[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמיר חמימי כהן
/
לחיי התמימים

כאב חד פילח את צידו הימני של גבי. ויתרתי על הניסיון להסתובב.

בתחושה מוזרה של השלמה עם גורלי שלחתי את ידי השמאלית אל עבר
מתפס הנשק, ובתנועה חצי סיבובית הטחתי את קת הנשק לאחור.
פספסתי. ידעתי את זה עוד כשידי הרגישה את קור המתפס.
חשתי בכאב רב איך הדוקר שולף את הסכין מפתח הכניסה הראשון שבתל
את עור אחורי גופי, ובכך מרחיב אותו עוד יותר כשתולש פיסות
חשובות יותר וחשובות פחות מאזור המטרה.
ושוב,שוב כאב חד עושה את דרכו אל עבר מיקום חדש ברחבי גבי,
הפעם סנטימטרים בודדים מתחת לאזור הצוואר.
נפלתי על ברכיי.
הפגיעה החדשה באזור הצוואר גזרה עליי לא לראות את דוקרי - את
רוצחי, ואולי מוטב שכך, לא רציתי שהמראה האחרון אותו עיניי
יראו, יהיה תמונת מראהו של האיש שאת חיי בחר לגזול. ובדרך
כזאת.


הקצין עלה לקומה העליונה עם ה'יעילים' - 'יעילים' היא ההגדרה
לכל בעלי הנשקים המיוחדים כמו מקלענים, קלעים וצלפים.
אני הייתי האחראי על הקומה התחתונה עם ה'יעילים' פחות.
לפני הכניסה לבית ביצענו פעילות רועשת כדי למשוך אלינו כמה
שיותר מחבלים. כמה שיותר מחבלים, משמע - כמה שיותר מחבלים
הרוגים.
הגדרת התפקיד באחריות על הקומה התחתונה, כללה אחריות על בני
הבית ועל פתחי הכניסה. חייל אחד שמר על הפתח הדרומי, חייל שני
על הפתח המרכזי העשוי בטון מט לנפול, ותפקידו של השלישי היה
לפקוח עין על החדר בו מיקמנו את בני המשפחה.
אבי המשפחה היה מורה לאנגלית כך שיכולתי לתקשר איתו ללא בעיות
מיוחדות, למרות שקברניטי התוכנית המיתולוגית 'קנדי קנדואיט'
מתהפכים בקברם בכל פעם שה'מורה' הזה זוקף את האנגלית שלו
לזכותם.
ניגשתי ודיברתי איתו בצד, אמרתי לו שאנו הולכים לשהות בבית
לתקופה לא מבוטלת ושאם הוא יצטרך משהו שיבקש לדבר אתי, ואז
הוספתי כי יש לו ולעוד ילד אחד שיבחר, עשרים דקות לאסוף את כל
המצרכים שיצטרכו לימים הקרובים, ולרכזם בחדר בו שהתה המשפחה.
המתח של השעות הראשונות התפוגג, וחוץ מהדי הירי של החבר'ה
היעילים מלמעלה, אצלנו היה די רגוע כאן למטה. נכנסנו לשגרה
שכללה סבבי שינה וארוחת בוקר. קשה לחשוב על שגרה כאשר אנו
נמצאים קילומטר מעבר לקו בתים ראשון בשכונה הלא כ"כ סימפטית
הזאת, אך זוהי השגרה אצלנו.
לאחר כארבע שעות שהייה במעוננו החדש החלפתי את החייל ששמר על
חדר המשפחה והענקתי לשאר החיילים את המנוחה לה כ"כ הזדקקו
ויזדקקו, המשימות הבאות מצריכות את המנוחה הזאת.
ישבתי בפתח הדלת בעלת צבע הירוק המתקלף, כאשר מולי ארבעה עשר
זוגות עיניים, וכולן מביטות בי.
בעצם, להגיד שהן הביטו בי זה יהיה זלזול ביכולותיהן. הן בחנו,
הפשיטו, ניתחו ופחדו - וכל זה רק בעזרת המבט.
זאת הייתה הילדה שישבה שעונה על שטיח הקיר עם דוגמת חתולי
הרחוב, שמשכה את עיניי יותר מכולם, היא בפירוש לא פחדה לפחד
ונתנה דרור ליראתה, אך זה היה פחד אחר - פחד אצילי ונחוש.
מבטה שוחח עם לבי וחשתי עצמי חושב מה הייתי עושה לו היו
היוצרות מתהפכות.
בהחלטה של רגע קראתי לה לגשת אליי, כל בני המשפחה הזדקפו בחשש
ואני מיהרתי להרגיע באנגלית קרמבואית טיפוסית: "דונט וורי,
איטס אוקיי",  היא שלחה מבט לעבר אביה וזה נתן לה את ה'אוקיי'
הלא החלטי והלא בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון, והיא החלה מדדה
לעברי בצעדים כושלים.
היא נעצרה במרחק של כמטר וחצי מברכיי והנמיכה את מבטה, עיניה
היו כה מרוכזות בנעליי הצבאיות עד שחשתי כי אצבעותיי מנסות
להיחלץ משם כדי לנסות ולהרגיעה, עושות המאמץ רק כדי לומר שהכל
בסדר ושכוונותיי טובות.
הכנסתי את ידי לכיסי  ושלפתי משם את הסוכריה הכתומה שנותרה
ממנת הקרב שפתחנו לפני שיצאנו מהמוצב. הושטתי את ידי לעברה,
והפעם היא הושיטה את ידה במהירות וללא מבט מבקש או שואל מ'אבא
קנדואיט' (זה הכינוי שסבג, הליצן של המחלקה, נתן לראש המשפחה
בעקבות וידוי השפה הנוספת שלו).
אני מוכן להישבע שאפילו ראיתי חיוך שהסתנן לו מבין שפתיה. חיוך
אשר חשף טור שיניים לא סידרתי במיוחד.


חולצתי נספגה דם כבר לאחר הדקירה השנייה, לדקירה השלישית לא
לקח זמן רב להגיע , הרגשתי את הסכין הרחבה ננעצת בבשרי. זה כבר
לא כאב, גופי כבר לא יכול היה לחוש שום כאב.
ראשי נשמט קדימה ומשך איתו את פלג גופי העליון, הוטחתי אל
הקרקע כאשר בטני סופגת את עוצמת האדמה הקשה, לחיי הימנית נצמדה
לפיסת האדמה שהחלה מקבלת את צבעו וריחו של דמי. נותרתי מביט
שמאלה אל עבר הצמחייה הסבוכה שמאחוריה ידעתי כי נמצאת הסמטה
שלמדתי להכיר כ"כ טוב.


עברו כבר שלושה ימים בביתו של דוקטור קנדואיט (זרמנו עם
הכינוי...).
התחלנו כבר לחבב את המשפחה, וחילקנו באופן קבוע את החלבה ואת
אבקת הפטל עם ילדי משפחת קנדואיט.
"איי וויש ווי קאן ליב אין פיס" אומר לי ד"ר קנדואיט.
שמעתי את המשפט הזה מכ"כ הרבה 'מארחים' בשירותי הארוך, ואף פעם
לא האמנתי באמיתות הכוונה שעמדה מאחורי המילים, אך משהו במשפחת
קנדואיט גרם לי לתחושה שונה, לא לתחושה של 'וגר זאב עם כבש',
אלא לתחושה של 'כולנו בסופו של דבר כבשים שחולקים את אותו כר
מרעה'.
היעילים מלמעלה המשיכו לדווח לנו על פגיעות במטרות ולאחר
שהפעילות הפכה רועשת מדי, בישרו על היערכות לחילוץ תוך חצי
שעה. החילוץ הגיע כמובן רק אחרי ארבע שעות אבל לנו לא היה
איכפת.
משפחת קנדואיט התגלתה כמארחת לא רעה בכלל, ואת השעה האחרונה
בהמתנה לחילוץ העברנו עם קנקן הקפה המשובח של גברת קנדואיט,
וזאת תוך כדי האזנה משובחת ללהיטיה האלמותיים של אום כולתום
שהושמעו הסלולרי של אמפימאווי- החייל שרק בטעות חובש את הכומתה
הסגולה ולא את החומה.
עם הגעת הפינוי לחצנו בחמימות את ידיהם של מארחינו, ובחזרה
מהירה לשגרה המבצעית יצאנו תוך כדי חיפויים חופפים אל עבר
הנגמ"חון שהחזיר אותנו הביתה. לארץ - קילומטר מזרחה.


עיניי החלו אט-אט נעצמות ולוקחות עימן את תמונת הצמחייה
הסבוכה.
מחשבות רבות חלפו במוחי ברגעים הקצרים שלבשו את בגדיו של
הנצח.
הספקתי לומר תפילת 'שמע ישראל' חרישית ולעשות חשבון נפש מהיר,
לא היה לי ספק אם אני הולך לגן עדן או לגיהנום, בגיהנום כבר
הייתי. שלום לך רפיח.
מטח כדורים בליווי צעקות מוכרות אשר עוד ממרחק נשמעו
ידידותיות, קטעו את הליכתי במסדרון האור.
שמעתי את אנחת הכאב של האיש שעד לפני מספר שניות היה עסוק
בליצור לגבי פתחי אוורור.
הצרורות הפכו לכדורים בודדים ומדויקים יותר. חשתי בחום גופו של
דוקרי קרוב אליי יותר מתמיד, אפילו יכולתי לחוש את הבל פיו
המצחין על פניי.
במאמץ עילאי ובידיעה כי זה יהיה המאמץ האחרון שלו אצטרך, פקחתי
את עיניי.
ציפיתי ששוב אראה את אותה הצמחייה הסבוכה והמקוללת, אך
להפתעתי, ראיתי את פניו של דוקרי מוטלות במרחק נגיעה מפניי.
מוטל שם, כאשר פיו - מקביל לפי, אפיו - מקביל לאפי, עיניו -
מקבילות לעיניי.
תמונה סוריאליסטית של רוצח וקורבנו חולקים גורל זהה.
אישוני עיניי התרחבו בתדהמה, אישוני עיניו התרחבו בסיפוק.
על קברו ייכתב המשפט האחרון אותו זכה להוציא מבין שפתיו. לא
,אללה לא יוזכר שם, וגם לא מוחמד עובד החודש.
"דוקטור קנדואיט, רממבר?" הוא אמר.
"דוקטור קנדואיט" - מילמלתי בלי קול.

באותה השנייה ממש, עצמנו שנינו את עינינו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'אנחנו' יכול
לומר רק מי שיש
לו תולעים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/07 8:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמיר חמימי כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה