1.
וינסנט מפר את המרקם הסמיך של השמיים שלו
בכתמי כוכבים מתערבלים,
מערפל את הקו הדק ממילא שמפריד בין מים לשמים.
החמניות שלו מתאמצות כל כך להיות שמשות רכונות באגרטלים
וכל הברושים בסן רמי רוטטים כמו קצוות עצבים
על קצה צוק השפיות.
חזק מכל מכות בי הנשים הנעדרות מציוריו
המעטות נוכחות בלבושן הכבד, בכובעיהן המסורבלים
קשורים באדיקות לסנטריהן
האם הנשים הערומות שראית
רטטו בהנאה כמו הברושים ספוגי הרוח?
האם כמו החמניות, היו הן אחוזות יומרה להיות השמש בחייך?
האם סינוורו אותך כמו כוכבים מתנפצים אל תוך עיניים, בלילה
רווי דמעות?

2.
אין זה העירום שמותיר גברים במועדוני חשפנות שעות ארוכות
גם לא המין שמכלכל את הזונות
אלו מעניקות לא רק את גופן
זהו עסק של ספק.
הם יושבים שם, שטרות קטנים בכיס, או בכף היד
העובדות ידועות, אבל מתחת מסתתרת תקווה
כשהיא ניגשת ומתיישבת ערומה על ברכיהם
העייפות שלה משתחררת לשנייה לפני
שהיא עונדת חיוך ומגלגלת שיחה קבועה
השטרות ימסרו אט אט
אך הספק כבר מקנן
הנערה בתפקיד, ואלו הם מדי העבודה שלה
או שמא העירום הוא מקרי, נסיבתי -
ובאפלוליות, מבעד למוזיקה הזולה
עולה תשוקה נטולת אינטרס כלכלי,
מזדחלת אט נפש משתוקקת

רומנטיקת ביבים.

3.
ישנם אמנים שעם או בלי ברירה
נדחפים להתמחות
גם בסוג הזה של אמנות - אהבת זונות
הפיתוי המכאני שבמרחב התשוקה הכלכלית
מתפתח לנחמה נשית, אמיתית.
אני לא יודע אם זו הקביעות שבה הם פוקדים בורדלים,
הרעב למשהו שאין להגדירו, הנואשות
אולי זו היכולת לצבוע ביופי גם את המרחבים האפלים ביותר של
האנושיות