הוא מביט בי בעיניים מודאגות.
לפני כמה דקות הוא שאל אותי משהו והוא עדיין מחכה שאני אענה.
איך זה שהתשובה הזאת לא באה לי בשליפה?

שנינו יושבים בחדר לבן מאד. הקירות נראים כאילו צבעו כאן רק
אתמול והיחידות שמכניסות טיפה צבע למקום הזה הן החותמות
האדומות שמוטבעות על התעודות התלויות. איך זה שתמיד לרופאים יש
לפחות 7 תעודות? התאוריה שלי שלפחות שתיים מהן מצולמות שוב רק
כדי לתת תחושה של הסמכה עולה לי לרגע לראש. אני מגרשת אותה
ומסתכלת עליו.

הוא יושב מולי עם חלוק לבן, וכמעט מסתווה עם הקיר.
"את בטוחה שלא כואב לך בכלל?" אני מהנהנת.
"כמה זמן זה כבר ככה?" אני מנסה להיזכר. אני חושבת על חודש
שעבר, אז זה בטוח היה. ומה עם לפני חודשיים? אני לא ממש יודעת.
"חודש וחצי" אני עונה. נזהרת לא להטעות אותו.
"אז למה את באה להיבדק רק עכשיו?" "אני לא יודעת... לא כאב
לי שום דבר אז לא היה לי צורך מיידי לבוא.חודש וחצי בטח נשמעים
לך הרבה. אולי זה היה קצת פחות. פשוט נתקעתי בשגרה והיה קצת
קשה להזיז אותי.גם עכשיו באתי רק כי בעלי נורא התעקש".

הוא מקליד מהר על מחשב לבן. מתקתק בלי הפסקה.
אני מסתכלת על הקיר שוב ובודקת. זאת סתם תאוריה, באמת כל
התעודות כאן שונות.
אני רואה שהוא שוקל איך להתחיל את המשפט. "פשוט תגיד לי" אני
עונה בענייניות. מנסה להקל עליו.
"הגוף שלנו... הרגש...החיבור שקיים..." הוא משתתק רגע, מתסכל
עלי ואז מתחיל מחדש.
"תראי, הנשמה שלנו והגוף קשורים אחד לשני. הם כמו מפעיל
ומכונה.
הנשמה שלנו היא זו המפעילה והגוף הוא המכונה המבצעת.
כשאת שמחה, למשל, את מחייכת.
כשאת עצובה, את בוכה.
אבל כשאת לא מרגישה כלום, את פשוט מתחילה להיעלם.
את לא המקרה הראשון שנתקלתי בו. אנשים נהיים אדישים יותר
ויותר.
אני לא אשקר לך, לפי מה שראיתי הסיכויים הם לא בעדנו. אבל אני
כאן כדי לעזור - עד כמה שאני אוכל.
אני אספר לך עוד אבל לפני כן אני רוצה לשמוע רגע ממך -
את מודאגת? מה את מרגישה?"

הוא מביט בי בעיניים מודאגות
ובלי לחשוב יותר אני עונה.
אני לא דואגת. אני לא מרגישה כלום.