ארט מסתכל על עצמו מסתכל במראה ומה שהוא רואה מבפנים ומה שנגלה
לעיניו לא תואם בכלל. זה לא שהמראה שלו סותר את האופי שלו, כי
בנקודה הזאת זה דווקא די מדוייק. זה פשוט שהוא היה נורא רוצה
להיות סוג אחר של בן אדם וכשהוא עושה חושבים על מי שהוא כרגע,
הוא מבין שהוא לעולם לא יגיע להיות מישהו אחר. ארט בחור רציני.
אפילו כשהוא משתטה הוא רציני. כשארט משתטה הוא לוקח את השטויות
שלו ברצינות. הוא לא יתן חצי עבודה כשזה מגיע לשטויות, ארט
ישתה עד שהוא יתעלף על שפת בריכה בבית לא מוכר בעיר אחרת. הוא
יפתח ויטפח לעצמו אולקוס מוצלח בקיבה ויעשן כל כך הרבה סמים עד
שהעיניים שלו יפלו החוצה.
ארט גם לא יתן חצי עבודה כשזה מגיע לעבודה. שאין לו, רק כרגע,
כי אין לו זמן. אבל בכל שאר האספקטים הוא תמיד מראה רצינות.
רצינות יתרה. רצינות מושקעת. כשהוא לומד הוא לומד וארט לומד
הרבה. סמסטר קיץ בהנדסאות בדיוק בקיץ בו פורץ משבר גיל עשרים
ושש ומכריח אותך לבחור בין אהבה ומוזיקה לחיים של בן אדם מבוגר
זה לא צחוק. אז ארט לוקח את הלימודים ברצינות כי הרצינות היא
כל מה שיש לו בסופו של דבר. כי כשהוא מסתכל על עצמו במראה הוא
מבין שמה שיש לו זה מה שיהיה לו. הקלפים כבר חולקו ומאוחר מדי
להחליף אותם מסביב לשולחן.

ארט בחור גבוה ורזה. מלמעלה עד למטה המראה שלו לא משאיר רושם
ראשוני חזק מדי. הוא די לגיטימי בשביל בחור בגילו שלא מועסק
ולא מתעסק ולא מרוצה. יש לו שיער מתולתל שמסתיר עיניים חומות
ענקיות. כל כך ענקיות שכל מה שזוכרים מהפנים שלו זה את
העיניים. גם כשהשיער מסתיר אותן. יש לו אף ארוך ושפה תחתונה
עבה מהשפה העליונה. היא לא עבה במיוחד בהשוואה לשפתיים אחרות
אבל היא יותר עבה מהשפה העליונה ובכלל הן שתיהן מאורכות. אז
ככה שכשהוא מחייך הן ארוכות ממש. ארט בחור מרושל. אפילו את
הרישול שלו הוא לוקח ברצינות. הוא לא מתגלח רוב הזמן. זה לא
שהוא מנסה לגדל שיער פנים זה פשוט שהוא מתעצל להתגלח. השפם שלו
מתחבר עם הזקן והאורך תמיד נשאר אותו הדבר. קצר אבל נראה לעין.
הוא מקצץ אותם כדי שישארו ככה באותו האורך, כמו של בחור שלא
מרבה להתגלח. חוץ מזה יש לו ארבעה זוגות מכנסיים ולעולם אין
לדעת כמה חולצות כי הן כולן באותו הצבע. או שהן היו ככה
מלכתחילה או שחלקן פשוט דהו עד שהגיעו לצבע דומה לשל שאר
החולצות. חלקן מחוררות, החולצות, חורים ישנים שכבר לא מתרחבים
הם פשוט נמצאים שם.
מתחת לחולצה יש לארט שאריות של שרירי בטן. פעם כשהוא עוד היה
צעיר והיה לו כוח היו רואים אותם. היום כבר אין לו כוח. היום
נשארו רק משחקי הכדורגל בשישי אחר הצהריים שהוא ישחק עד שהוא
יתפגר אבל מעבר לזה, ארט לא מתאמץ. עוד קצת מאמץ ולא תישאר לו
רצינות בשביל דברים שצריך לקחת אותם ברצינות. חוץ מזה שהקיץ
הזה ארט לא יכול גם לעשות ספורט וללכת לים וגם להתמקצע ולהשלים
פערים לקראת שנה ב'. חאלס, הוא כבר בן עשרים ושש ויש עניינים
שלא משחקים איתם. הוא מרגיש שאין לו ברירה אלא להתחיל לקחת את
עצמו ברצינות. לא כמו פעם. כשהוא החליט ללכת ולעשות קעקוע של
עוף חול על הבטן התחתונה. בלי סיבה נראית לעין. אולי סתם כי זה
היה נראה לו אצילי ובר ייחוד. היום שום דבר כבר לא אצילי בעיני
ארט בטח שלא עוף חול בבטן התחתונה.

ארט בן עשרים ושש מובטל סטודנט שנה ב' שגר אצל אמא שלו. אמא
שלו הכריחה אותו להתחיל ללמוד והוא נכנע. ארט מעריץ את אמא
שלו. הוא רוצה ללמוד ממנה. להיות כמוה, קצת. ללמוד להחזיק את
עצמו לבד. היא אם חד הורית ואחיו קטנים ממנו ואבא שלהם לא בבית
ולא היו לה חיים קלים לאמא שלו. הוא יודע שהוא חייב ללמוד ממנה
אחרת ישבר לו הצוואר מרוב כל מה שהראש שלו מכיל. ארט מנסה
ללמוד מכל בן אדם שהוא פוגש. כמעט. כיום יש להוציא מן הכלל
בחורות משוחררות רסן הרי שהן לא באות ביחד עם כל המטלות
שמוטלות עליו. לא הקיץ הזה. ארט מנסה ללמוד מכל מי שלא יסיח את
דעתו מלהיות דעתן עם ידיים חלשות ולשון מחודדת. גם את זה הוא
לוקח ברצינות כמובן. הוא זוכר כל סיפור וכל משל שפגש בדרך. אם
זה את הבחור המשוגע מהשכונה, כשהוא היה בן חמש עשרה. ואם זה את
הבחור מדרום אמריקה, שהדיבורים עליו פשוט לא עושים עמו צדק.
שהבין משהו שכולנו עדיין לא הבנו, ויכול להיות שלא נבין
לעולם.

ארט מסתכל על עצמו במראה ומייבב. הוא מנסה להפסיק אבל הוא לא
מצליח להפסיק לייבב. בלי לשים לב ובלי לנסות אפילו הייבוב שלו
הופך מאוד רציני. העיניים הענקיות שלו מצטמצמות עד כמה שהן
יכולות ושופכות על פניו כמויות אדירות של מים. הן ממליחות לו
את התלתלים והם נדבקים לו למצח, ולרכות, ולגבות. השפתיים
הארוכות שלו מושכות את הפנים שלו למטה וקול נהימה מגוחך מתחמק
לו מתוך הפה והחוצה. ארט עומד מול המראה עם כתפיים שמוטות
ושיער דביק, ומייבב. הוא מזכיר לעצמו אריה מכוער. אריה שלא
הצליח. התחלה של משהו שנועד למלוך אבל נתקע בשלב קטן ופתטי.
הוא מרגיש כמו הכלאה של איש ואריה וגמד גינה. חסר חן וחסר טעם.
מעורר סלידה ובוז והרמת גבה. ארט חושב שהוא היה צריך להיות סוג
אחר של בן אדם ואם הוא לא הספיק להגיע לשם עד הקיץ הזה בו הפך
עשרים ושש הוא גם לא יגיע. הוא כל כך מאמין בזה שהמחשבה הזאת
הופכת מהר מאוד להחלטה ואין החלטות שהוא לא לוקח ברצינות. הוא
מנגב את הפנים עם הצווארון של החולצה. ארט לוקח הכל כל כך
ברצינות שהדברים הבאמת רציניים נעלמים לו מהעין. ומה שנשאר לו
זה הוא, והגיל, וערימות רציניות על הגב.