[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליוס בלטוני
/
הרואין

איבדתי את עצמי במבוך אינסופי של אלכוהול ומראות. השעה הייתה
קרובה להיות חצות וארנולד עדיין לא בא. או שהוא נתפס או שהיה
מת. בכל מקרה זה לא היה עסקי. נועם, הברמן באותו ערב ובכל אותם
ערבים שקדמו לו, הגיש לי משקה ירוק עם עלי נענע וחתיכות לימון.
הוא חייך כאילו השתין לי כרגע  בכוס. המכשיר הסלולארי שלי רטט
בכיס המעיל שהיה קרוב ללב. זה לא היה ארנולד. זה לא היה מספיק
חשוב. אורות הפלורוסנט על התקרה ידעו עליי הכול וכוס המוחיטו
שלי הייתה קרה מדי בין ידיי. העברתי את עיניי בפאב. קבוצות של
צעירים ישבו מסביב לשולחנות עץ מבריקים ובלעו בהנאה מאולצת
ליטרים של גינס. בחור שחום במדי חייל חיבק לחיקו בחורה בעלת
עור לבן ועיניים שנראו כאילו נועדו לזהור באור המוזר של הערב
הזה. השיער שלה גלש על חזה בצורה שגרמה לי להדק את האחיזה בכוס
של המשקה שללא ספק היה חלש מדי. היא בקלות יכלה להיות צוענייה.
אחת מאותן נערות עם פרח בשיער ושמלה אדומה, שחורה ופרחונית.
נוסעת ברחבי העולם ורוקדת לצלילי מוסיקה של עם שנשאר מאחור,
כמעט ונשכח. היא תופסת את מבטי, אוחזת בו באכזריות ואז מרסקת
אותו כנגד הרצפה. היא מנשקת את הבחור במדים והוא מחייך חיוך
גדול מדי ולבן מדי. אני חוזר להסתכל על נועם הברמן.
"וונדל, אתה זקן מדי לחרא הזה."
הוא הולך לשרת עוד בחור צעיר. אני משאיר לו טיפ, משאיר את
ההערה שהוא זרק בתוך המאפרה ביחד עם סיגרית אל.אם. כחול שברגע
זה מתעכלת במערכת הדם שלי. תוך שניות הניקוטין יגיע למוח ואני
ארגיש אחרת. הרבה יותר אחרת. אני תופס מקום באיזה תא, והמלצרית
ניגשת אליי. היא נראית יותר מדי טוב. אחת מאותן בנות שגורמות
לך לתהות כיצד התדרדרו לעבודה כזאת. אולי היא סטודנטית לכלכלה
ופשוט מרוויחה כמה ג'ובות כדי להאכיל את עצמה ולשלם על
הלימודים. ואולי היא סתם שרמוטה. ואולי שניהם ביחד.
אני מזמין חצי ליטר גינס. אולי אני רוצה להרגיש שוב צעיר כמו
החייל עם הבחורה הצוענייה או שאני רוצה להשאיר רושם על המלצרית
שבוודאי טובה מדי עבור מישהו כמוני. לפני שאספיק להבין באיזה
מהסיבות מדובר, הכוס עומדת מולי. כל לגימה שלי מעבירה עוד עשר
דקות מהחיים שלי. רצף הזמן נע באטיות מעייפת, ואני מבטיח שאשאל
את נועם אם הוא מוהל את הגינס עם מים. קבוצת הנערים נעלמה
והמלצרית היפיפייה ניקתה את הזבל שהשאירו. אני רוצה לקום
ולעזור לה, אולם רגליי מקבלות חיים משלהן ונרדמות. יהיה זה לא
מנומס מצדי להעיר אותן. אני פשוט נותן לזמן לעבור. זה בערך
הכל.
עוד רטט מאזור הלב. זה לא ארנולד. זה לא באמת עבורי. לפני
שהייתי מוכן להגיב, מכסא ליד הבאר, נורה לעברי מבט אשר משתק את
כל חלקי גופי פרט ללב, אשר אינו מרגיש דבר ורק ממשיך לפעום
בשעמום. אם היה יום שבו הרגשתי שצרות מתקרבות אליי במהירות
שהיית קרובה מדי למהירות האור - היה זה באותו יום ממש.
לא ידעתי אם היא היית גבוהה או נמוכה, זה הרגיש כאילו תפיסת
המציאות שלי התקלקלה ללא דרך לתקנה. היו לה רגליים ישרות שהיו
יפות מדי כדי להיחשב כשתי חתיכות בשר. הן היו יפות. מעוצבות
ע"י האומנים המפורסמים ביותר בשמיים והיו מחוברים למה שנראה
כמקור התשוקה האולטימטיבי. שדיה הזדקרו כלפיי. ידיה, שהדיפו
ריח מתוק מדי של שלמות, נשלחו כדי לסדר את פרחי חזה. צעדיה היו
איטיים וחיוך נועז התפשט על פניה במהירות, גורם לה להיראות
יותר זנותית מכל רובע החלונות האדומים. העיניים שלה בישרו לי
סבל שמתקרב. היא הזכירה לי מישהי שראיתי בסרט או בילדות שלי.
בכל מקרה הזיכרון שלי לא היה תקין. אנא חזרו אליו במועד מאוחר
יותר.
לא הייתי יפה, ולא נראיתי גברי מדי, אך עיניה ראו בי טרף
וקורבן. קורבן קל מדי, הרשו לי לומר.
הבטחתי לאמי שאזהר ממילים, מגברים בחליפות ומבנות כמוה, אך
משהו בתוכי ידע שהבטחות נועדו כדי להפר אותן. הבחורה מולי ידעה
זאת יותר טוב ממני. לכן, לעולם לא הבטיחה דבר. היא התיישבה.
עכוזה החליק על כיסוי הכיסאות ונשימתי נעתקה. לבי עצר לכמה
שניות, רגליי הרגישו כבדות מדי והמכנסיים שלבשתי היו קטנים
עליי לפתע.
"שלום," אמרה בקול אינפנטילי, שבנסיבות אחרות היה גורם לי
לשלוף את אקדחי ולתקוע כדור בין עיניה או שדיה, לבחירתה. רק
הנהנתי בדממה, לא הייתי מוכן לפצוע את פי. הייתי צריך לקום
וללכת באותו הרגע. להשאיר את הטיפה שנותרה בתוך הכוס, את עשרים
וחמש השקלים שהבירה עלתה ועוד עשרים שקלים טיפ למלצרית, הדרך
היחידה שבה פעם אעלה חיוך על פניה. אבל טעויות נעשות בכל יום
ונשארתי לשבת.
"קוראים לי הרואין,"היא אמרה ושלחה את ידה אליי. ציפורניים
ארוכות היו בגובה הלב שלי. היה זה סימן לכך שהיא תקרע את לבי
מחזי, ותטביע אותו באמבטיה של תשוקה מבלי למצמץ. שם מוזר, ללא
ספק. אך היה זה צפוי מצדי לשאול עליו. לא רציתי להעניק לה את
זה. רציתי שתרגיש שאינה מכירה אותי. ניסיון מעורר רחמים להינצל
מכוריה. בחורות כמוה תמיד קיבלו את מבוקשן. חוק לחיים. היא לא
שאלה לשמי.
"אז מה אתה עושה פה? למה אתה לבד?" היא שואלת כבדרך אגב,
מסובבת את אצבעה על טיפות הבירה שנשכחו על השולחן חצי
באינפנטיליות - חצי בזנותיות. אני מחפש עזרה מסביבי, אולם נועם
נכנס לתוך חדרון קטן עם שלט "הכניסה לעובדים בלבד" מתנוסס על
דלתו , המלצרית החמודה נעלמה גם היא. אני נותר לבד עם חבורות
של נערים והבחורה הזאת שמחכה לתשובה. "אה?" היא מזכירה לי את
נוכחותה.
"אני מחכה לחבר," אני אוזר את כל כוחי, משקיע את האנרגיות
האחרונות בשרירי הפנים, מותח את עור פניי עד כאב ועושה את הדבר
שלא עשיתי כבר מספר שנים, אני מחייך אליה.
"יש לך חיוך של סמיילי," היא מצהירה בהחלטיות.
"כן, אה?" איפה ארנולד המזוין?
"למה אתה לא שואל מה אני עושה פה?"
אוקי, בואי נדמיין רק לרגע שאכפת לי, "מה את עושה פה?"
"אני מחכה לחבר," עיניה יורות מבט אל תוך עיניי, אל מוחי,
מאחוריו ובחזרה לארובות עיניה החומות. חיוך נמתח על פניה בקלות
שמעוררת אצלי קנאה. "או חברה. או אולי סתם מישהו כיפי לבלות
איתו".
הכול כל כך תמים עד שהרצון להקיא מזדחל אל תוך הלוע שלי. היא
מעבירה את ידה בשערה, ומניחה אותה על ידי כבמקרה, בטעות גורלית
שאמורה לחבר בינינו ללילה הזה. אני חש את לבי מחיש את
פעימותיו.
ערב טוב, זקפה שמאיימת לעשות לי התקף לב. אני מרגיש כמו בתול
צעיר. כמו ילד קטן. ילד קטן ומזוין. אני לעולם לא אהיה גבר.
אני מוציא את קופסת הסיגריות הכחולה שלי. עוד ניסיון מעורר
רחמים לדחות אותה. היום כולם שונאים אנשים מעשנים. לא פעם
אמרתי לנועם שהוא עלול לקבל קנסות על כך שאפשר לאנשים לעשן
בבאר שלו.
ידי חומקת מהאחיזה הרכה שלה. היא שומטת את ידה כלפיה כאילו
לעולם לא נגעה בידיים הכואבות והמצולקות שלי.
הסיגריה נושקת לשפתיי, אוחזת בהן בידיה הרעילות. המצית צובת את
ראשה והיא בוערת בצרחות עשן אל תוך פי. שני נערים מסתכלים עליי
כאילו רצחתי כרגע תינוקות בדרפור. אני מצפה שהרואין, העכבישה
היפיפייה, תעניק לי חיוך למזכרת, שאוכל לצרורו בצרור הפרצופים
שבזיכרוני, ותיעלם. אולם היא מוציאה סיגריה נוספת מהקופסא.
לחיצה קצרה על המצית, ועשן מסרטן חומק מפיה.
"אני לא אוהבת סיגריות. רק את טעם הטבק," היא מניחה את הסיגריה
בחריץ המאפרה. "הריח שזה משאיר בידיים פשוט מחליא אותי."
אוהבת טעם הטבק נותנת לי להריח את אצבעותיה. איני מרגיש כל ריח
של סיגריות. רק ריח מתוק של אפרסקים. ריח שהייתי מוכן להתמכר
אליו במקום מקל הסרטן בפי. אצבעה נוגעת-לא-נוגעת בביישנות
בשפתיי. מעניקה לי טעימה חד פעמית של אצבעותיה התאוותניות.
נועם מפעיל את מקלט הטלוויזיה. אני מזהה את הקליפ המרצד במסך
הקטן.
''Tear you apart'' של  ''She wants revenge'' מתנגן
באירוניה. אני מחייך.
"אתה עוד פעם מחייך כמו סמיילי, אני פשוט מתה על החיוך שלך,"
באור שונה של המצב הצחוק שלה היה נעים. לא הפעם.
היא משאירה את הסיגריה לגווע, להתבוסס בעשנה, למות מהמחלות
שהיא מעניקה לי בנדיבות רבה.
בסקרנות של ילדה בת שש היא מקרבת את פניה אל ידיי, "יש לך
ידיים יפות. מתאימות לנגינה על פסנתר. ניגנת פעם?"
"לא," פעם חלמתי לנגן על גיטרת בס. החלומות שלי לא נהגו
להתגשם.
"יש לך אחיזה חזקה," היא לחצה את ידי בכוח.
"כן, גם לך."
"זה כי אני מאוננת הרבה, ולא תמיד לעצמי."
אני צוחק. צחוק יבש וחולני של אלכוהוליסטים ומכורים לסיגריות
ואהבה שנמדדת בשקלים.
"את מנשקת את אימא שלך עם הפה הזה אחר כך?"
"זה לא הדבר היחיד שאני עושה איתו."
ניחשתי ששנינו ציטטנו את אותו הסרט.
"אתה נראה קצת עצוב. עסוק במשהו לא ברור. תפסיק לחשוב כל הזמן.
דבר יותר. שמת לב שאתה כמעט ולא מדבר? אני שואלת אותך שאלות,
מספרת לך על עצמי ואתה שומר את מחשבותייך לעצמך. איך קוראים
לחבר שאתה מחכה לו?"
"אני לא חושב שיש צורך לקרוא לו," אני מעוות בדיחה ישנה שאני
בספק אם היא מכירה. "הוא כבר יבוא כשיגיע זמנו."
"הנה, אתה רואה - " היא ממשיכה לדבר, אך אני בוהה בבחור עם
כובע בוקרים שתופס את מקומי לשעבר ליד הבאר, ולוחש משהו באוזנו
של נועם. נועם מסתכל סביבו ושוב נעלם בחדר שרק העובדים זכו
לזכות להיכנס לתוכו. העסק הקטן שלנו פורח. אני מחזיר את מבטי
אליה, " - על מה אתה חושב?"
"על אינסופיות."
נועם חוזר, והבוקר מזמין כוס וויסקי. הוא מתענג עליה בשקט,
בזמן שקתרין או קוקאין או מה שמה ממשיכה לקיים יחסי מין עם
מוחי הסחוט. הבוקר מסתכל עליי ואז על הרואין. אני מרגיש משהו
מזדחל על כף ידי, אוחז באצבעות שלי. רטיבות נעימה. הבוקר מחייך
אליי בקלות בה אנשים נורמאליים עושים את זה. הלב שלי דוהר,
מאיים לפרוץ מהחזה וללא ספק להכעיס את נועם שלא ממש אוהב דם
וחלקי גוף.
אצבעותיי נבלעות בפיה של הרואין. לשונה מלטפת אותן ואיני יכול
לומר מילה או לסתום את פי.
איפה ארנולד? למה הסלולארי המזוין שלי רוטט פעם נוספת? גלגלי
הזמן מאיטים. אור הפלורוסנטים, שהופך עמום כאשר הינו נמהל עם
עשן הסיגריות, מפזר ערפל מסביב לתודעה שלי. ישנו מרחק רב מדי
בין שנייה לשנייה. התמונות חולפות מול עיניי כעל עדשת מצלמה
מקולקלת.
הרואין מושכת אותי אחריה בחניה הארורה. המכוניות מחייכות אליי
בזדוניות. הן יודעות לאן אני מובל כצאן לטבח.
היא מוצאת דלת אחורית פתוחה במחסן של נועם. היא נכנסת ראשונה
ומושכת אותי אחריה.
היא סוגרת את הדלת.
נולדתי תינוק יפה תואר. היו לי עיניים שחורות וגדולות, ריסים
ארוכים ויפים ושיער בלונדי צעיר וריחני.
אבל החיים עשו את שלהם. העיניים שלי נשארו שחורות, אך תהום של
ריקנות נפערה בתוכן, הריסים שלי נשרפו על ידי עשן הסיגריות
והשיער שלי הפך לשחור, יבש ולעיתים בחורף מקושקש.
המחסן הישן היה מלא בחביות בירה וקופסאות עם משקאות שונים.
מנורה במרכז החדר שפכה אור צהוב ומכוער עלינו.
הרואין העבירה את אצבעותיה, שהפכו נוקשות, על פניי הגסים והלא
מגולחים. בתנועה שראיתי רק בסרטים או בגיל ההתבגרות של מישהו
אחר, ניסיתי לנשק אותה, אך היא התרחקה, מכופפת את רגליה
ומרחיקה את פניה משפתיי. הבנתי אותה. נשיקה סימלה משהו רגשי
עבורה, וזאת היית רק משיכה מינית, לא יותר מזה. לא ציפיתי
שמישהו באמת יצליח לאהוב אותי. אמי התקשתה לעשות את זה, כך שלא
היה מה לצפות מזרים.
ידה גלשה על החזה שלי, צובטת קלות את העור, עד הבטן. היא פתחה
את רוכסן מכנסיי במיומנות ובמהירות שגם אחרי חמישה ליטרים של
בירה ושלפוחית שתן מלאה עד גדותיה, לא היה ביכולתי לפתח.
היא מצאה את מבוקשה מהר, ולאחר ניסיון של הנשמה מפה לפה הפיחה
בפין שלי חיים. היא היית הרבה יותר צעירה ממני, אך את הניסיון
המיני שרכשה לא ראיתי אצל שום אישה בגילי. שם למטה היה השטח
הפרטי שלה. אני רק הייתי צריך להיאנח ולגנוח מפעם לפעם
וליהנות. בכל זאת, הפעם זה היה חינם.
הרואין ידעה מה היא עושה. פעמיים היא ניסתה להפגיש בין
מר.וונדל הזוטר לבין הוושט שלה. לא התנגדתי ליוזמה שכזו.
הרמתי את ראשי, גנחתי, והסתכלתי זמן מה על המנורה עד שכתמים
לבנים רקדו על כל דבר שמבטי נח עליו. בילדותי, הייתי נוהג
להסתכל זמן רב על השמש לפני ששקעה. בהתחלה זה כאב וחשתי עיוור,
אך בהדרגה השמש הפכה ליותר ידידותית. העיניים התרגלו לאור
החזק, והייתי מתלהב באוזניי אמי שאני הכי טוב בצפייה בשמש.
ועוד כאשר היא שוקעת, כאשר אורה הכי כואב. היא היית מטיפה לי
שעוד אתעוור, אך הייתי שקוע בכישרוני הייחודי. מצחיק להיזכר
בילדות בזמן שמוצצים לך את הזין. חייכתי לעצמי בעצב. ילדות?
מתי זה היה? לפני כמה מאות שנים היית ילד, וונדל?
התמימות שלי אבדה יחד עם השיער הבלונדי והריסים הארוכים.
הסתכלתי על הרואין, ילדה יפה היא היית. כנראה שרק ילדה. קולות
מאחוריי הדלת בישרו לי על הגעתה של גברת מלנכוליה, שבאה עם
ההבנה.
ידעתי מה הולך לקרות. עכשיו אזיין את הרואין. אראה לה שגם
אחריי מוחיטו, חצי ליטר בירה ומספר לא מבוטל של שנים של עישון
פאסיבי ואקטיבי, אני עדיין מחזיק יותר זמן מכל נער מחוצ'קן
ואתלט.
היא תלחש לתוך אוזני שאעשה כל מה שעולה על רוחי. שאכאיב לה,
שאגרום לה להרגיש חסרת אונים. ואני אעשה כל מה שתגיד. כל מה
שתרצה.  אנשים כמוה לא מקבלים את המילה "לא" כתשובה. היא תציעה
לי הצעה שלא אוכל לסרב לה. לאחר מכן, היא תיעלם, ולעולם לא
אראה יותר את הרואין.
מחר בבוקר, בין כאבי הראש מהאלכוהול ורסיסי הזיכרון שיחתכו את
קירות מוחי, ארגיש מחנק בגרוני כאילו ארטילריה של רגשות
שליליים עלולה לפרוץ מהפה שלי ביחד עם בחילה "שאקבל בחינם,
והרבה".
אחשוב רק על הרואין. על עיניה, על פניה, על הקול הילדותי, על
המבט המסוקרן והתמים של ילדה בת שש, על המגע הממכר שלה וריח
האפרסקים שעדיין יהיה דבוק בשערות ידיי.
אחשוב על אמש. אחשוב על הרגע בו פשטתי את בגדיה, החזקתי את
שיערה והכאבתי לה. איך החזקתי את ידיה מאחוריי גבה ומצצתי את
פטמותיה. היא גנחה בתוך אוזניי וחייכה ללא הרף. לא אשכח את
המגע שהותירה על צווארי בזמן שניק קייב ופי.ג'יי. הרבי העלו את
הרחבה בבאר של נועם באש. אזכר בהכול והדבר יעביר בי צמרמורת.
אבין, בבהלה, כי רגש מוזר מזדחל מתחת לעורי, מדגדג את עמוד
השדרה שלי, משתק את פניי לעווית של ילד מפגר. בלילה אחזור לבאר
של נועם, אך היא לא תהיה שם. היא לעולם לא תחזור למקום ההוא,
ואיש מאלה שאני מכיר לא יראה אותה אף פעם.
לא אצליח לאכול או לישון. כל דבר בעולם יזכיר אותה, יעלה את
פנייה בזיכרוני ויצרוב כמו אלכוהול על פצעים פעורים. בלילות,
חלומות אפלים וארוטיים ירדפו את תת המודע שלי, ואתעורר עם שמה
המוזר על שפתיי. בכל שיר, אחפש שורות שיזכירו לי אותה, כל סצנה
רומנטית בסרט זול תהיה כמו רסיס זכוכית על לבי הדואב, ואם אקרא
ספר שיזכיר אותנו, געגועי ישרפהו ביחד עם ביתי.
לעולם לא אצליח לשכוח אותה. היא תהיה כמו קעקוע, אות קין, דיו
רעיל מתחת לעור. פצע שלעולם אינו מגליד.
היא מה שכל אדם בעולם מחפש. היא החצי שמתאים את עצמו לחצי
הפגום. חלום חסר צורה שממלא את כל החורים שהצטברו במהלך השנים
בנשמה. חלום שלא ניתן להגשים. ההגדרה המדויקת של אהבה פגומה.
האהבה כואבת. וכך גם הרואין.
הרואין היא רק אשליה עליה יש לשלם ביוקר. רק חלום שלעולם לא
תהיה לו הזדמנות להיות אמיתי.
כנראה שהמחשבות האלה דרשו יותר דם למוחי, כי הרואין הסתכלה
עליי מלמטה במבט מאוכזב.
אחזתי בצווארה, הרמתי את גופה שנראה לי קטן עתה והדבקתי אותה
לקיר. היא חייכה. כנראה, חשבה שלחנוק אותה יחזיר את הדם דרומה.
התקרבתי אל אוזנה, והיא עצמה את עיניה וגנחה.
"אם היה לי סרטן, הייתי קורא לו בשמך," ציטטתי ולחשתי.
כאשר התרחקתי ממנה, היא לא חייכה עוד. גם היא הבינה. היא
הרגישה ערומה ושקופה. ידעתי את סודה, ידעתי כי קללה רובצת על
גופה. היא לא היית אשמה. לעולם לא אשמה, כי לעולם לא הבטיחה
דבר.
פתחתי את הדלת וסגרתי אותה אחריי.
הספקתי לסגור בחזרה את מכנסיי, לפני שברכיי פקו. הייתי צריך
לאחוז בקירות המחסן, בו שמעתי את הרואין בוכה, כדי לא ליפול.
ניסיתי להוציא סיגריה מכיס מכנסיי, אך ידיי רעדו והקופסא נפלה
לתוך שלולית. דמעות ניגרו על פניי.
נפלתי אל תוך השלולית, בוכה ומתייפח. האקדח שלי קרוב מתמיד אל
גופי. היה זה בגלל הרואין, בגלל שהיית רק ילדה, רק חלום שלעולם
לא יהיה שלי. בכיתי על ילדותי שאבדה, על תמימותי שלא היית
עוד.
בכיתי כי הרגשתי זקן. בכיתי מפני שבכיתי. דמות התקרבה אליי
מרחוק. נועם, שבכל פעם אחרת היה מניאק, שצחק שאני וארנולד זוג
הומואים, וכנראה גם מהל את הגינס עם מים, עזר לי לקום, והוביל
אותי לבאר מהכניסה האחורית.
היינו בחדר עם השלט על דלתותיו.
"שב," אמר.
נועם הכין לי תה מתוק, והדליק עבורי סיגרייה.
"תתארגן, בן אדם. המכנסיים שלך קצת מלוכלכים, אבל זה בסדר.
שטוף פנים וצא לבאר. אכין לך משהו על חשבון הבית. שכח מכל מה
שמדאיג אותך."
הייתי אסיר תודה, ושתיתי בדממה את התה. מהחלון ראיתי דמות
נעלמת מהמחסן לחנייה. אחרי כמה שניות, אוטו אדמדם נעלם ולא
נראה פה יותר לעולם.
שטפתי פנים, כיביתי את הסיגריה בתה וחזרתי לבאר. נועם הכין לי
משקה מתוק. הוא לא חייך בתמיכה, אך מבטו גם לא גיחך, הוא הבין
הבנה אילמת. ידעתי שלעולם לא יזכיר את הערב הזה.
המכשיר הסלולארי שלי רטט. זה היה ארנולד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הליכוד מוכיח את
עלינותו על
העבודה:

מאז תקופת רבין
לא נרצח כאן
אפילו ראש ממשלה
אחד

עובדה


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/08 9:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליוס בלטוני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה