[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילת שר
/
תחנה מרכזית

בום בום בום.
כשאני מסבירה על ההסטוריה של עם ישראל. בום בום בום.
הוא מתבונן בי עם העיניים הגדולות שלו. רק לפעמים מסתכל. כמעט
אף פעם לא מסתכל. מבט תקוע בשולחן.
עיניים הרם אלי.
לא רוצה. עזבי אותי.
נו, בבקשה תסתכל.

וכולם סביבו בום בום בום. צעקות, רעש, בלאגן. הוא בכלל לא שייך
לכל זה. הוא שקוע עמוק בחוץ. לא איתנו כאן. איפה אתה ארקדי?
איפה אתה?
ואז, בסוף השיעור, אני אוספת את הניירות מהשולחן שלי. הוא
כרגיל יוצא ראשון להפסקה. יושב בחצר בצד. מקופל, יושב כמו
בדואי, מתבונן על הריצפה. יורק. יורק זה אולי לא המילה
המתאימה. פולט רוק,נותן לו לנשור מהפה שלו. פותח את הפה, הרוק
יוצא.

ליד השער של בית הספר. סיגריה ביד.
- המורה.
- כן ארקדי.
- אני רוצה לעזוב את בית ספר.
אני מתיישבת.
- שב ארקדי.
- אני רוצה לעזוב כאן.
שותקת.
- רע לי כאן. רע עם כל האנשים האלה סביבי. אני לא מפה. אני לא
מבין את כל זה.
- מה אתה לא מבין?
הוא מדבר לעצמו, ממלמל, אני בקושי שומעת אותו, אולי הוא בכלל
לא מדבר אליי. אולי אני בכלל לא כאן. אני מתקרבת לאט לאט עם
האוזן , הוא לא מתבונן בי. ממשיך לדבר אל הברכיים שלו. אני
מתרכזת מתרכזת, לשמוע.
- אני לא מבין את העברית. לא מבין למה כולם כאן מתנהגים ככה.
עושים רעש. עושים בלאגן. בלי כבוד.
 אני לא שייך לכן. את יודעת, במשפחה שלי הם כולם אינטילגנטים
כאלה, הם למדו באוניברסיטה. ורק אני , רק שטויות אני עושה. הם
רופאים כולם. אני בחיים לא יצא ממני כלום.
אני מביטה בו:
- שטויות?
וניזהרת:  
- הסתבכת עם המשטרה?
- לא, דווקא עם המשטרה לא הסתבכתי.
לא מבינה אותו. מתחילה להבין אותו. מרגישה אותו. רגע, הוא מדבר
איתי.
ארקדי מדבר איתי על כמה שרע לו. אני יושבת לידו, ככה ליד השער,
על הספסל. אני מתבוננת בפניו המופנות ממני הלאה. כמו בחנות של
חרסינות, רק לא להגיד משהו לא נכון. רק שלא יפסיק. תשתקי, הכי
טוב תשתקי.
- אני שונא את כולם, את יודעת.
מהנהנת, ועוד איך אני יודעת. אני יודעת מה זה לשנוא את כולם.
יש לי זכרון כזה בתוכי, יש בי משהו שחי כשאתה אומר את זה. יש
בי משהו שמתעורר.
- ישראל, המורה, זה קשה, לא מבינים כאן כלום. הכל אחרת.
- אני אלך לצבא עוד שנתיים, אולי אמות שם.
- אתה רוצה למות שם?
- לא אכפת לי. אולי אמות. מה זה משנה.
זה לא משנה.
לא משנה ארקדי. למות או לחיות.
ואני יושבת שם. נושמת. לא לזוז, לא להרעיש, לא לפספס אף מילה.
הן יוצאות להן לאויר, מתעלמות מקיומי לגמרי. אם אזכיר להן שאני
פה הן יתקפלו, קטנות, קטנות, חזרה פנימה. אם אבהיל אותן הן לא
ינסו יותר, בטח לא איתי. אני נושמת, בשקט בשקט, נושמת. אני
כאן, כמעט לא נמצאת. כמעט ולא נוכחת. והוא. גם הוא כמעט איננו.
מילים מילים מילים. אני כל כך כועס. אני לבד. אני רוצה ללכת
מפה לתמיד.
אתה לא יכול ללכת לי עכשיו. בשביל זה אני כאן. בשביל זה אני
תקועה בבית ספר הכי דפוק בתל אביב. בשביל זה באתי.
ארקדי הולך. משאיר אותי עם מחשבות. ובבטן שלי חום וכאב. ככה זה
כשמרגישים.

ואני מתהפכת במיטה ליד עופר. איזה כאב הזכרת לי? מה בי הבין כל
כך טוב על מה אתה מדבר? למה זה נגע בי ככה? ארקדי. אחי האבוד.
ככה, לרגע אחד, לא להיות לבד.

ובבוקר מגיעה לבית ספר. בחצר, איפה הוא? מדברת עם מורה אחרת.
מחפשת אותו בעיני. הוא הבטיח שיבוא עד סוף השבוע. יש לי עוד
ארבעה ימים בטוחים.
נכנס מהשער, כפוף, כובע קסקט אדום. עיניים למטה. רזה רזה.
ואני בת 31, ויש לי חיים, ויש לי בית.
בכיתה מדקלמת בשקט, הרעש בכיתה לא מפריע לי. לא מעיזה להביט
בו. מדברת רק אליו. עליה שניה.
העליה הראשונה שלך. ציונות. מביט עמוק עמוק מתוך השולחן.
עיניים אליי! אין לו עיניים לארקדי, לפעמים יש לו, והן כחולות
וגדולות. והיום אין לי כלום מהן.
בורח להפסקה. אין מבט בדרך החוצה.
- ארקדי.
- מה?
- מה שלומך?
- בסדר.
ברח לי.

ואחרי יומיים טיול. הוא יושב לבד. ראיתי את העיניים שלו הבוקר.
הן אדומות אדומות.
יושב בצד. עושה מה שאומרים. לא עושה מה שלא חייבים. יורק על
הריצפה.
חושך בחוץ, באוטובוס חזרה הביתה. אני מתיישבת לידו. האוטובוס
נוסע מהר. תמונות רצות. הוא מסתכל החוצה. אני לא אומרת מילה,
גם הוא לא. אני מביטה על העורף שלו. הוא לא מזיז את הראש. הדרך
הזאת, לא רואים בה כלום. חושך. על מה אתה מסתכל? מה אתה רואה
שם? ספר לי ואשמע, ספר לי ואנשום קצת. ואל תרד עכשיו, אז מה אם
הגענו? אז מה? ואם לא אראה אותך יותר? הבטחת רק עד היום. ומה
יהיה מחר. ואיך אני אמשיך כך?
המורה תכתבי לי הקדשה על התעודה.
"ראיתי אותך ארקדי. תודה שנתת לי."

וביום ראשון לא מגיע. הכיסא שלו ריק, ולי אין חשק לדבר על
ציונות. מעבירה קצת מהאהבה לשאר הילדים. מפצה את עצמי. וגם
למחרת לא בא, וגם ביום אחר כך.
טלפון: ארקדי בוא, חשוב לי שנדבר.
אין לי כסף לנסיעות. אני אשתדל. יש לי בעיה בראש המורה.
בוא ארקדי, בוא ונדבר.
בסוף הוא בא. ימים של צפייה, ימים של רעד מכל דלת שנפתחת
בכיתה. בוא. שמעתי אותך. אני רואה אותך.
בסוף הוא בא. יושב שם בקצה של הכיתה, ראש לשולחן. נרדם
ומתעורר.
ארקדי בוא רגע נדבר.
- אתה מסומם.
- כן.
- באת מסומם.
- אני מתבייש.
מתבייש להיות מסומם, מתבייש אבל מדבר כל כך פתוח, מדבר בקול
רם. הדיבור זורם. ככה זה להיות מסומם?
- לקחתי הרואין, ככה כבר מגיל 11, סמים סמים סמים. את חושבת
עלי דברים רעים?
- אני עצובה.
- כן, אני פשוט נהייתי משוגע, איך אני אסביר לך את זה? איך
קוראים לדבר הזה- גיל ההתגברות?
- גיל ההתבגרות.
- כן, אז הגיל הזה, יש כאלה שעוברים אותו קל ויש כאלה שזה קשה
להם, ואני, אני איך שזה התחיל באתי לישראל והכל נהיה רע.
וכשהייתי קטן הייתי נורא חולה, הייתי המון חודשים בבית חולים.
כמעט מתתי, בגלל זה אני כזה רזה. הייתי צריך להיות גדול. אח
שלי גדול. וההורים שלי לא מבינים בכלל, אני יש לי שריטה בראש
מהסמים. אני משוגע. אני חייב ללכת המורה.
- מתי אראה אותך?
- אני מאוד רוצה. את היחידה שמכירה אותי פה. אני אבוא.
מכירה אותך. מכירה את עצמי.


- ארקדי?
- כן
- זאת אסנת, המורה.
- אה...
- הפסקת להגיע לבית ספר.
- כן, אני לא יכול לבוא.
- אני חייבת לפגוש אותך.
- מה זאת אומרת?
- אני רוצה שנפגש.
- אני לא בא יותר לבית ספר הזה.
- אז איפה אתה רוצה שנפגש? תגיד לי לאן ואני אבוא. טוב לך ליד
הבית שלך? טוב לך בתחנה המרכזית?
- בתחנה זה טוב.
- מתי?
- לא יודע, תגידי...
- מחר בערב?
- בסדר.

מתלבשת. עופר, אני חייבת לפגוש איזה תלמיד. הלב דופק באוטו
שלי. עכשיו את הולכת לפגוש תלמיד? כן, חייבת. לא אחזור מאוחר.

לילה, קיוסק, לכאן הוא התכוון? מפחיד כאן. הוא מאחר. אני עומדת
תקועה כאן, בעולם הזר הזה, בעולם המוכר.

ארקדי, קח אותי איתך, לאן אתה הולך?
אני בדרך ללוד, לקנות קצת.
אני באה. מונית. 100 שקל הלוך חזור והלב שלי, והבטן והקצוות של
האצבעות. חכי לי פה, אל תרדי מהמונית. נשארת עם הנהג. אל תפתח
איתי שיחה, אני לא מדברת עם אף אחד, אני זרה, אני אינני. בדרך
חזרה מביט החוצה. אנחנו יחד עכשיו. דווקא כאן.
אני הולך להשתמש. חכי לי.
אני באה איתך.
מה? מה את השתגעת?
ארקדי.

מסדר לנו שורה. תקרבי את זה לאף, תשאפי.

ובואי נשב רגע, פה על הספסל.

ירד. ואני מה זה משנה. והכל כל כך כאן, והכל ברור והכל נוכח
ואני מה זה קשור אלי כל זה? אין כלום. יש עכשיו. טראח. זה לא
קשור אליי. אין מחר, אין אתמול. רחוק רחוק, נראה רחוק. והגוף
שלי חזק, ואני יכולה. ומה כל הדברים האלה משנים בכלל? שיקרו או
לא יקרו, שיאמרו, שסתם סתם סתם. איזה כח, מי יכול עליי?
היי ארקדי, תביט בי. ככה אני נראית. דווקא בסדר. תביט בי כאן,
אביט בך. נשתוק. אתה רחוק. אתה ואני זה אחד. אנחנו אותו דבר.
אנחנו.

ואז ניצלנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בכניסה לפסטיבל
בשקל עמדו
ספספרים שמכרו
כרטיסים בשקל
ועשרים.
שקל ושלושים
וחמש בשביל מקום
ביציע הכבוד.

בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/9/07 22:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילת שר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה