[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מ. חגית
/
אני כאן, ואני אחרת

"כשאת צוחקת אני חי, כשאת בוכה עצוב מדי..."

מצד אחד, זה עצוב ששיר כזה (שיר "אהבה" של להקת סינרגיה),
מזכיר לי את פולין.

פולין.

ובכלל, שעברה כמעט שנה מאז ורק עכשיו חזרתי לכתוב על המסע
הזה.

מצד שני, זה השיר שבכל זמן פנוי שמעתי שם.

תאמרו שזה בגלל העצבות שבשיר, בגלל העצבות שחשתי, תאמרו שזה
בגלל הסיפור עם המאבטח (לא ניכנס לפרטים, פשוט מלאך ששמר
עליי), תאמרו שזאת הכמיהה.

כמיהה למשהו שיגרום לי לחוש שוב רגשות עזים, משהו שיטלטל אותי,
משהו שיחזיק אותי חזק, עם הראש למטה והרגליים למעלה, בין אדמה
לשמיים, על סף בכי, על סף מוות - נואשת, ללא עזרה, כואבת.
זקוקה לחיבוק, לאהבה, זקוקה לכמיהה חדשה.

תמיד כשני מרגישה ריקה מתוכן רגשות אני חוזרת אל אותה פינה, אל
אותו השיר, אותה המנגינה. פולין.

תאמרו שזאת חוצפה, תקראו לי חסרת רגשות - פולין לא הייתה רק
מסע אל עבר מחריד של העם שלי. פולין הייתה גם מסע אל תוך עצמי.
מסע של רגעים של לבד, ביחד, עצב, שמחה, רעב ושובע - וכל דבר
שלב ונפש האדם חפצים בו. אפילו נגיעה קלה באהבה.

תאמרו שאני דפוקה, תאמרו שאני חולה, שיש לי ראש מעוות, אבל בלי
כל זה, בלי לתת לעצמי לפרוץ החוצה ולהרגיש, לא הייתי שורדת. לא
את המסע, ובטח שלא את החיים. הייתי חוזרת אותה ילדה קטנה.
גדולה בשבוע. חוזרת קצת עצובה, קצת מגובשת. ושוב חוזרת להיות
"הילדה של הארץ". ללא כל סממן חוץ שיראה את שעברתי, חוויתי
וסבלתי...

תאמרו שהשתעממתם, תאמרו שנרדמתם, תתלוננו על שחרור אנשים ממוסד
פסיכיאטרי. אני כאן ואני אחרת. אני תמיד מוכנה להרגיש, מוכנה
לתת, מוכנה לסבול מעט, לפרוק ולהזיל ים של דמעות (אחלה של
מוטיב). אני זקוקה לזה כדי לחיות. לידיים שייפתחו בכדי לחבק
אותי, לשפתיים שלא יפסיקו לנשק אותי, לידיים, שבמגעם אדע שאני
אמיתית וחושנית.

לדעת שיש טעם להמשיך.

וכשאני אצחק, כשהכול יהיה חי, כשאבכה, מישהו יהיה עצוב אתי,
מישהו יבוא בדרישות, שידע לעמוד על שלו, שיאמר לי שלא הכול בא
בקלות, בצחוק. שיש גם בכי בעולם, ושלמרבה הצער יהיה לי ממנו
עוד הרבה. שיש צעקות, שיש רחמים, שיש נפילות - כי זה טבעו של
העולם וטבעו של גלגל, הוא תמיד מסתובב. לרגע אחד הוא אינו
עוצר.

אני רוצה לחוש שוב באותה עוצמה.

אני רוצה לבכות, לצחוק, לצעוק וללחוש באוזנו של אהוב. לקום,
ליפול, להרגיש שיש טעם לקיומי. לחוש שאני חיה. למצוא את המקום,
למצוא את הטעם - הסיבה - לומר הנה! זה קיים! זה שם, אני שם,
ואני לא רק חיה ונושמת... אני מרגישה. ואני כועסת, ואני אוהבת,
ואני עצמי! ואני בוכה, ואני שונאת, אני צוחקת, והעולם צוחק
אתי!

ושוב אני בוכה... ואדם שאוהב אותי באמת, ממש אוהב, מנקה
באגודלו את דמעותיי ושותק. בוכה ביחד אתי. ואז אני ארגיש, ואז
אני אדע, תאמרו -

אני חיה, ואני כמהה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עין תחת עין
שן תחת שן
תחת תחת תחת


זוזו לסטרי מקשה
קושיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/07 14:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מ. חגית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה