ארנב אחד עצר אותי ברחוב ושאל אותי אם יש לי להביא לו לפחות
אגורה.
הסתכלתי עליו בפליאה, ארנב מוזר שכזה העולם מזמן לא ראה.
עיניו היו אדומות, חצי שן שבורה, חתיכת הבד על גופו הייתה
קרועה.
"אני רק רוצה ארוחה חמה".
ארנב יקר, אמרתי לו בחיוך מאולץ, לרגל חג הארנבונים הקרב ובא,
אשמח לעשות סוג של מצווה.
אגש למסעדה הקרובה ואקנה לך ארוחת גזרים דשנה.
עכשיו זה היה תורו של הארנב להסתכל עליי בפליאה.
"זה בסדר שפן נכבד, אני כבר אקנה לעצמי את הארוחה, אני אסתפק
במטבע בלבד, אין צורך בטירחה".
לולא היה השפן שלנו שפן עם השכלה, לעולם לא היה מבין את צורת
המחשבה האפלה.
אין זה בארוחה דשנה שהוא חפץ אלא במנה דשנה
של סמים, אלכוהול ואיבוד כל הכרה ומודעות לסביבה.
אז הוא הסתכל עליו במבט מעורר בחילה, כאילו מה כבר קרה,
רק רצה לעשן משהו בשביל לצאת מהשגרה.
הארנב קלט את טון הדיבור, וישר פרץ לו בנאום מתוסכל, שלקח ממנו
את שארית כוחותיו.
גם אני יכולתי פעם להיות שפן מכובד, עם כסף ואישה ואיזה אאודי
בצד.
הייתה לי ילדה, אולי יש לי עכשיו גם ילד.
זה לא אשמתי שזרקו אותי מחוץ לדלת.
אני לא משתקם, למרות שניסיתי, רק רוצה לשכוח, לברוח...אני רואה
את עצמי במנהרה ללא אור, שאתה מתעורר בבוקר ללא פחד, ללא קור,
עם מישהו לחבק, כשרוצים לאהוב.
אז אל תשפוט אנשים מלמעלה, אני לא פה מבחירה, אני פה מאילוץ,
גם אם אתה בטוח שזאת רוח שטות.
פתאום בשנייה, נעצרה נשימתו, נשכב שם על הכביש מדמם מאפו.
מידו הרפויה נפלה לה חבילה בצבע כתום, חומר לבן טפטף ממנה
בתמימות.
השפן הסתכל, ולא האמין, לראות בנאדם מת מולך בשניה, זה דבר שלא
הייה אצלו בשיגרה.
התקרב לארנב וכיסה את ראשו. צלצל שיבאו לפנות את גופתו, אך
לפני שהלך, ללא כוונה, לקח איתו הביתה את החבילה הכתומה, ובשעת
לילה כשכולם כבר ישנו, הרהר בליבו מה כבר יש שם שגרם לארנב,
תמים וחייכן, לאבד את חייו, כאילו סתם.
אז הוא לקח את הקופסא, החומר נזל. הוא כבר ראה בסרטים מה צריך
לעשות, עד היום הוא לא יודע מה עבר במוחו, אבל עכשיו הוא יושב
שם, באותה פינת רחוב עם דלי לפרוטות, בוהה לכול מקום ושואל
שפנים שעוברים, יש לכם פרוטה, אינני חפץ בכלום למעט ארוחה
דשנה.