[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תמיד שאפתי להשיג את האמת. כמה אירוני שעכשיו, אחרי המסע הארוך
שעשיתי בשבילה, היא מכה בי בכל כוחה...

ואתם תחשבו - נו, מה כבר יש לך לגלות לנו, יודעי-כל, אלו שכבר
למדו ועברו ועשו ושמעו וראו כל מה שיש לעולם להציע לנו? ובכן,
למען האמת יש לי מה לגלות לעולם. זה לא חידוש ולא באמת גילוי
חדשני. אבל זוהי האמת. אבל לא אגלה אותה מיד, בצורה ישירה
וגסה. אספר לכם את סיפור חייכם. סיפור חיי כל אחד מאיתנו. כן,
אני יודע את סיפור חיי כל אחד ואחד בעולם הזה. זה אני.

אדם נולד, שברירי וכה עדין. בתור תינוק בן יומו, כל שהוא מסוגל
זה לצווח בקול זעיר. הוא רוצה משהו אבל הוא אינו יודע מה. הוא
לא "יודע". הוא פועל מתוך אינסטינקטים בסיסיים ביותר של הגוף.
אין לו דיעה משל עצמו או שכל או הבנה כלשהי. אין לו תפיסה. כל
שהוא יכול זה להביע רצון לשרוד באמצעות הבכי שלו. ואמא שלו,
היא זו שמשלימה את הרצון הזה. אבל גם היא לא באמת מבינה מה
רוצה התינוק שלה. היא פשוט מנסה כל מיני דברים עד שמשהו עובד.
לא בהכרח זהו הדבר שהתינוק באמת רצה באותו רגע. יכול להיות שאם
היה יכול לדבר, היה אומר לה שהוא רוצה לשחק או לישון או לטייל.
ועם זאת, היא מנסה להאכיל אותו. וזה עובד. וככה היא מרגילה
אותו לאכול ולישון בכל פעם שהוא בוכה.

אחרי תקופה, התינוק מתחיל לפתח הבנה כלשהי, וזאת בעזרת תפיסה
חושית. הוא רואה משהו בצורה מסויימת, לאו דווקא מה שאדם בוגר
רואה ותופס. אבל הוא מבין שיש שם משהו. הוא מנסה להגיע אליו,
ללמוד אותו. הוא כבר יודע שיש מישהו מסויים שאחראי על הצרכים
הבסיסיים שלו, האכילה, שתיה ולינה. הוא לא יודע להגיד למה אותה
ישות פועלת למענו, אבל הוא יודע שהיא קיימת, וזה מה שיש. הוא
אפילו לא יודע למה הישות הזאת פועלת דווקא בצורה שהיא פועלת.
עם זאת הוא יודע דבר אחד - על מנת שיקרה משהו, הוא צריך לפצות
פיו ולהשמיע קול.

וזהו המשחק הראשון שהאדם משחק. כמו הטלת קוביות בקזינו, גם פה
הוא פשוט משחק. אלא שפה התוצאה ידועה מראש, ואפילו לו, בתור
התינוק חסר הדעת שהוא.

הוא גדל יותר, מתחיל לחוש, לשמוע, לראות, להבין יותר ויותר את
מה שמצפים ממנו להבין, אלו הבוגרים ממנו. הם בונים את התפיסה
שלו, כל תפיסת עולמו. מההרגלים הקטנים ביותר ועד להנאות
הגבוהות ביותר שאי פעם יחווה, הכל בנוי על פי הסובבים אותו
בגיל הרך.
פתאם הוא אוחז בחפץ כלשהו, בעל צבע מגרה, הוא מנענע אותו וזה
משמיע רעש בתורו. התינוק פוער פה קטנטן, מותח אותו קצת לצדי
הפנים ומשמיע צחקוק מתגלגל. הוא הרגיש משהו. עיניו נפערו לנוכח
אותו חפץ. משהו גרם לו לצחקק. הוא לא מבין מה אבל אותה הרגשה
האירה את פניו.

ההתלהבות.

וכך השנים הבאות עוברות בעיקר בהתלהבות. יש גם מכות, נפילות
ומעידות אך הן נבלעות בתוך ים הלהיטות הסוחף את אותו תינוק, אל
מעמקי החיים.

העולם מושך את הילד הקטן יותר ויותר, מלעיט אותו בגירויים
חושיים מכל כיוון, והילד מתלהב. הוא גודל ונעשה לנער. פתאם
העולם משתנה בצורה מסויימת. הוא מרגיש פחות מעניין, פחות סוחף.
פתאם המשחק הזה של להיטות מאבד משהו.
הילד-נער מוצא משהו אחר להתלהב ממנו - רגש. הרגש מציף אותו כמו
סכר ענקי שנפרץ, משכר את כל חושיו, ממכר אותו לתחושות והרגשות
שלפני כן לא חווה.

עכשיו הוא כבר נער בוגר, אחרי שחווה רגשות מכל הסוגים - אהבה,
קנאה, כעס, שנאה, אכזבה, דכאון, רחמים, חמלה ושמחה.
הוא מנוסה יותר בחוויות שהעולם מציע לו. והמשחק הזה של
הנעורים, פתאם מאבד מתוכו עוד עניין ושוב הלהיטות יורדת.
ובד בבד, הוא מתעניין בהנאות מסוג חדש-ישן: יחסים בין מינים.
זה מתחיל ברגש, וממשיך לתחושות ותשוקות מהמרכז המיני.
העולם שלו משתנה, התפיסה מתרחבת. עכשיו המשחק מקבל מימדים
חדשים - משחקי חיזור. הוא מנסה את כל ארסנל הנשקים שצבר עד
עכשיו מנסיונו הרב, ומנסה להפעיל אותם בשדה הקרב הקטלני הזה
שנקרא - עולם ההכרויות. ויש כל כך הרבה יריבים ומתחרים לא פחות
מנוסים ממנו, ועם זאת הוא "יודע" שהוא חייב להלחם, גם אם
הסיכוי אפסי.

והמלחמה הזאת נמשכת הלאה, והוא כבר אינו נער יותר. הוא צעיר
ה"מתחיל" את חייו. עכשיו זה הדבר האמיתי. או כך לפחות אנו
מורגלים לחשוב.
האדם פתאם צריך למצוא עבודה, ההשרדות שלו מסתבכת. המשחק גודל
ומקבל עוד מימדים. עכשיו הוא נופל לשרשרת של פעולות אוטומטיות
- לקום בבוקר, להתכונן לעבודה, להגיע לעבודה, לעבוד, לסיים את
העבודה, לחזור הביתה ובהתאם ליום, לשעה ולכוחות שנותרו בו,
לחשוב על דרכים לשעשע את עצמו, הכל-כך אדיש מהחיים.
המונוטוניות הבלתי נשלטת הזאת שכבשה את דרכה בשדה הקרב של
חייו, מערבלת אותו ושואבת את כל מה שצבר עד הלום.

הוא מחפש דברים לחזור לאותה להיטות שהאירה את חייו בראשית
ימיו. הוא מחפש ריגושים. אז הוא מתכנן, חוסך ויוצא לחופשה
כלשהי, בארץ או בחו"ל. זו יכולה להיות תקופה ארוכה, של שנה
ויותר, או קצרה, של חודש ופחות. בין כך ובין כך, הוא מוצא
ריגושים בתקופה הזאת. בתום התקופה, הוא חוזר למערבולת
ה"מציאות", פתאם שוב צריך עבודה, מונוטוניות, ושוב שגרה אפורה
ומתסכלת. אך עם זאת הוא מכיר אנשים חדשים בכל פינה, בכל מקום.
הוא מתוודע לחוויות, לאירועים ובעיקר לידע.  זוהי תקופת הידע
שבה התפיסה של האדם מרקיעה שחקים. בעיקר מחוויות רוחניות. פתאם
הוא מרגיש משהו חדש, באמת, שאותו לא הרגיש לפני כן, לא בעוצמה
הזאת. הוא מרגיש שיש ידע נשגב שהוא צריך למצוא.

וכך החיפוש מתחיל. ויש לו, למזלו, הרבה מקומות שאליהם יוכל
לפנות בשביל לרכוש את הידע הנשגב הזה. אך לרוע מזלו, לא תמיד
המקומות האלו יספקו את הידע במלואו, אם בכלל.

הוא לומד על אלהים ועל אדם, על מלאכים ועל שדים, על עולמות
ומקומות, ובעיקר הוא לומד על דבר כזה שנקרא נשמה. הוא לומד שיש
חיים אחרי ולפני, חיים מצידי, חיים בתוך, מעל ומתחת. הכל
חיים.
והוא מנסה למצוא את החיים בכל מקום. אבל לא הולך לו. הוא מצליח
להוציא פיסות פיסות של מידע לגבי חוויות רוחניות כלשהן, לגבי
הנשמה ובכלל. הוא מנסה לחבר אותן, ולא הולך כל כך. יש הרבה
דתות, עוד הרבה יותר אמונות, והכי הרבה מידע כוזב שהשוק הרוחני
מעיז להציע.
על כן, זו הופכת לעבודת נמלים. לחבר כל פיסה לפיסה מתאימה
ולנסות לראות את התמונה הגדולה שהפאזל הזה אמור להציג.

העבודה הזאת תמשך כל עוד הוא מוצא בה עניין. והיה אם באמת הוא
מצא בה עניין, הוא ימשיך לנסות ולחבר את הפאזל. הוא יודע כי
בסופו של דבר, הוא יתוגמל בהתאם למאמץ שהוא משקיע בחיבור
הפאזל. הוא יגלה ידע חדש, נשגב. הוא אינו בטוח כי זאת האמת,
אינו מודע בכלל לעניין הזה - מהי אמת, למה בכלל צריך אותה
ואיפה היא נמצאת. הוא לא חשב על הרעיון כי הוא עלול לחיות חיי
שקר עד לנקודה זאת, בכלל. אבל אז מתחיל מירוץ חדש. הוא חייב
להקים משפחה, ולהמשיך את הקו הגנטי של אבותיו. זהו תפקיד קדמון
העובר בירושה מאב לבנו, מאם לביתה.

ואז גודל המאמץ בהרכבת הפאזל, משום שהוא צריך לתת תשומת לב רבה
יותר למשפחה שהוא מקים, לאישה ולילדים. ההשרדות הפכה למשחק
ממכר ומסוכן, וכבר אין דרך חזרה ממנה בשלב הזה. לא בלי נזקים
חמורים ביותר.

הוא חייב לשים את הפאזל הזה בצד לתקופה ארוכה ואפילו מאולצת.
הוא ימשיך במידה והתשוקה לרוחניות בוערת בו כל כך, רק בעוד 20
שנים לפחות, כאשר הילדים שלו יהיו גדולים ומסוגלים לדאוג
לעצמם. וגם אז תשומת ליבו תהיה עליהם, להשגיח שהם עושים את
הדבר הנכון, ולא נופלים לשום סכנה או מלכודת.

ואז אחרי שעבר תלאות רבות, הוא ממשיך את מה שהתחיל ומעולם לא
סיים - הפאזל של חייו. הוא אסף פיסות רבות בדרך, הרכיב ופירק
פעמים אינספור. כעת הוא בנקודה טובה - הצליח להשלים כמעט 10
אחוזים מהפאזל הזה. וכל מה שהצליח לגלות באחוזים הספורים האלו
זה שהאדם נולד בעל כרחו, מת בעל כרחו ולא ידוע באמת למה, איך
ומתי, כל המשחק הזה התחיל.

הוא מתקרב לגיל הזהב, גיל החכמה, כביכול, והוא כולו נבוך
ומרגיש חסר כל, לאור העובדה כי הוא לא באמת יודע לאן מועדות
פניו בעוד כמה עשרות שנים. הוא מפחד.

הזמן פתאם רץ, טס לו, כמו רכבת אימתנית הדוהרת על פני ארצות
רבות. והוא מרגיש שהתחנה הסופית מתקרבת. אין פה לעצור באמצע,
אין לאן לברוח. אין לחזור אחורה. הוא נוסע לכיוון הלא-נודע
במהירות על.
והפחד!, איזה פחד הולם בו, פחד מחמת הספק - לאן אני הולך? האם
לאדמה השחוקה, או שמא יש משהו אחר?
הוא מנסה להתנחם בספיקות והשערות, מנסה להתנחם באמונות כאלו
ואחרות. וכל שהצליח עד כה זה להדחיק את הפחד הגועש בו. ורק
לזמן מה.

הפאזל משלים את עצמו עם הזמן החולף, בשנים האחרונות לחייו. הוא
מגלה כי הדרך מובילה אך ורק למקום אחד - לפחד. אין זה משנה אם
הוא ירקב באדמה לדורות הבאים, או יעלה לשערי שמיים. רק הפחד
הממאיר בו, ההולם בליבו, פחד מחמת הספק. והתהיות, אולי באמת
אין מקום אחר, אין עולם שמעבר? אז למה אני מפחד?

אחרי שחקר את הפחד הזה, הוא מגלה כי הוא מפחד מאובדן. אובדן כל
מה שהשיג עד כה. אובדן החיים, אובדן החוויות, האנשים, הגוף
עצמו.
הוא מחפש דרך כלשהי להתגבר על הפחד, אך ללא הצלחה. הוא יאבד
לנצח, בנהרות הזמן שישטפו את קיומו הזעיר על פני ההיסטוריה.
וכמה שזה מפחיד אותו.

לקראת הסוף, כשהוא הבין לאן מועדות פניו, או לפחות כך הוא
מאמין, הוא מתמלא יאוש כלשהו, עם הידיעה כי אין לו מה לעשות
בנידון. הוא יאבד הכל, והכל יאבד אותו.

הוא עוצם את עיניו, נושם את נשימותיו האחרונות על ערש דוויי,
שואף ונושף לאיטו. הוא כבר היה בסיטואציה הזאת בעבר, אך אז היה
צעיר יותר. הוא פתאם נזכר שזה קרה כשאביו עזב את העולם. וגם
אז, עלה בו אותו פחד, אלא שאז הוא לא זיהה אותו בדיוק. הוא
פשוט פחד.

ופתאם הוא נזכר שבעצם, הפחד הזה ליווה אותו כל חייו, מראשיתם
ועד סופם. אותו פחד עלה בו כשאמא השאירה אותו בגן, לבד. עם כל
שאר הילדים. הפחד הזה היכה בו לאחר מכן כשהכלב שלו נדרס.
וכשאבא הלך למילואים. וכשהוא עבר דירה. וכשהתאהב בפעם הראשונה,
וכן בפרידה הראשונה. הפחד הזה געש בו כשאשתו הייתה צריכה ללדת,
וכשילדיו הלכו לבית הספר בעצמם. ולצבא. וכשהם בעצמם עזבו את
הבית.

כן, הוא מחייך כעת, אחרי שהבין את אחת החידות הגדולות ביותר
בחייו. הוא מתמלא בשמחה, מואר מהגילוי שגילה כעת. עכשיו הוא
מוכן לצאת לדרך.

והוא יוצא. התחושה הקלילה אך עם זאת כואבת, מלווה אותו כשהוא
עוזב את העולם. פתאם הוא שומע קולות, בהתחלה אלו צפצופים, אך
לאט לאט עם המיקוד הוא מבחין שאלו למעשה קולות הבכי של יקיריו.


הוא נעצב. מתגעגע. פתאם הוא רוצה לחזור! פתאם הכאב עצום כל כך,
שאין לתארו. חבלי לידה שאף אישה לא תוכל לשאת בהם, והוא חווה
אותם לראשונה. הוא רוצה לחזור אל החיים שהיו לו. משהו לא בסדר
בכל התמונה הזאת. ועם זאת הוא לא יכול. הוא מתרחק ועולה,
למעלה, הלאה אל השמיים ומעבר להם. לפתע הוא מרגיש שמשהו קורה,
הוא מעביר את תשומת ליבו לכיוון החלל, והוא נחשף לראשונה
לאינסוף התהומי הזה. הוא מתמלא בהארה עצומה, מרגיש שהוא מתרחב
וגודל, מרגיש טוב ומאושר. וזהו. הוא עוצר. בנקודה מסויימת בקצה
האטמוספירה של כדור הארץ הוא נעמד מלכת. הוא מנסה להמשיך הלאה
אל החלל העצום, אך ללא הצלחה. הוא לא יכול. כאילו משהו מחזיק
אותו, והוא נעמד שם, בין שמיים לארץ, מנסה להבין מה לעשות
כעת.

הוא מסתכל על העולם, הכוכבים, החלל כולו ומתמלא בזכרונות. הכל
מציף אותו. פתאם הוא שם לב לזכרונות עתיקים. חוויות שחווה
בחיים שקדמו לאחרונים. הוא מתגעגע. מתגעגע לתחושות, לחויות,
לאנשים. הוא אמנם מבין הכל, רואה הכל ומודע, אבל הוא מיואש.
אין לו לאן להמשיך מכאן מלבד לעמוד במקום ולהזכר.

או לחלופין, לחזור. לחזור לכוכב הזה ארץ. הכוכב שליווה אותו
במשך עידן ועידנים.

ובטרם הוא מספיק לגבש החלטה, הוא מרגיש שהוא נשאב אל הכוכב,
בהתחלה לאט ואז מהר יותר ויותר, ומהר מאוד הוא מרגיש כמו מטאור
בוער ו...

מזל טוב, הוא נולד מחדש. בהתאם למאמצים הרוחניים שעשה בחיים
הקודמים שלו, הוא יוכל להתפתח בעולם החדש-ישן הזה. ואם באמת
יתמזל מזלו, הוא אפילו יזכור משהו מעצמו.

וכך כולנו עושים את המסע הזה, בכוכב ארץ. הכלא העצום הזה. כלא
של שכרון חושים, המשכיח מאיתנו את עצמנו. ואנחנו חוזרים לעוד
גלגול ועוד גלגול. וכל פעם, קצת פחות ממה שהיינו לפני כן. או
קצת יותר, במידה והספקנו לעשות השתדלות רוחנית כלשהי ולזכור את
עצמינו במידת מה.

זהו הסיפור של כולנו. זהו הסיפור שאותו רבים שכחו, ורק מעטים
ביותר הצליחו לגלות, בטרם המשיכו הלאה.

Welcome to prison Earth....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וידוי:
אני כותב גם את
הסלוגנים
של צאלה ביטון
עוזבת קיבוץ.


האיש שכותב גם
את הסלוגנים
של צאלה ביטון
עוזבת קיבוץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/11/10 14:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב בן זקרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה