[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יתרו: תשמע ליאון, אינני כועס על אף אחד ואיני מאשים אף אחד.
אני לא מאושר ממקומי כרגע אך אני משלים עם זה. אני חושש שעיקר
הבעיה היא אצלי.

ליאון: מה היא בדיוק "הבעיה"? ממה היא נובעת?

יתרו: הכול התחיל בצבא, הייתי חייל בחיל החימוש. אהבתי את הצבא
בזמנו. זה לא כמו היום עם הנוער המפונק שלנו, אז לא היה כלום
בקיבוץ ככה שזה היה אך טבעי להמשיך אינסטינקטיבית לכלום שהיה
בצבא. אני זוכר את היום הארור הזה כמו שהיה אתמול. הורו לי
להעמיס פגזים של "סולתם" על האוניה. היה אמור להיות איזה מבצע
סודי של יחידה מובחרת באותו היום, אם אינני טועה בלבנון.
בתחקיר אמרו שאני פישלתי. תראה, הקופסא של הפגזים הייתה שבורה,
העץ היה רקוב, הבחנתי בזה ודיווחתי לסמל מהיחידה הסודית, הוא
קרץ ואמר לי שלא אדאג. העמסתי את הפגזים והעץ בתחתית הקופסא
נשבר. הפגזים קיפצו על קרקע האוניה ולבסוף התפוצצו. מעצמת
הפיצוץ הועפתי למזח, בעיקר נפגעתי בגבי. מיד קמתי על רגליי,
אני חזק כמו אריה. לא היו נפגעים נוספים אז לא כלאו אותי.
בחקירה מצאו בי כאשם הבלבדי. אני זוכר את השופטים הצבאיים
האלו, בחיים לא אשכח את הסצנה הזאת. חבורה של אנשי חאקי עמוסי
פלאפלים מביטים בי בחומרה... תבין, הייתי בהלם טוטאלי, למשפט
לקחו אותי מבית-חולים בחיפה אחרי שאושפזתי לכמה ימים. לא
הצלחתי לתפקד, האונייה כל הזמן התפוצצה לי בתוך הראש. אחרי
המשפט ועדה של פסיכיאטרים מצאה כי איני מתאים עוד. בזמנו לא
כעסתי על היחידה הסודית הזאת, הם העניקו לי כבוד רב, חשתי
גאווה כאשר סימלם עיטר את מדיי. היום אינני עונד את סימלם
יותר, נתתי אותו ל"קשת".

ליאון: תבעת פיצויים מהצבא?

יתרו: רציתי... אבל אמרו שמאוחר מדי. תבין, אחרי השחרור הקיבוץ
אשפז אותי לראשונה בשער מנשה. הייתי שם ארבעה חודשים נוראיים.
כאשר חזרתי לקיבוץ בקושי תפקדתי, לא רציתי לעבוד, ישבתי יום
אחר יום בחדרי ובהיתי בקיר. הקיבוץ ניסה לתבוע פיצויים בשמי אך
הצבא הודיע שעברו שלושה חודשים מהשחרור ועקב כך איני זכאי
לתבוע אותו יותר.

ליאון: איך מצאת את עצמך ללא בית?

יתרו: אני זוכר את היום בו התקשרו אליי מהמזכירות. הם הודיעו
שיש לי חור בתקציב ועברה החלטה להקשיח עם החייבים. חודשיים
לפני כן פיטרו אותי מהמפעל של הקיבוץ בגלל תהליך התייעלות.
שלושים שנה עבדתי במפעל, שלושים שנה והבן-זונה הזה אפילו לא
הביט בעיניי שהוא הודיע לי על פיטוריי. הוא אמר שזה בא מלמעלה
וחוץ מזה אני קיבוצניק, אז זה פשוט "סבב" כזה. בקיבוץ מאז לא
מצאתי עבודה. לפני שנה פירקו את רשת הביטחון מאז אין לי שום
הכנסה. לבסוף, המזכירה של מנהלת הקהילה הודיעה לי שאם לא אסלק
את חובי תוך זמן מסוים יהיה עליי לפנות את ביתי.

ליאון: היא אמרה לך את זה בטלפון?

יתרו: כן.

ליאון: ניסית להגיע לאיזשהו הסדר עם הקיבוץ?

יתרו: ניסיתי, אך באמת לא חשבתי שייזרקו אותי מביתי. הקיבוץ
איים על הרבה חברים, אבל אף אחד לא קנה את איומיו עד אז. מישהו
במזכירות החליט לעשות סדר ונגמרו הימים היפים של הפרזיטים.
תשמע, אני רוצה לעבוד, באמת, אבל אין יותר מקומות עבודה. גם מי
יעסיק אותי? עתה אינני מסוגל כלל לעמוד. לבסוף השלמתי עם
מצבי... אתה יודע שאיני "חסר הבית" היחידי בישראל, היית
בתל-אביב בזמן האחרון?

ליאון: איך מצאת את מקומך בכניסה לחדר האוכל?

יתרו: אני זוכר את היום הראשון שלי ללא בית. היה לי קצת מזומן
מחפצים שמכרתי. הסתובבתי כל היום ברחבי הקיבוץ וחיפשתי מקום
להתנחל בו. לא מקום מסודר, סתם קורת גג. תחילה טיפסתי על
המדגרה הזאת הסמוכה לבריכה אך היה בה ריח נוראי. היום משה (חסר
בית נוסף - ל.ק.) התנחל בה, בחורף קצת הצטערתי שלא התיישבתי
שם. בלילה התמקמתי באחד הגנים הנטושים, זה היה קיץ והיה מאוד
חם בתוך הגן. לבסוף התיישבתי כאן. את קופסת הקרטון שלי מצאתי
זרוקה בסמוך למזכירות. אני אוהב לישון פה כשחם, יש בריזה נהדרת
אשר זורמת מהים. ידעת שחדר-האוכל זה המקום הכי גבוה בקיבוץ?
אני אוהב את חדר-האוכל... בחורף ישנתי בתוכו עד שנעלו אותו. את
יתר החורף ביליתי בסככת ההמתנה שברחבה.

ליאון: מה מושך אותך לחדר-האוכל?

יתרו: תשמע... אני חלק מהנוף. אני אוהב את הקיבוץ הזה ואני
אוהב לראות את החברים. יכולתי להשתכן באחד הבניינים הנטושים
בפאתי הקיבוץ אך אני רוצה להיות חלק מהחיים פה. אינני מתבייש
במעמדי, איני גאה, אולם אני רואה את עצמי כבן-אדם חופשי אשר
רשאי לשהות באשר יחפוץ. אתה יודע שלמשל בוושינגטון המון חסרי
בית ישנים לרגלי מוסדות מדינה אמריקאיים, ליד בניין הקפיטול או
האנדרטה של לינקולן למשל, מותר להם, אמריקה היא ארץ חופשית. גם
פה על החופש להיות בידי הכלל, בין אם הנך חבר קיבוץ מהמעמד
הגבוה או סתם חסר קורת גג כמוני. כולם רשאים לבלות בשטחים
הפתוחים לכלל הציבור.

ליאון: חברי הקיבוץ רצו לפנות אותך מכאן?

יתרו: רצו גם רצו. הם התלוננו פעמים רבות בפני המזכירה. היא
באה אליי ודרשה ממני להתפנות מהקיבוץ. עניתי לה שנולדתי פה וגם
על פי אמנת ז'נבה אין לגרש אדם ממקום הולדתו. לבסוף הקיבוץ פנה
לשירות הפסיכיאטרי והם אשפזו אותי בכפייה. לא רציתי לשוב למוסד
שיקומי אז באחד הלילות ברחתי משם. לקחתי את הקיבוץ לבית-המשפט
בעפולה והשופטת הסכימה איתי. מאז אני רשאי לישון ברחבי הקיבוץ,
בין אם המזכירות מקבלת את זה או לא. מאז נשאר למזכירה רק לחרוק
בשיניה. אבל מה... כל בוקר אני מקבלה בברכת שלום לבבית כאשר
היא באה לסעוד את ארוחת הבוקר. החיוך שעל פניי מרתיח אותה.

ליאון: למה נאסר עליך לדרוך בתוך חדר-האוכל?

יתרו: כי מאז הקביעה של בית-המשפט, הקיבוץ רשם את חדר-האוכל
כעסק לכל דבר. כלומר למסעדה. כך שאם אני נכנס אני חייב להיות
לקוח. אין לי כסף ועל כן אינני רשאי להיכנס. חוקים הם חוקים,
מי אני שאתמרמר עליהם... המזכירה גם ניסתה לסגור את חדר-האוכל
בפניי כאשר יש שיחת קיבוץ אך החברים התנגדו. אני לא בא לדבר
בשיחה, אני סתם יושב ונהנה מחברת החברים.

ליאון: מה סדר היום שלך?

יתרו: כאמור בבוקר אני קם עם הזריחה, כמו הרפתן ועובד האדמה.
זה שאין לי מקום עבודה לא אומר שאינני מקפיד על קימה מסודרת.
השומר משאיר לי שתי לחמניות לארוחת הבוקר. אני יושב ואוכל פה,
במיטתי. כל יום הוא משאיר לי ריבה בטעם שונה, הכי אני אוהב את
ריבת האפרסקים. טעמה מזכיר לי ימים יפים מילדותי. אחרי ארוחת
הבוקר אני מפטפט עם החברים. אני והחברה שזמנם בידם, מסבים על
הספסל, משנוררים סיגריות ומשחקים שש-בש וקנסטה. ישנם עכשיו
חברים רבים שצריכים להעביר את הימים כמוני. הם טוענים שאני
אמיץ, אומרים שהם לא היו מסוגלים לחיות כמוני. אני מבין אותם,
יש להם הסדר עם הקיבוץ לפיו הם לנים בלילה בבתי-הילדים וביום
הם מנקים את בתיהם של החברים או ששולחים אותם לצמתים לחלק
כרזות מסחריות של בתי-עסק בקיבוץ. אני אינני מסוגל לעמוד יותר
מעשר דקות ובטח לא להרים דלי מלא מים. חוץ מזה, נוח לי פה, יש
לי הרגשה שהם מתביישים, אני לא מתבייש כמוהם. אני גם מקפיד על
היגיינה, השומר מעלים עין שאני נכנס לבריכה בלילה ומתרחץ
במלתחות. לפעמים אני גם מתפשט וקופץ לבריכה ערום, זה נהדר לצוף
על הגב בלילה ולבהות בכוכבים. אבל שזה לא יגיע למזכירה, בסדר?

ליאון: ספר לי על ההכאה...

יתרו: זה קרה באחד מלילות הקיץ. כל לילה מתרכזים פרחחים ליד
חדר-האוכל, בדרך כלל הם יושבים ומתעסקים בעניינם. הם לא מציקים
לי ואני לא מציק להם. לפעמים הם באים אליי ואני מספר להם
סיפורים מימים שהיו ואינם. הם תמיד מהופנטים מחוויות הלינה
המשותפת. אחד מהם פעם שאל אותי אם זה לא היה בית-יתומים אחד
גדול, אמרתי לו שלא, שאלו היו ימים נפלאים והרגשנו תמיד כבתוך
בית חם. סיפרתי להם גם על הלילות בהם השתובבנו בשטחי הקיבוץ,
צדנו תרנגולות וצבענו את הבנות. היום הבעיה של הילדים פה היא
הסמים, בימינו לא היו אותם. שמענו סיפורים על ההיפים באמריקה
אבל זה היה רחוק שנות אור מאיתנו. פה ושם שתינו מעט מהליקר
שהמטפלת החזיקה בארון הגבוה. אבל הילדים היום הם זומבים, כל
הלילה הם יושבים, מסתממים ומשתכרים. בלילה הארור ההוא הם באו
אליי ובלי כל סיבה התחילו לבעוט בי. הפושטק הזה, עם הג'ל
בשיער, בעט בראשי וצרח שאני מזהם להם את החברה ושאימא שלו יום
אחד תזיין אותי ואת כל שאר "הפחטרים" (כינוי גנאי לחסרי הבית
בקיבוצים - ל.ק.) לכל הרוחות. המכות אינן הדאיבו, באמת שאני
בחור חזק, אך מילותיו פצעוני. מילותיו צילקו את ליבי כמו
שבעיטותיו צילקו את בטני וירכיי. תבין, זה גם קרה לפני שקשת
אימץ אותי. אם הוא היה איתי באותו הלילה הוא היה נועץ את שיניו
באחוריהם. לאחר כמה רגעים הגיע השומר האמיץ וסילק אותם ממני,
מאז הגב שלי חדל לתפקד.

ליאון: ספר לי על קשת.

יתרו: הכלב הכי נהדר בקיבוץ. עזוב... הנשמה הכי טובה שיש
בקיבוץ. אני והכלב הזה חברים אמיתיים.

ליאון: עד מתי אתה רואה את עצמך חי ככה?

יתרו: מיום ליום איני נעשה צעיר יותר. אני מקווה שיום אחד תמצא
לי בקיבוץ קורת גג. אבל זה לא דחוף לי, אני אוהב את החיים שלי.
ראית כמה יפה הנוף של הכרמל אשר נשקף ממרום הגבעה? אתה באמת
חושב שאוותר על הנוף הזה? הנוף של ילדותי. אומרים שאדם הוא
תבנית נוף מולדתו, אני הוא תבנית נוף החברה בה חייתי כל ימי
חיי, חסר כל אך אוהב את מה שיש לי... עודני חש כי רוב החברים
שבקיבוץ חשים כמוני.            
     







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היה שלום עולם
אכזר
אני עוזב אותך
היום.
שלום
שלום
שלו


יעקב פופק מנסה
לנסח מכתב
התאבדות מקורי.
לא בשבילו,
בשביל משהו אחר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/10 4:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאון קפקא

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה