הכול החל בזה שנסענו לביקור אצל הבן בצבא. במסגרת הנח"ל שלחו
אותו מעבר לקו הירוק. אחרי נסיעה של כשעה וחצי הגענו להיאחזות.
יצאנו מהמכונית ונשמנו עמוקות את האוויר הצח, למרות החום הכבד
ששרר במרכז הארץ שם היה נעים וקריר. התקבלנו על ידי הבן וחבריו
בשמחה גדולה. אחרי סיור קצר במקום הובילו אותנו ברוב טקס למקום
שנקרא בפיהם הבוסתן. זה היה בוסתן בזעיר אנפין, עץ מלא תותים
שאת צמרתו קשה היה לראות, כל מיני צמחים יפהפיים, גפן שטיפסה
לכל הכיוונים האפשריים ועליה תלויים אשקולות ענבים, באמצע כל
הפאר הזה הייתה מזרקה קטנה. התישבנו לאכול את הדברים הטובים
שהבאנו מהבית ליד שולחן שעמד בצד וספסלים משני צידיו. הסתכלתי
בהתפעלות סביבי וחשבתי לעצמי שלא הייתי מתנגדת לכוא למקום הזה
לכמה ימים ולהיות עם החיילים והחיילות הנחמדים האלה ולהרגיש
ולו פעם אחת את החוויה שב-"להיות" חיילת. אז אמר מישהו שהאוכל
אצלם לא אכיל משום שהבנות לא מתמצאות בבישול. (מרים אמרתי
לעצמי, הנה ההזדמנות שלך) ובקול אמרתי כי אני מוכנה לבוא אליהם
לשבוע ימים כדי לבשל וללמד את הבנות את אומנות הבישול. ההצעה
התקבלה בהתלהבות ועוד באותו היום הריצו שליחים למפקדים לקבל את
אישורם. כך אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי בהיאחזות הנח"ל. למען
האמת די חששתי כי בין לבשל למשפחה ובין לבשל לשמונים איש המרחק
גדול ורב. אך שמחתי כאשר השתלבתי במהירות הן במטבח והן בין
החיילים. בבקרים היו החיילים נכנסים למטבח ושואלים אותי מה
בתוכניתי לבשל באותו היום. אני הייתי עונה להם בסבר פנים יפות.
לתשובתי היו פניהם זורחות. הם היו גומלים על מאמציי באמירת
"תודה", בחיוך ובטפיחה על הכתף, ואני הייתי מרגישה שכולם
ילדיי. לא אשכח את אותו היום שבו החיילים הצטרכו לנסוע
להיאחזות אחרת לביקור ולהשאיר במקום אחדים מהחיילים. כדי לפצות
אותם על אי נסיעתם, החלטתי לעשות להם כרוכיות (בלינצ"ס). כאשר
נכנסתי למטבח להכין את הכרוכיות ראיתי שחצי מחיילי ההיאחזות
נשארו. התברר שהשמועה על הכרוכיות שבדרך עברה מפה לאוזן כך
שחלקם הגדול של החיילים לא נסעו, ולי לא נותר אלא לעבוד שעות
נוספות.
מה אומר ומה אספר, בשבילי הייתה זאת חוויה בלתי נשכחת שלא
הייתי מתנגדת לחזור עליה מדי פעם. במשך שהותי בהיאחזות הוברר
לי שמתחת לפנים הקשוחות של חיילינו הצעירים מסתתרים ילדים,
הילדים שלנו.