[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבירם שדה
/
הפסקתי לכעוס

באותו רגע הפסקתי לכעוס. שנים רבות אני כועס - על חברים ועל
אויבים, על נשים ועל גברים, על ראש הממשלה, על המשאית של השכן,
על מזג האוויר ואפילו על הפסיכולוג הנחמד שניסה לעבוד איתי על
הכעס הזה שנתיים ללא הועיל. אני דיברתי והוא התבונן לי בעיניים
והנהן בראשו שעה שלמה עד שצלצל הפעמון שבישר על בואו של המטופל
הבא. ניסינו לחפש בעבר, בילדות, אצל ההורים שלי, ביחסים עם
האחים, והכול נשמע הגיוני מאוד, אבל הכעס לא ויתר: עקשן ומציק,
זריז מאין כמוהו, מתפרץ תמיד ברגע הלא נכון כדי להרוס את כל מה
שניסיתי לבנות.

סבלנות זה לא הצד החזק שלי בחיים, ולכן כשאני כועס אני מוותר,
בורח, מחפש כל דרך לצאת מהמצב המתסכל הזה. הפסדתי הרבה
הזדמנויות לזוגיות, אף אישה לא הצליחה באמת להתקרב אליי כי
תמיד הגיע השלב הזה שבו התפרץ הכעס, שבר את מערכת היחסים
והפריד בינינו.

קראו לה ליטל, וכבר בפגישתנו הראשונה, כשסיפרתי לה על האופי
שלי, היא הציעה לי לעשות עם עצמי משהו חריג, משהו שונה, שממש
לא מתאים לי לעשות. וכך, שבוע לאחר מכן, ביום שבו ליטל ברחה
ממני לאחר עוד התפרצות כעס פתאומית, החלטתי לתקוף אותו מכיוון
לא צפוי, והלכתי ללמוד לרקום. חיפשתי את המקצוע הכי מנוגד
לאופי שלי ומצאתי.

החוג התקיים במתנ"ס ליד ביתי ולכן הקפדתי לוודא שאף אחד ממכריי
לא רואה אותי נכנס לכיתה. הדבר האחרון שחסר לי הוא שביום שישי
בפאב, כשרפי יתאר את הגול שהבקיע לגדי בין הרגלים במשחק, ודודי
ידבר על הג'יפ 4X4 החדש שלו, אני אספר שהייתי בחוג לרקמה
והתחלנו לרקום תמונה של רקפת? אני מכיר אותם, הם יישפכו על
הרצפה מרוב צחוק ולא ישכחו לי את זה כל החיים.

בכל אופן, הייתי מספיק מיואש מהכעס כדי לקחת את הסיכון ולהצטרף
לשבעת חברותיי לחוג. בתחילה רקמנו צורות פשוטות - עיגול,
משולש, אליפסה, ולאט לאט עברנו לצורות מורכבות יותר. בכל פעם
שנגמר לי החוט או כשסיימתי לרקום בצבע מסוים, הייתי בוחר בחוט
החדש, קושר בעדינות בין שני החוטים מאחור, וממשיך. היה בזה
משהו מרגיע, אבל זה עוד לא היה זה עד לאותו רגע. הכעס עוד היה
שם.

ואז זה קרה. סיימנו לרקום תמונת טבע מרהיבה. הבטתי בסיפוק על
הרקמה והפכתי אותה לאחור כדי לקשור את החוט האחרון. לפתע
הבחנתי בכל החוטים הקשורים ולראשונה הבנתי שגם החיים שלי, כמו
התמונה, רקומים להפליא על ידי אינספור חוטים שקשורים מאחור.
חוטים שאני לא רואה אותם ולכאורה גם לא יודע על קיומם, אבל די
בכך שאחד מהם ייפרם וכל תמונת חיי תשתנה ללא הכר. מהצד הקדמי
של התמונה נראה שהיא מורכבת מצורות שונות ונפרדות: דשא, שמים,
כלבים, אנשים, אבל מי שמביט בה מאחור, רואה שחוט אחד ארוך
וססגוני, שמונחה על פי תכנית ידועה מראש, מצייר את התמונה
המושלמת שנגלית לעינינו. הבנתי שגם אני וגם כל מי שנמצא לידי
מופעלים על ידי יד נעלמה שרוקמת בכל רגע את תמונת חיינו. ידעתי
שאין לי על מי לכעוס או את מי להאשים, כי כולנו באותה סירה,
רקומים ברקמה אנושית אחת ויוצרים תמונה שלמה מורכבת מאין-סוף
צבעים וצורות. באותו רגע רציתי לראות את חיי מצידו של הרוקם,
מהצד של יוצר התמונה ולהבין את התכנית שלו. ואז הופתעתי לגלות
תחושה חדשה שעד אז לא חוויתי. לפתע הרגשתי מאושר. לראשונה בחיי
הכעס כבר לא היה שם. פשוט כבר לא היה על מי לכעוס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בדידותו של הרץ
למרחקים
אינסופיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/07 9:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבירם שדה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה