אחח איזה כאב ראש...
"אדוני התקדם בבקשה אליי..."
"מה?"
"אמרתי התקדם בבקשה..."
"טוב, מה הולך כאן?"
"שם?"
"עומר כספי."
"מין?"
"מה זאת אומרת?"
"מין?"
"מה מין? מה את רוצה?"
"זכר או נקבה?"
"מה לא רואים?"
"אתה יכול לענות לי בבקשה על השאלה?"
"זכר."
"יופי נהדר איך מתת?"
"מה?"
"איך מתת? מה גרם למותך?"
"אני מת?"
"אוקי אני מבינה אי וודאות... חדר 407 בבקשה!"
"אי ודאות על מה? על מה את מדברת? מה הולך כאן?"
"טשטוש ובלבול... אדוני, חדר 407 מצד שמאל עד הסוף! הבא בתור
התקדם בבקשה!"
מה הולך כאן? איזה בית משוגעים... טוב נו 405, 406... אהה הנה
407.
"אתה עומר?"
"כן, איך אתה יודע?"
"בוא הכנס בבקשה ושב."
"תגיד מה זה המקום הזה?"
"אני מבין שאתה לא יודע מה קרה לך..."
"מה קרה לי? על מה אתה מדבר?"
"אתה מת..."
"אני מה?!"
"אתה מת. מצטער..."
הייתי המום לרגע לא ידעתי איך לעכל את זה.
"אז מה הזיכרון האחרון שלך?"
"אני זוכר אותי ביחד עם הצוות שלי יוצאים למבצע בלבנון..."
"אוקי, אתה חייל. אני מבין. לך לחדר 648 בבקשה למחלקת
חיילים."
"מחלקת חיילים?"
"כן, שם מטפלים בחיילים שמתו."
"טוב..."
"איך זה יכול שאני מת..." חושב לעצמי תוך כדי שאני פוסע לכיוון
חדר 648
פותח את הדלת ושם מחכה לי בחורה צעירה וחייכנית...
"שלום לך, אתה עומר?"
"כן..."
"יופי נהדר, אז אני מבינה שעכשיו גילית על מותך."
"כן..."
"יופי, אז תגיד לי ככה, קודם כל, אתה חייל סדיר או מילואים?"
"סדיר."
"אוקי, אז גש לחדר 12א'..."
"רגע, מה הולך פה? למה כל פעם שולחים אותי מחדר לחדר?"
"ככה זה אתה יודע, בירוקרטיה."
"טוב, אני הולך..."
10, 11... 12א' נהדר...
"שלום? יש פה מישהו?"
"אהלן!"
"אהלן?"
"מה קורה?"
"אממ... אני חושב שבסדר."
"יופי אתה עומר?"
"כן... מי אתה?"
"אוקי, לאיזה חיל אתה שייך?"
"חיל רגלים."
"אוקי, גש בבקשה לחדר 15 שם זה אגף חיל הרגלים."
עוד חדר ועוד חדר...
עוד לפני שהספקתי לשים את ידי על הידית, הדלת נפתחה ובחור צעיר
צעיר עם פרצוף קשוח מסתכל עליי ואמר "אתה עומר?"
"כן זה אני!"
"יופי היכנס!"
"לאיזו חטיבה אתה שייך?"
"חטיבת הנח"ל."
"אוקי אז צא ולך לחדר 30"
"אני בדרך..."
ועוד לפני שהספקתי להבין, הדלת נסגרה והייתי מול דלת מספר 30
"שלום..."
"בוא היכנס..."
"כאן זה חטיבת הנח"ל?"
"נכון מאוד! אז תגיד לי לאיזה גדוד אתה שייך?"
"אני מהגדס"ר אז לאיזה חדר אני צריך לעבור?"
"30ד'"
"ביי"
"להתראות!"
30ד'... הנה אני בא!
"שלום..."
"שלום עומר, בוא נראה מה קורה איתך..."
"אני מהפלס"ר"
"איזה צוות?"
"צוות בנימין."
"אוקי, אתה אולי זוכר משהו לפני שנהרגת?"
"זוכר שיצאנו למשימה בלבנון."
"אוקי אז ככה..."
"רגע מה קרה לצוות?"
"לצוות לא קרה כלום רק אתה נהרגת... היית בדרך לאחד הכפרים
ונתקלתם בחוליית מחבלים. הסתערתם ונפגעת מכדור של מחבל ומתת
במקום..."
הייתי לרגע בשוק ולא ידעתי איך לעכל את זה.
"מתי זה היה?"
"אתמול."
"הייתה כבר הלוויה?
ההלוויה שלך מתקיימת ברגע זה. אתה מעוניין לצפות בה?"
"אפשר?"
"בוודאי..."
"אז כן, אני רוצה."
"אוקי, הנה."
נפתח לי חלון בריצפה והנה הקבר שלי והמשפחה והחברים מהגדוד
ו... "אני לא מסוגל תסגור את זה..."
"אוקי, אתה לא חייב."
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו אתה מועבר לגן עדן."
"גן עדן... תגיד, למה הייתי חייב לעבור כל כך הרבה חדרים וכל
כך הרבה אנשים כדי שבסוף יגידו לי שנהרגתי בפעולה בלבנון
ושמעכשיו אני בגן עדן?"
"תראה... כל בן אדם שמת מגיע ממקום שונה, מסביבה שונה, ממסגרת
אחרת ובטח שלא היית רוצה שישימו אותך באותה הגדרה עם חסרי בית
או פושעים..."
"אז מה עכשיו?"
מה עכשיו???