[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א. תמים
/
רוצה להיות כבש

אני רוצה לדבר עלינו. על השחצנות שפיתחנו, על האימפוטנטיות
שלנו, על כל הדברים האלה. על העובדה שהפכנו לנמלים והתמכרנו
ליצרנות, על העובדה ששכחנו להנות בדרך. בקיצור, על כל הדברים
שיוצרים של כמה סרטים מרבים לדבר עליהם, בתקווה נואלת שמישהו
יבין על מה הם פאקינג מדברים, אבל מגלים, שכולם מדברים על
הפירוטכניקה. כולם מעריצים את האומן, על אומנותו, על ההגשה, על
הסגנון. על הדברים היחידים שאנחנו עדיין זוכרים איך להנות מהם.
יוצרי הסרטים האלה בעצמם, לא חיים כפי שמתבקש מתובנותיהם, הם
אינם רוצים, או אינם יכולים, השורה התחתונה היא שגם הם, למרות
כל התובנות האלה, מתייחסים אל עצמם כאמנים בלבד. איפה הסמוראים
של הדור הזה? איפה בני אדם שהופכים את עצמם לאמנות חיה? ולא,
לא בכדי להביע משהו, לא כדי להציג משהו, ולא! לא כדי ליצור,
כדי פאקינג להיות!! להיות ברמה הגבוהה, כלומר, להתפתח. עד כאן
על אין אונות.
אל תתנו לי להתחיל אפילו, לדבר על השחצנות. יושבים כמה בני
אדם, 400 שנה אחרי מה שהם מכנים "המהפכה", הפיכת העולם למקום
טוב יותר, הדמוקרטיה, התעשייה, ומאוחר יותר, זכויות הנשים,
שלום, אמנות, טכנולוגיה, חיסול העוני. באיזו גאווה. אכן
התקדמנו, או יותר נכון קידמנו. אתם קידמתם. הדורות האחרונים.
הצעדתם את העולם בנתיבים חדשים, סללתם דרך חדשה לגמרי, דרך של
עושר, של רווחה. עולם שהוא חיצוני לאדם עצמו, שהאדם אחראי
לפתחו, בכל מחיר. אפילו במחיר ההשחתה של כל הכוח הגלום בו.
הרצון החזק ביותר שאני מרגיש כיום, הוא לצעוק. לצעוק עד
שייפתחו השמיים. השחצנות. הלכנו רחוק, אבל שכחנו את עצמנו.
התמכרנו, כי שכחנו איך לאהוב. יצרנו כי שכחנו מה זה להיווצר,
סתומרת להיות. אני רוצה לתקן את הרושם האומלל של המילים
האחרונות שלי. הדורות הקודמים לא היו טובים יותר, אל תטעו. הם
לבטח ידעו דברים שאנחנו לא, וגם אנחנו, יודעים הרבה. אבל מה?
המציאות (סך כל הבחירות שנגזרו מתוך סך כל האפשרויות) שאנחנו
יצרנו מסריחה. אני לא בא לטעון נגד המציאות האפשרית, אני בא
לטעון נגד הכיוון שבו הולכנו את העולם. לקחנו את כל כוחותינו,
כל מה שאדם יכול לעשות, והשקענו אותו באיקאה, או במייקרוסופט,
או בכל רצון מנוון, משומש וממוחזר שיכולנו להעלות על דעתנו.
בחרנו את הבחירות שיוכתרו במגזין הגלקסיה כבחירות הגרועות
האפשריות.
בעיני, החתירה לקראת כל דבר שיהיה מסתכמת בשני דרכים. האחת,
כלפי חוץ, כמו איזה בריחה מכלא. ההווויה, הכלא שלנו, שהרי
לעולם לא נפסיק להיות, גרמה לנו להבין שהדרך היחידה להיות
חופשי, היא לגדול! להפוך ליותר ממה שאני. זה יכול להתבטא
בתקשורת עם אנשים, בנסיעה למרחקים, בפיתוח, ברכישת ידע
וחוויות, בכיבוש חלקים נרחבים יותר של מה שאינו אני. הדרך
השנייה היא להבחין. ללוש, לחקור, להפריד ולזכך. להפוך כל דבר
ליותר מה שהוא מכל דבר אחר. כלומר, ההיפך הגמור של הדרך
הראשונה, להפוך לגדול יותר, לא על ידי סיפוח של דברים שאינם
אני, אלא לזכך את האני, ולהפוך אותו לרק אני. מעין ואקום של
תודעה, או ואקום של כל ממשות שלא תהיה. יצירת מקום, שהינו פנוי
מכל דבר אחר. דבר זה יכול להתבטא בפירוק של טייפ לגורמים,
בהבחנה!
עד עכשיו תיארתי את שני הדרכים שבהם אנחנו כן מיישמים. הצרה
היא, שאת כל זה בחרנו לעשות כלפי חוץ. כלומר, למה לא חתרנו
להפוך אותנו עצמנו, בן האדם, לדבר גדול יותר, בשני הדרכים שכבר
הזכרתי. למה לא חתרנו להבחין באישיות שלנו ברמה הכי מזוקקת
שניתן, להיות הכי אנחנו שניתן? ובכיוון השני: למה איננו חותרים
להגדיל את עצמנו חוצה? במקום זאת אנו בוחרים להגדיל את השפעתנו
(הדרך הראשונה) ואת הנוחות שלנו (הדרך השניה).
בקיצור, שכחנו את המזרח. מהמעט שאני יודע, המזרח קידש את האדם.
אנו כבני אנוש, צריכים להיות עסוקים בנו, במי אנחנו, בדיוק,
ובמה נוכל להיות. אני, או כל אדם אחר לצורך העניין, הנני מצבור
ענק של נתונים. נתונים שאיני יכול לשנות, נתונים גנטיים. דורות
של מעצבים, אבותי ואבותיהם, אחראים ליצירת הדבר הזה. אך זוהי
רק מחצית התמונה, אמנם אני תוצאת מליוני בחירות שעשו כל מי
שעשו אותי, וכן, אני גם תוצאה של הבחירות שנעשו בקרבתם, אבל
עכשיו, אני בכסא הנווט. עכשיו, תורי לבחור. באופן מדוייק, אני
הצירוף של כל הנתונים שעמם הגעתי, עם הנתונים שאבחר להוסיף.
כאן המתנה הגדולה, הצ'ופר לכך שאני בכלא ההוויה, ותאמינו לי זה
כלא גדול, גדול בהרבה יותר בעיני ממה שמתארים רוב האנשים.
אבל לא, אנחנו בוחרים להיות רוכלים, זונות, שליחי מכולת של
העולם. אנשי עסקים, עורכי דין, מוכרים, קונים, משנים, יוצרים.
אמנים, מוזיקאים, וכל דבר אחר, ובלבד שלא נעשה את הדבר הגדול
באמת, נישא וניתן בתוך עצמנו. לא נעשה דבר אחד שלא נרצה, נהפוך
את עצמינו מהחוץ אל הפנים וחוזר חלילה. נקום כל בוקר ונגיד
לעצמנו: היום אני אעשה ככל העולה על רוחי. לא. אנחנו בוחרים
לשבת בתוך המסביב המחורבן, להשקיע בנוחות שלנו, בחרדות שלנו
(תלמד, תעבוד, תתחתן, תהיה טוב, תיראה טוב, תצליח, אל תיפול,
אל תעשה בושות למשפחה, תהיה מוצלח, תיצור, תהיה טוב, תדע מה
צריך! אבל אני לא יודע, אמאלה, איזה עולם מפחיד, איך אדע מה
לעשות אם רק הרגע הגעתי? אל תסתמך על אחרים! אה.... איזה פחד.
לא, תראה, אם עד שהגעת לגיל 22 לא עלית על זה, אז כדאי שפשוט
תסתכל מסביב ותעשה מה שכולם עושים.)
ובכן, זין על תרבות השורה התחתונה. זו שקובעת שאני צריך ל ה ח
ל י ט מה אני רוצה לעשות עם עצמי. זין על תרבות היצירה, זו
שקובעת שאם אחליט שאני רוצה לעשות משהו לא יצרני, אני בוחר
בחירה שגויה. זין על התרבות שלא מבינה שאני לא יכול לרצות
באמת, עד שבאמת ארצה. זין על התרבות החולנית, השתלטנית, מטפחת
החרדות, זו שתופסת את ההמונים המבוהלים בביצים, ואומרת בטון
משכנע: תראו אותנו, אנחנו מצליחים לשחק אותה לא רע, תנסו גם
אתם. תראו שזה הרבה יותר קל להיראות מוצלח, סתומרת להצליח
במובנים של לעשות כסף, לקנות טלוויזיה טובה, לגור בשכונה טובה,
לעשות אמנות מדהימה, לרעוב להכרה, להילחם על האומנות שלך,
להילחם על ההכרה מאנשים שלא היית הולך לגור איתם, או אפילו
לדבר איתם. הרבה יותר קל מאשר לעשות אומנות מסויימת כי אתה
אוהב אותה. הרבה יותר קל מלהיות, כי זה מה שבא לך. הרבה יותר
קל ללכת לעבוד בשביל הסטטוס שלך, מאשר לחיות בשביל עצמך. לא
בשביל נוחות מטופשת, בשביל מה שבא לך, בשביל הבחירות שלך.
יום יבוא, ואני, נטול חרדות ומודע, אעמוד מול השמש והירח,
השמיים והים, ואגיד, או שלא, מה שאגיד. אעשה, או שלא, מה
שאעשה. אחיה, או שלא, או שבדרך אחרת, באמת. לא אעשה דבר שמונע
משיקול התמדתי כלשהו.
מתי בפעם האחרונה היית ער? מתי שאגת, כמו איש המערות כשהוא
החליט שהוא רוצה! מתי לקחת בלי חרדות, בלי להגיד תודה. מתי לא
אכלנו סרטים? מתי התלהבת באופן מודע, מבלי להיות מודע כל הזמן
לעובדה שאתה מודע. מתי הייתה לך הארה, מבלי שהרגשת צורך לדעת
שאתה חש הארה? מתי חיית?
ואם אנחנו כבר כאן, ואם אתה מרגיש את מה שאני מרגיש, אז מתי
זיינת? מתי אכלת? מתי הלכת? מתי רצית? מתי לקחת? מתי השתנת?
מתי קפצת? מתי? היי, פשוט לא בא לי לעבור ליד החיים. אם זו
רכבת הרים, אני רוצה להנות. אם זה מסע אימה, אני רוצה להנות.
לא איכפת לי ממה החיים מורכבים, כמה גריז יש במנוע ישן, כמה
עולה טונה בשמן ומי מזיין את אנג'לינה ג'ולי. אני רוצה להנות.
לא רוצה להתחרט, לא רוצה לפחד, לא רוצה להתנצל. רוצה להיות,
הכי להיות שאפשר.
אני רוצה לומר לא לכל מה שאני, לכל מה שהינם האנשים הסובבים
אותי, לכל אדם או דבר שלא נהנה בכל רגע מהעולם הזה. לומר לא
לכל אדם ולכל חברה שמטפחת את תרבות השורה התחתונה, שיוצרת
אנשים מפוחדים, ואז יוצרת פסיכולוגים שיטפלו בהם. לעולם שמסחר
את הנפש, הגוף, העיניים, האוזניים, הכל. לעולם שהחליט שמשא
ומתן זה היי שאין כמוהו. לעולם שהחליט שהשעה שמונה בבוקר הופכת
אותך לאדם הגון. לעולם שהחליט שאם אין לך משפחה, כסף, חברים,
השפעה, חלקת אלוהים קטנה, אז אתה לא בכיוון הנכון. לחברה
שיוצרת מעמדות בכדי שיהיה לאן לשאוף, ויותר חשוב, בשביל שיהיה
על מה להרגיש טוב. פאק יו. אני רוצה להרגיש טוב בלי שום קשר
לדברים האלה. לומר לא לתרבות המדרגת, השופטת, המתקדמת על כתפי
האחרים על מנת לחוש סיפוק. לחברה התחרותית, המזוהמת. לחרדות
שלי, לכעסים שלי, לרצון שלי להצליח, לרצון שלי להוכיח, לרצון
שלי להבין. רוצה רק את זה: רוצה לרוץ עירום, רוצה לרצות משהו
באופן חזק יותר ממה שאני פוחד ממשהו. רוצה לקחת משהו באופן
מוצלח יותר ממה שאני מסוגל להתנצל. רוצה להיות הרבה יותר ממה
שאני מודע אליו. רוצה לחיות. רוצה להיות כבש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדס עמיר לא
התחתנת?
אם כן איך זה
שבעלך מרשה לך
לכתוב סלוגנים
ומאיפה
הרעיונות?


שרוליק
ישראלוביץ'
מתחיל עם
סלוגניסטית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/8/07 22:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א. תמים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה