוציא את קנה הנשק מעבר לפינה ונצמד לשחר. מיד נשמע
צרור יריות קצר, ואיציק, שחשב שהוא מזהה את מקור הירי, שיחרר
כמה כדורים לעבר המטרה.
לרגע השתררה הפוגה והיה נדמה לו שכל הסיפור נגמר, אבל אז נשמע
שוב צרור יריות, הפעם ארוך יותר מקודמו, ופתאום איציק הרגיש
כאילו זרקו עליו אבן כבדה בעוצמה אדירה.

אברום נכנס הביתה לאחר תפילת שחרית. השולחן היה ערוך והאוכל על
הפלטה הריח מצוין, אבל מה ששמע בזמן שקיפל את הטלית בבית הכנסת
ניקר בליבו.
מסביב למקום שלו בבית הכנסת התפנו בשנים האחרונות כמה מקומות
של מתפללים קבועים, והאנשים שהתיישבו שם בשבתות הגיעו תמיד עם
החדשות האחרונות ודאגו לעדכן אחד את השני מיד בסוף התפילה
ולפעמים גם במהלכה. אברום לא אהב לשמוע את הלחשושים האלה בזמן
התפילה, אך העדיף להישאר לשבת במקום הקבוע שלו בארבעים השנים
האחרונות.
ארוחת השבת עברה בשקט יחסי, ופרט לדיווחים על בריתות, חתונות
ושאר שמחות, שהביא אברום מבית הכנסת, לא התנהלו שיחות
משמעותיות על השולחן. אבל כשהתיישב בפינה החשוכה, ליד ארון
הספרים, במקום לצאת כמדי שבת אל המרפסת, הבינה שרה'לה שמשהו
קרה.
שרה'לה שהכירה את אברום, לא התכוונה לחקור אותו מה מפריע לו,
אך רצתה לשפר את הרגשתו ולהקל עליו. היא הכינה שתי כוסות תה,
סידרה מבחר עוגיות על צלחת וניגשה לשבת ליד בעלה. אברום ישב
והביט במכשיר הרדיו הכבוי, המונח על המדף, כאילו הוא מנסה או
מקווה לשמוע את החדשות. עכשיו כבר לא היה לה ספק, איציק נפגע.

"חובש! תריצו לכאן אלונקה! יש פצוע." קרב היריות נגמר, אבל
הבלגאן רק התחיל. "קודקוד מכרמל, אני צריך פינוי דחוף! יש פצוע
אחד בכח, נפגע מכדור, מדמם."
עברו רק כמה שניות עד שהחובש הגיע והתחיל בטיפול. הוא תלש את
האפוד, פתח את כפתורי החולצה וחשף את החזה. הפצע שניגלה לעיניו
הבהיר לו את חומרת המצב. היה ברור שמישהו צריך לנסות לעצור את
הדם בזמן שהחובש מחפש פגיעות נוספות. אבל הוא אפילו לא היה
צריך לבקש, שחר ואיציק לא התכוונו לעזוב אחד את השני.
"אתה תחזיק מעמד, יהיה בסדר, באמת," הוא כבר איבד תחושה באגרוף
שניסה לעצור את הדם ליד הכתף, "המסוק עוד רגע כאן. אל תדאג,
אני ממשיך איתך עד לבית חולים."

שרה'לה לא הצליחה לחשוב על שום דבר, בטח שלא לנוח את מנוחת
הצהריים. היא התיישבה ליד החלון ופתחה מעט את התריס, כך שתוכל
לראות את העוברים ושבים, אך שהם לא ישימו לב אליה. היא לא
חיפשה שום דבר, אבל הוקל לה לראות שהחיים בחוץ מתנהלים כסדרם
ואולי באמת כלום לא קרה.
הסרטים שעברו לה בראש היו לקוחים מהסיוטים הכי גרועים של
אימהות שבנם בצבא. אפילו כשאיציק היה בסדיר והיא ידעה שהוא
נמצא בתוך לבנון, היא לא הרגישה ככה. למרות החשש, הייתה לה
איזו תחושה מרגיעה שהכל יהיה בסדר, חוש נבואי המיוחד לאימהות.
אבל עכשיו היא דמיינה את הרע מכל. מה קרה לאיציק שלי? הוא
נפצע? אולי נחטף. אני לא יכולה לאבד אותו ככה.
עיניה כבר כמעט נעצמו מעייפות, כשפתאום ראתה אותו בקצה הרחוב,
לבוש מדי זית. החיוך שהתפשט על פניה הלך ודעך ככל שהתקרב החייל
והדרגות שעל כתפו נגלו לעיניה. היא הרגישה איך הדופק שלה מתחיל
לעלות ולא יכלה להסתכל יותר החוצה. "אברום, הם באו לקחת את
הילד שלי! זה לא יכול להיות! איציק היפה שלי, הוא חוזר מחר
הביתה."
הצעדים בחדר המדרגות הלכו והתקרבו והדם שהציף את ראשה של
שרה'לה גרם לה לסחרחורת קשה. הזמן כמו עמד מלכת, רגע לפני
שנשמעו הדפיקות בדלת ואברום הלך לפתוח בלב כבד.
שרה'לה ניסתה לקום כדי לצאת אל הסלון, אך דקירה חזקה בחזה עצרה
אותה וראייתה התערפלה. היא הצליחה להיאחז במשהו, אולם כוחותיה
לא עמדו לה והיא נפלה.
כמה שמח אברום לראות את הפלדמנים, שבאו לסעודה שלישית, מעבר
לדלת, עד ששמע את קול החבטה. הם מצאו את שרה'לה שוכבת על
הרצפה, מחוסרת הכרה והזמינו מיד אמבולנס.

"המצב לא טוב, אבל אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי להציל את אשתך,
תהיה בטוח שהיא בידיים טובות." האחות ניסתה להרגיע את אברום,
"אני מציעה שבינתיים תחכה בחדר ההמתנה. כמובן שנודיע לך מיד על
כל שינוי במצבה."
אברום התיישב בדאגה על אחד הספסלים. הוא שם לב לטלוויזיה שדלקה
מולו, ובאמת, כבר יצאה השבת והוא עוד לא שמע מה קרה בחברון, מה
קרה לאיציק.
לפני שעלה לאמבולנס, ביקש אברום מהפלדמנים שיודיעו לאיציק מה
קרה לאימו מיד בצאת השבת, אך הוא לא ידע אם הם הצליחו ליצור
איתו קשר.
אברום קם והתקרב לטלוויזיה בניסיון לשמוע משהו. "מצבו של מפקד
הכח שנפגע הלילה בפעולה בחברון השתפר וכרגע הוא מוגדר יציב.
דובר צה"ל מסר שמהתחקיר הקצר, שנערך מיד לאחר האירוע, עולה, כי
מי שניהל את הלחימה לאחר פציעת המפקד הוא חייל מילואים
מירושלים, עורך דין במקצועו, שתוך כדי לחימה טיפל במפקדו הפצוע
עד הגעתם לבית החולים."

אברום הסתובב בדיוק כשנפתחו דלתות המעלית ודלת חדר הטיפול
נמרץ, בו זמנית. בצד אחד עמד הרופא שטיפל בשרה'לה, ומהמעלית
יצא איציק וחולצתו הירוקה מוכתמת בכתם דם כהה.
איציק התקרב לאביו, פניו מתמלאות בדמעות, והחל לפתוח את כפתורי
חולצתו. מבעד לחולצה הצבאית, הופיעה אט אט חולצת שבת לבנה.
הרופא שהתקרב אליהם, לא הותיר מקום לספק. "ילד שלי!" קרא אברום
וחיבק את איציק בידיו הרועדות. איציק כבש את פניו בכתפו של
אביו ובכה.

"וַתָמָת שָרָה. נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שעל ידי בשורת
העקידה שנזדמן בנה לשחיטה. פרחה נשמתה ממנה ומתה." (רש"י, פרשת
חיי שרה)