היא הבחינה בקווים החוצים את הרוח, המסמנים לה את הדרך, אור
בלתי נראה בוקע מבטנה ומראה לה את עתידה. קבוצות אדירות של
ישויות אחרות כמותה, או יותר נכון, ההיפך ממנה, מסתגרות לעיתן
ונהנות מלהביט על עבר התהום ששורצת ישויות אחרות, מאיימות, על
פיהם. אך לא על פי ראותה שלה. היא מבינה את מידת הטוהר והיופי
שהטמון בהם, מלאכים שרק מחכים לשעה שבה היא תתייחד עמם, השעה
בה היא תעזוב לגמרי את הישויות האחרות וחסרות התוכן, תרחיב את
אופקיה ותגשים את חלומותיה. תיאוריה זו נשמעת מדהים, אך זה לא
פשוט עד כדי כך, כי אם כן, היא הייתה קופצת מזמן. אך משהו אחר
עומד כאן על הפרק, המח הנחות שלה ושל כל הישויות האחרות
שמביטות למטה, לא מאפשר לה זו. הוא מציף אותה בתדרים של רגשות
ומצפון, בעוד שאין מה להרגיש ואין מה להירתע.  היא צריכה לבטל
כל תדר וכל מכשול כדי שתוכל להגיע למטה, לאותם מלאכים. היא
משתוקקת לראות את צורתם ויופיים. אך ההמון פשוט לא זז.
אנשים מתחילים לעזוב נקודה מסוימת בגדר, והאור שבוקע מהבטן
ממגנט אותה אל עברה, מוצא לה מקום מושלם בין האנשים, כדי שתוכל
לראות היטב.
"הו! אתם האלים של גלי הים, טהרו אותי, תייפו את נפשי"! היא
צורחת בכל כוחה, כשגלי הקול קורעים את מיתריה לגזרים. נוזל רב
נשפך החוצה מהפה, הישויות האחרות מתרחקות. והיא מחייכת, חיוך
חושף שיניים אדומות. המלאכים מלמטה מחייכים אליה בחזרה,
ומסמנים לה לבוא אליהם.
"אני באה"! היא מנסה לדבר, אך מלמלת ופולטת נוזלים נוספים,
בעודה מחייכת.
הרגע של ההתנתקות מהאדמה יצר אושר בכמות אדירה שמתח את חיוכה
כל כך עד שלחייה נקרעו לגמרי. היא ריחפה באוויר, כאשר העננים
זורמים מטה במהירות ומקיפים אותה כך שפרטיותה תשמר. ילדות
מכונפות מנגנות בכינור בכי תמרורים שמציף אותה בזכרונות.
תשוקתה למגע עם המלאכים מצניחה אותה אל התהום, פורשת ידיה
לכיוונם של הענוגים, מנסה לאחוז בידיהם. אצבעה רכונה קדימה,
מחכה לרגע.

התנינים טורפים את גופה בעונג, מזמן לא קיבלו כזו מנה. פיסת
עור אחר פיסת עור, וריד אחר וריד, נים אחר נים, השערות נתקעות
בשיניים, רבים על אותו מעדן מלאכים שקיבלו כעת. וחיוכה הרגוע
עדיין לא נמחק מעליה, עמדה בציפיות, לא משמיעה ציוץ אפילו לא
לרגע, מושלמת.


מקור ההשראה:
http://www.fresh.co.il/dcforum/Scoops/22333.html