הסוס

רציתי להבהיר כי כל מה שפורסם עליי לאחרונה, חסר כל בסיס וגובל
בהוצאת דיבה.
הסוס עליו מדובר, נמצא איתי כבר כשלושים שנה. הגיע אלי במקרה.
לא אני חיפשתי אותו, ולפי דבריו, הוא לא חיפש אותי. פשוט
נתקלנו האחד ברעהו, ממש במקרה.
יום סגריר היה אז, ישבתי בבקתה והמשכתי במחקר של ד"ר וונטיסלב,
אותו לצערי לא הספיק לסיים לפני שנפח את נשמתו.
הספרים הישנים היו פתוחים לפני ועששית נפט קטנה נאבקה בנסיון
נואש להאיר את הדף בו הבטתי. נדמה כי זה היה מוקדם לפנות בוקר.
היה קר וגשם קל ירד. "אני ער כבר יומיים" חשבתי לעצמי, עדיין
תקוע במערבולת של מחשבות, מנסה למצא פתרון לאותה בעיה ששנים
נאבק בה ד"ר וונטיסלב, ללא הואיל. "לא יתכן" חשבתי, "לפי כל
החישובים, של זמן ומרחק, נפח ומסה, מהירות סיבוב ומהירות
תנועה, כוכב פלוטו וכוכב אריס עומדים להתנגש בדיוק בעוד 14
שנים ו-15 יום". "אם כך, החושך הגדול אמור היה כבר להופיע,
משהו לא מסתדר לי כאן". וכך נברתי במחשבותיי, עובר מן החושך
הגדול לפלוטו ואריס וחוזר פעם אחר פעם על החישובים אותם היה לי
קל לשחזר, מנסה להבין אם טעיתי והיכן. הרגשתי שמשהו ברקע מפריע
לי ולא הייתי מספיק מודע להבין מה זה. ניסיתי להתרכז חזק יותר
בחישובי אבל לא, משהו אחר משך את תשומת ליבי. מישהו כאן, לידי,
אני מרגיש. הפניתי את מבטי לאחור ואז ראיתי אותו עומד ליד ארון
הבגדים הישן שלי, עומד ומביט בי. עברו מספר רגעים עד שנשימתי
חזרה אלי. "מי אתה?" שאלתי, "מה אתה עושה כאן?" "אני סוס, ואתה
יכול לקרוא לי סטפן" אמר.


כובע של סוס

"תמיד חלמתי על כובע" אמר לי. "לפני שנים, כשעוד הייתי קטן,
ראיתי את הגדולים שועטים במישורים הירוקים ולראשם כובע רחב
שוליים, מתנפנף ברוח עם כל צעד שהם עושים. גם אני רציתי כובע."

זה היה שבועיים לאחר שהוא הגיע. עדיין לא בטחתי בו במאת
האחוזים והייתי אף נבוך מעצם המחשבה כי סוס גר איתי בבית. מאחר
ורק חדר אחד היה לי, חלקנו אותו שנינו.
"עוד יהיה לך" אמרתי, "אל תדאג". קל לא היה לי, להסתגל למישהו
זר, אחרי כל כך הרבה שנים של בדידות, היתה זו משימה לא פשוטה
בכלל. אבל משהו בו משך אותי, אולי העיניים הגדולות והשקטות שלו
שהביטו בי לפני שהלכנו לישון, אולי הצעדים העדינים שלו
כשהסתובב בחדר. אני לא ממש יודע למה, אבל במשך הזמן הרגשתי
קרוב יותר ויותר לסטפן.
בבקרים הוא היה נוהג לדחוף אותי בעדינות בראשו כדי להעיר אותי
בדיוק לפני זריחת החמה. הייתי מכין לשנינו תה ומעט ביסקוויטים
וכך היינו מעבירים שעה של בוקר בלי להוציא הגה. אני הייתי חוזר
לשולחן שלי ולספרים ולמחשבות ולחישובים והוא היה עומד ומסתכל
בי, כך עד רדת הלילה. אז הייתי קם ומשתף אותו בכל המחשבות
שעברו במוחי במשך היום ובחישובים ובמסקנות אליהן הגעתי. לא פעם
עזר לי סטפן להבין דברים שלא הצלחתי לרדת לעומקם ולא פעם הראה
לי כי הכיוון בו אני מתמקד הוא שגוי מיסודו. כך היה במקרה של
ה"חושך הגדול". "אין כאן שום סתירה" אמר לי, "אתה מחפש דבר
שהוא לגמרי גלוי לעין". "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "זה כל כך
פשוט" אמר סטפן, "החושך הגדול כבר כאן, אתה מחכה למשהו שכבר
הגיע, למשהו שהוא כאן, איתנו". "אתה מדבר שטויות" אמרתי,
"החושך הגדול לא כאן, החושך הגדול לא הגיע, וזה בדיוק מה שלא
מסתדר לי". "קום" ציווה עלי סטפן, "קום". קמתי מהכסא וסטפן מיד
התיישב עליו והתחיל לשרטט את מבנה הגלקסיה ולחשב חישובים על
הדף החלק שנח על השולחן מהבוקר. "הנה זה פלוטו וזה אריס, כאן
מרקורי וכאן השמש" אמר, "תסתכל" הוא מתח קוים בין הכוכבים ורשם
מיקום ומרחק, מהירות ומשקל של כל אחד. הסתכלתי, "את כל זה אני
מכיר" צחקתי לעצמי.  "תפסיק עם זה, אתה לא מחדש לי דבר" אמרתי,
אבל הוא המשיך, דפדף בספרים ורשם מספרים, "תסתכל" חזר ואמר.
"השמש, מרקורי, הירח. הנה כאן הארץ ואלה האנשים, תסתכל על
האנשים. אתה רואה אותם?", "תסתכל על האנשים" חזר ואמר, "עכשיו
אתה מבין?".


החושך כבר כאן

"כן, הבנתי, הבנתי, כמה שאתה צודק" צעקתי לסטפן. "החושך הגדול
כאן, ולא מעכשיו".
השנים הרבות אותן עברתי עם ד"ר וונטיסלב ולאחר מכן השנים הרבות
שישבתי וחקרתי לבדי, מול השולחן הישן שלי, מחפש איפה לעזאזל
החושך הגדול ומה לא תקין בחישובים שלי, כל השנים האלה עברו מול
עיני ברגע אחד. "החושך הגדול כאן" חשבתי לעצמי " והייתי צריך
את סטפן שיראה לי אותו, החושך הגדול כאן.