[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בשבילך

אלן היה מצליח לראות איך משהו נגמר עוד לפני שהוא התחיל. הוא
היה כותב על רגעי נצח ועל קדושת הפעם הראשונה. הוא היה מנגן
אותה. אלן היה מלחין ומנגן אותה. הוא היה מתיישב על האדמה הזרה
והקפואה שבמרחק עשור ממנה ומנגן אותה בשעות הקטנות ביותר של
הלילה. היו לאלן עיניים קטנות ואדומות, שראו איך הכל נגמר עוד
לפני שהתחיל, ורק ככה הוא היה מצליח לאסוף את עצמו למן תוכחה
אחת בלתי נתפסת ומנגן אותה עד הבוקר. הבוקר שתמיד היה מגיע
בשעה אחרת. בוקר הוא דבר יחסי, היא הייתה אומרת, והוא היה בוחר
בקפידה איך לשלב את האצבעות שלו על הקלידים שלה ולהלחין לה את
השפתיים.
הזמן אוויר עשה אותך רזה, היא אמרה, אבל עכשיו אין זמן אלן,
מעכשיו זמן הוא לא פונקציה כמו שעשור זו לא מילה. הוא נאנח עם
פרצוף של ילד. נזכר איך הוא היה יושב כל לילה לבד ועכשיו הוא
מחבק אותה כשהיא ישנה. וההברקות הקטנות, מאלה שהיא שולפת בלי
להרגיש, הן יהדהדו לי בראש עוד שנים. הוא ידע. כי אלן היה
מצליח לראות איך משהו נגמר עוד לפני שהוא התחיל.

הדבר היחיד שהיה מרדים לאלן את התודעה היו אנשים שמתרפקים על
העבר. הוא לא יכל להתמודד עם אנשים שמתרפקים על העבר. אמרו לו
פעם שזה בגלל שהוא עוד לא מצא מקום. אז אלן היה טורק דלתות.
שאין שום קשר מזדיין בין זמן למקום. והוא היה קופא, מתעכב על
מה זה זמן ועל הרעש של הדלת, וממהר להדליק סיגריה, ולנשוף
החוצה, שזמן הוא לא פונקציה.
והדבר היחיד שהיה מרגיש לאלן נכון היה בית עם פסנתר. ואם לא
היה בו פסנתר אז שיהיה בו אותה, כי ככה או ככה, אלן צריך
תעסוקה לאצבעות. גם ברחובות תל אביב מחוץ לקירות מתקלפים הוא
שילב ידיים. וכשהוא מצא סוף סוף לנכון לחזור ולראות אותה, אלן
ידע, שהקלידים נשארים על האדמה הזרה שבמרחק עשור ממנה, כי פה
הוא לא יכול להשאר, אלן, כי מאיפה שהיא באה זמן הוא כן
פונקציה. וכשהשעון המעורר צלצל הוא היה חייב ללכת מפה. כי
כשהשעון יצלצל אני עוזבת, היא אמרה, ובשביל אלן, אם זה בית
בלעדיה, אז שיהיה בית עם פסנתר. אלן ידע כל הזמן איך זה יגמר.

אלן אבד ברווח שבין זמן למקום. פעם מישהו קרא ספר ותהה אם זה
הוא שם בין הדפים. הוא קרא למישהו אחר שהכיר את אלן קצת יותר
טוב, הוא הציץ פנימה, העביר קדימה ואחורה, בסופו של דבר הוא
קיפל שפה תחתונה וניער קצת את הראש. אין מצב שזה אלן אחי, הוא
בחיים לא היה יודע איך זה יגמר.
וכשהיא פרשה בשיא, אחרי שהספר שהיא כתבה הפך לסרט ולאגדה
ולחומר שמכינים ממנו חלומות, היא נזכרה איך אלן רצה פעם להסביר
לה על תמלוגים. הניחה את הראש בין הידיים וכעסה על עצמה שבגללה
הוא האמין שזמן הוא לא פונקציה. אבל אלן לא התחרט. כי הכל שווה
את זה כשיש אותה, וכשיש אותה יש מה לנגן. והוא התיישב על האדמה
הזרה וניגן אותה עד הבוקר. לבוקר כבר אין יחס, אצל אלן, הוא
התרגל לזה שזמן הוא לא פונקציה. לפעמים הוא היה שוכח למה בכלל
עזב אותה, אם עשור זו לא מילה. ולא רק שאלן כבר לא ידע איך זה
יגמר, הוא בכלל שכח איך הכל התחיל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בכל פעם שאתה
אוכל חסה, ארנבת
הולכת לישון
רעבה.








ארנבת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/8/10 13:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה