[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרמיט מ. לב
/
שיעורי נהיגה

המורה שלי לנהיגה אריה גלאובך היה גם המורה לנהיגה של שרון,
החברה הכי טובה שלי. הוא הגיע לשיעור הנהיגה הראשון באחד הימים
של תחילת האביב, אחר הצהרים, וצפצף מבחוץ. הייתה לו פיאט 131
בצבע אוף-ווייט. שרון ישבה במושב הנהג, וכשהגעתי, היא עברה
למושב האחורי ואני התיישבתי במקומה. קיבלתי הסבר קצר על מה
שצריך לעשות, בעטתי בקלצ' והיידה, יצאנו לדרך. השארנו את שרון
לייד הבית שלה והמשכנו לשעור הנהיגה הראשון. הנה מה שהוא לימד
אותי:
לפני שבולמים - תמיד צריך להסתכל במראה:
מראה - בלם.
רק עם זאת בלימת חירום, צריך להפוך את הסדר:
בלם - מראה.
מראה - בלם! הוא היה צורח עלי. ואחרי שחריקת הבלמים (שלו שלי
ביחד) הייתה נשמעת ברחוב הוא היה נרגע וחוזר לשאלות התם שלו:
"אז מה ההורים שלך עושים?
"יש לך אחיות, או אחים?''
"איך קוראים להם?''
"מה שלום החבר שלך? כבר התנשקתם?''
"מה זה עניינך?'' תבעתי לדעת, עיני נעוצות בריכוז על הכביש.
"אה, אבל אני לא סתם שואל", הוא היה מסביר. '' אני צריך לאמן
אותך להשאר בריכוז בנהיגה גם כשיש הסחות דעת".
הוא היה קטן אבל צפוף, עם רעמת שיער מתולתל, צרוב מהשמש
ועיניים כחולות ענקיות. הוא השקיע בי הרבה בתחום בהסחות דעת,
ולא הפסיק לקשקש כל הנסיעה. לספר לי סיפורים אידיוטיים על
התלמידים האחרים שלו, על אשתו, שהיא בהריון עכשיו, וכמה הוא
מאוהב בה, וכמה הוא משוגע על הילדה שלו - ''היא בת שלוש, עשו
לה שלשום יומולדת בגן - איזה יפהפיה היא הייתה עם הזר!'' הוא
התגאה בפני שהוא בוכה בסרטים, וסיפר לי כמה הוא מפחד מיום
הולדת שלושים - שצריך להגיע השנה. לא הפסיק לשאול אותי שאלות
אידיוטיות ולהצחיק אותי.
קובי החבר שלי באותה תקופה כבר קיבל את רשיון הנהיגה שלו, כמו
יותר ממחצית הילדים בכיתה, והוציא אותי מדעתי מרוב קנאה. הייתי
כבר אחרי 35 שעורים כפולים ואריה סירב לשמוע על טסט. ''ממש
הצחקת אותי.'' הוא היה אומר. "את עוד לא קרובה.'' אז קובי היה
לוקח אותי לסרט, או קומזיץ, או מזמוזים לייד הים, ואחר כך מביא
אותי הביתה בלילה, עוד כמה מזמוזים בתוך הסוברו של אבא שלו,
ואז הוא היה משליך אותי החוצה ונוסע הביתה. הייתי משוגעת עליו.
הוא היה ילד גבוה עם תלתלים שחורים ועיניים אפלות ענקיות. אבא
שלי אמר: "אל תתאהבי בבחור בגלל העינים העצובות שלו. הוא בטח
עצוב בגלל שיש לו טחורים." אבל זה לא עזר. הקייס של קובי היה
פשוט אספרגר, אבל כאמור לא קלטתי את זה בזמנו.
יום אחד התמזמזנו אצלי בחדר, על מיטת הנוער המבולגנת שלי,
כשהדלת נפתחה פתאום ושרון פרצה פנימה בסערה. ''מיכלי! למה את
בחושך?" היא הדליקה את האור ותפסה את שנינו יושבים קפואים, כל
אחד בקצה השני של החדר, ולוטשים בה עיניים כמו חתולים שנלכדו
תחת פנסי מכונית. "אה! היי קובי! את לא מאמינה מה קרה לי! אני
חייבת לדבר איתך עכשיו!'' היא משכה אותי החוצה וסגרה את הדלת
מאחורי שתינו. ''את לא מאמינה! היה לי עכשיו שיעור עם אריה!
פתאום עצר את האוטו בצד הדרך והודיע לי שהוא לא יכול יותר!
שכבר כמה זמן הוא מרגיש שהוא חייב לדבר איתי - הוא אמר שהוא
מאוהב בי!''
"מה??''
"כן, הוא הרוס מזה, הוא לא יודע מה לעשות, בחיים לא קרה לו כזה
דבר, ואשתו בהריון, מיכלי - מה אני עושה?''
היינו בשמינית, חודשיים לפני סיום הלימודים, בתוך תקופת
הבגרויות ושרון הייתה בהיסטריה מוחלטת. ''מה אני עושה?'' היא
הייתה מציקה לי בלחש באמצע שיעור חזרה לבגרות בספרות. ''מיכלי,
אני לא יכולה לספר על זה אפילו לאמא שלי!'' רק כמה חודשים לפני
כן אמא של שרון זרקה את אבא שלה מהבית כשהתוודה בפניה על אהבתו
לאישה אחרת. שרון סיפרה שאריה     לוקח אותה לשיעור, היא נוהגת
לחורשה שלייד השכונה ואז הם מחנים בצד ומתמזמזים לאורך כל הזמן
שנותר מהשיעור.
מנגד, שיעורי הנהיגה שלי נעשו ממש משעממים לפתע, וזה קצת הרגיז
אותי. ''מה קורה?'' שאלתי את אריה, אחרי שנמאס לי כבר לשוטט
חצי שעה על הכביש בלי שום הנחיות מצידו. הוא חייך אלי חיוך
חמצמץ וענה: ''לא יודע, לא מרגיש כל כך טוב. מראה בלם.''
"זהו? אין שאלות חטטניות? חיי האהבה שלי כבר לא מעניינים
אותך?''
עוד גיחוך לא מחייב מצידו ושתיקה רועמת. הוא בכלל לא שם לב איך
אני נוהגת. הראש שלו היה מופנה הצידה אל החלון והוא שתק כל
הדרך ולא העיר לי בכלל. ''מתי אני ניגשת לטסט?'' ניסיתי עוד
הפעם להוציא אותו משלוותו. אבל אפילו זה לא עזר. הוא בכלל לא
טרח לענות.
שרון כבר נכשלה בינתיים בטסט אחד, לרווחתם הרבה של הנאהבים.
"אני חייבת לדבר על זה עם מישהו'' היא ייללה "אני לא יכולה
יותר. והוא יהרוג אותי אם הוא יידע שסיפרתי לך!''
"לא מעניין אותי" אמרתי לה. ''איך אני בדיוק אמורה להמשיך
ללמוד איתו ככה? זה ממש דפוק! אני רוצה שתספרי לו שאני
יודעת!''
"לא, לא, בשום אופן לא!''
"שרון, אם את לא תספרי לו, אני אספר."
"שלא תעזי!''
בסוף החלטנו שהיא תכתוב לו מכתב ותתוודה. כתבנו אותו ביחד במשך
שלושה שיעורים רצופים, כולל ההפסקה הגדולה. היא נתנה לי את
המכתב, וכמה ימים אחר כך, הוא צפצף לי מבחוץ. שמתי את המכתב
בתיק וירדתי לאוטו.
הוא נראה עייף ומיואש כרגיל. החיוך שלו הייה כל כך נוגה כשבירך
אותי לשלום, שהשיער סמר לי על העורף. התחלתי לנווט החוצה
מהחניה. ''יש לי משהו בשבילך" אמרתי לו לאחר כמה דקות של שתיקה
רועמת. הוא התנתק מהבהייה שלו בנוף המרתק וסובב אלי מבט
מעורפל. שמתי לב שהפסיק להתגלח והשיער שלו היה אפילו יותר פרוע
מתמיד. הורדתי יד מההגה, שלפתי את המכתב מהתיק שלי ונתתי לו.
הוא נראה די מופתע, הסתכל אלי כמחכה להסבר, אבל אני המשכתי
לנעוץ מבט נחוש בכביש והתעלמתי ממנו. בזוית העין ראיתי שהוא
פותח את המכתב ומתחיל לקרוא.
לאחר כמה דקות מורטות עצבים, הוא נאנח, קיפל את המכתב, ואמר:
''אוי, אני כל כך שמח שהיא סיפרה לך!"
נשמתי לרווחה.
"את לא יודעת כמה רווח לי. כבר שבועות אני מסתובב עם המועקה
הזאת, ולא יכול לדבר על זה עם אף אחד" פטפט "אני לא יודע כבר
מה לעשות, מיכל, את כבר יכולה להעביר לשלישי. אני שבור, אף פעם
לא קרה לי כזה דבר. אני כל כך לא תכננתי את זה, אני מאוהב
באשתי, מראה-בלם, מה אני אעשה? זה ממש שובר אותי".
השיעורים שלנו חזרו להיות מעניינים; וכשאני בגילי המתקדם משמשת
פסיכולוגית לנער מוכה אהבה בן שלושים, הם היו מעניינים אפילו
הרבה יותר מקודם. ברגעים אלו הבנתי והכרתי לו תודה על כל
האימונים נגד הסחות דעת שעברתי אצלו.
שרון נאלצה לגשת לטסט שני, והפעם, למרבה הזוועה, גם עברה אותו.
חודש אחר כך באמצע השיעור, עצרתי את האוטו בצד: איתות, מראה,
בלם.
"מה קרה?''
"אני לא יכולה יותר.''
"מה?''
"אני רוצה טסט.''
"מיכל - את עוד לא מוכנה...''
"לא מעניין אותי. תגיש אותי לטסט. כולם בכיתה שלי כבר עברו
טסט. רק אני לא. ואני כבר אחרי כמעט חמישים שיעורים כפולים.
אני לא אשמה שאתה צריך סיפור כיסוי בשביל שרון. אני לא משתפת
עם זה פעולה יותר.''
"אבל למה את בוכה? אני כבר לא לוקח ממך כסף על השיעורים".
"אתה ממש לא מבין, אה? זה לא אכפת לי יותר! אני רוצה רשיון
נהיגה!!''
הוא היה מזועזע לגמרי.
"אבל מה קרה לך פתאום?''
"די! נמאסתם עלי שניכם!''
"טוב.'' אריה שתק לשניה, ואז נאנח אנחה כבדה ואמר:
''איתות-מראה.''
יצאנו לדרך. נגמרו השטויות. מאותו רגע הכל היה מאד תכליתי.
שבוע אחרי זה מצאתי את עצמי מסתכלת בציפיה דרוכה על הטסטר,
בחור עירקי רציני וקשוח עם שפמפם דק.
הוא הסתכל עלי בחזרה ואמר:
"מתחילים. איתות-מראה."
הייתי שקטה ומרוכזת. ביצעתי את כל ההוראות שלו. בכללי הוא נראה
די מרוצה. בשלב מסויים הוא אמר:
"עכשיו תבצעי בבקשה חנייה לאחור מאחורי הרכב הזה".
בצעתי את החניה כמבוקש והסתכלתי עליו בציפיה.
"לא טוב.''
"אוי. למה?'' שאלתי בדחילו ורחימו.
"למה שזה עקום".
ניסיתי לעכל את האובזרווציה הזאת. אבל אז החלטתי פשוט לחכות.
הוא המשיך להסתכל אלי, ואז אמר:
"איתות מראה".
החלתי שוב לנסוע. אחר כך בצעתי לפי הוראתו עוד חנייה לאחור עם
זינוק בעליה (כנראה בתור עונש) בהמשך הכביש, וזאת כנראה הניחה
את דעתו. המשכנו בנהיגה ולאחר זמן מה הוא הנחה אותי לחזור
למשרד הרישוי.
אריה רץ אלי. ''נו? נו? איך היה?''
יצאתי מהמכונית בדי עמל. ''אה" אמרתי "בסדר.''
"בסדר?? רק בסדר?? איך את מרגישה?''
"סבבה, נראה לי שהיה בסדר. למה?''
הוא הסתכל אלי ולאחר רגע אמר:
"תושיטי את הידיים קדימה, בבקשה.''
עשיתי כבקשתו, ונדהמתי לראות אותן רועדות.
"מה את מופתעת?'' הוא צחק - תסתכלי על הרגליים שלך.''
עברתי את הטסט. אריה לקח אותי הביתה, ובפעם הראשונה ישבתי
במושב של המורה. ''איזה כיף!'' צהלתי. הפעלתי את הוישרים את
האיתות. "מראה-בלם!'' צעקתי עליו.
"תעזבי את הברקס, מטומטמת!''
כשנכנסנו לרחוב של שרון הנחתי את הרגל בכח על מתג הצופר.
הצעקות של אריה בקושי נשמעו מעבר לרעש. עצרתי ליד הבית של
שרון. איתות מראה בלם. היא יצאה החוצה - מחייכת מאוזן לאוזן.
''עברת? טסט ראשון? אני לא מאמינה!! יוווווו!!''
במשך השבועות שאחרי כן, שרון עוד המשיכה ליילל לי שהיא מתגעגעת
אליו, אבל אז טבענו בתוך הבגרויות, ואחר כך התגייסנו יחד - כמו
כל דבר שעשינו מגיל שנתיים. הייה לנו מספר אישי סודר, וישנו
מיטה לייד מיטה בטירונות. אחר כך שובצנו - היא לשריון ואני
לגולני. מדי פעם היינו נזכרות באריה מוכה האהבה והעיניים
הכחולות התמימות שלו, ופורצות בצחוק - איזה טמבליות היינו, וגם
הוא, ומעניין מה איתו, אם הוא התאושש כבר, את מי הוא מלמד
נהיגה, והאם הוא עדיין מתאהב בתלמידות שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחרי הכל, זיעה
זה טוב
לנקבוביות.









פולנייה מבקשת
להנמיך את המזגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/9/11 17:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרמיט מ. לב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה