[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השמש שקעה בדיוק כשהיא נסעה במורד ההר במכוניתה הקטנטנה, כך
שהיא יכלה לצפות בשקיעתה היפה. ליהי חשבה עליו, חשבה למרות
שידעה שאין זה יוביל לדבר טוב.
מליוני פעמים חזרה בליבה כי אין סיכוי ואין שום מצב בו הקשר
ביניהם יהיה אפשרי.
היא בחורה דתיה בת 22 שכל משפחתה מחכה לנישואיה, והוא בחור
חילוני בן 18 שכל חייו לפניו.
אילו רק ידיעת העובדה זו יכלה למנוע ממנה לחלום עליו!
היא רצתה בו יותר מכל דבר אחר! בליבה הרגישה כי הוא אוהב אותה
גם. כל פרט של התנהגותו הצביע על כך. אומנם צעיר, הוא ידע מה
הוא רוצה מחייו, אדם שקט, בעל הומור ומראה נאה. הוא היה
התגלמות של ה"גבר המושלם" עבורה. כן. מושלם, הגבר המושלם שלה.
שלה ולא שלה.
לעולם לא יהיה שלה באמת.
היא נסעה ועם כל רגע התקרבה אליו, עוד דקות ספורות הם יפגשו
וידונו בנוסעי מתמטיקה, אינטגרלים, רימן וכל השאר. אך לעולם
היא לא תעיז לדבר עימו על מה שיש בליבה.
"ליהי, שלום", אמר אלון.
"הי", ענתה לו.
חיוך חם כיבד את פניה כשהביטה בו. "היי אלון היקר", חשבה
לעצמה.
"אז מה היום אלגברה או חדו"א?" שאל אלון.
"גם וגם", ענתה וחייכה.
הוא הוביל אותה לחדרו בו חיכו להם אלפי ספרים ודפי נוסחאות.
אלון הביט בה והרגיש שמחה גדולה, מעין אושר פתאומי, אושר
שהתחיל להרגיש בו מרגע היכרותם.
"אין לזה סיכוי, היא יותר מדי בלתי ניתנת להשגה בשבילי, או
בעצם בשביל כל אחד ממין זכר", חשב.
הם התיישבו על הספה הכחולה שעמדה בחדרו ושקעו בתרגילים.
לאחר זמן מה אלון אמר:
"תגידי, את יכולה לא לענות אם את לא רוצה... פשוט נמאס לי
לחשוב כבר על התרגיל הזה..."
"מה?" התעניינה ליהי
"היה לך פעם מישהו?" שאל אלון.
ליהי הרגישה איך סומק עולה על לחייה, תמיד הסמיקה עם סיבה
ובלעדיה.
"אני חושבת שלא", בכל זאת ענתה. דמותו של שייקה עלתה בראשה אבל
היא 'הבריחה' אותה משם.
"מה הכוונה 'את חושבת'? מי אם לא את אמור לדעת?" התפלא אלון.
"אם כמה דייטים נחשבים למישהו אז היו לי הרבה" ענתה ליהי עדיין
מסמיקה.
למעשה היא הרגישה כבר לגמרי לא נוח עם כל השיחה הזאת. אלון הוא
האדם האחרון שאיתו היא הייתה מרגישה נוח לדבר על זה. גלי חום
עברו בגופה ורעידות קלות אחזו בה.
"קר לך?" שאל אלון.
"כן, מאוד..." אמרה ליהי למרות שלא באמת היה קר.
"אני אדליק חימום", אמר אלון ומשך את ידו לעבר התנור שעמד לידם
"לא..." משכה ליהי והזיזה את ידו מהתנור.
נגיעה קלה בידו החמה והנעימה גרמה לה להרגיש מעין מתח בלב. שקט
בוגדני שהשתרר בחדר והביא את המבוכה לשיאה.
"אני..." התחילה ליהי.
"אההה..." גם אלון ניסה לשבור את השתיקה.
שניהם חייכו.
"נראה לי אני אלך", אמרה ליהי. " גם ככה אין כבר כוח לחשוב".
"כבר?" התאכזב אלון.
"נראה לי שכדאי." נפלט לליהי, אבל לא היה שום צורך להסביר,
אלון ידע היטב למה התכוונה.
"אולי אוכל לפתות אותך עם כוס קפה, עוגה, משהו שיגרום לך
להשאר?" שאל בכל זאת.

" אלוהים, לו רק ידעת כמה אני רוצה להישאר, יותר מכל דבר אחר.
אני אוהבת אותך אלון, אני תמיד אוהב אותך ככה, כמו עכשיו, בלי
מימוש. אתה שומע! וודאי שאתה לא שומע אלא אם למדת לקרוא מחשבות
ואני מאוד מקווה שלא..." חשבה ליהי.

"אני באמת חייבת לזוז, אמא מחכה לי, צריך לעזור לה".
"ומחר נפגש שוב?" שאל.
"וודאי, יש לנו שתי הרצאות יחד, כבר שכחת? או שאתה מבריז מחר?"
שאלה ליהי.
"לא, לא אני אגיע אבל שאלתי לגבי הערב...." הסביר אלון.
"אמממ... נראה לי לא, אני נפגשת עם חברות ולפני זה יש לי עבודה
להגיש בפיזיקה..." אמרה ליהי.
"אז את הולכת...."
"כן, נפגש מחר..."
"ביי, ליהי"
"ביי..." אמרה.
נסיעה של מספר דקות הייתה בתחילתה. מכיוון שלא רצתה לשוב לביתה
ליהי פנתה לאזור הים.
ליד בית חולים רוטשילד היה צוק מעל הים. שם היא ישבה על הסלע
וחשבה על חייה.

"בדמיונות הכי מתוחכמים לא דמיינתי שאגיע למצב כזה", חשבה.
" רע לי! חושבת, כדי להפסיק לחשוב עליו. כדי להפסיק לקוות
להפסיק הכל.
כדי לא לקוות שהכל יהפוך לפס אור צהוב-לבן אחד שאפוף חושך, פס
שיכבה והכל יפסיק.
אלוהים, למה?
למה ?
למה לי להמשיך, למה לא להפסיק?
אז בטח תענה לי כי יש שמצבם רע הרבה, הרבה יותר רע, משלי.
אבל גם על זה יש לי תשובה. כנראה ששקלת את רוחי ומראש ידעת
שלא אעמוד במשהו חמור יותר ואם הייתי במצב הרע של אותם השאר
כבר כנראה שלא הייתי.
אז למה הכל כך?
אולי זה הפחד מהשינוי. או אולי זו האחריות והבגרות.
מצד אחד זה הרצון להיות עצמאי ולא תלוי, זה הרצון למשהו משלך.
לבית משלך, למשפחה משלך,לכלב משלך, לילד משלך.
הרצון שלא בא למימוש.
ומצד שני הפחד משינוי דרסטי כזה ופחד אדיר מפני כישלון.
פחד להיות אישה לא טובה לבעלה, פחד להיות אמא לא טובה, פחד
להיות פשוט לא מוצלחת בעיני המשפחה.
זה נורא.
נורא.
לרצות ולא לממש.
לרצות ולבלום.
כי הפחד משתלט.
זה רע ואני לא רוצה שזה ימשיך, שיפסיק!!! נמאס לי. שיפסיק!!!!
שיפסיק, שיפסיק.
ושהכל ילך לאלף עזאזל.
אחר כך כבר לא יהיה משנה.
אחר כך כבר יהיה הכל אחרת, לפחות ככה אצלנו חושבים.

איך אנשים מוצאים כוח להמשיך? איך זה שהם עדיין רוצים? איזה
סיבות מחזיקות אותם ?

אלון, אלון שלי.
אתה רחוק. רע לי עכשיו פתאום. אבל אתה לא תבין. לא תבין.
אני מתביישת בזה שרע לי. זה מסגיר את חולשתי. מציג אותי כאדם
שכושל להתמודד עם המציאות שלו.
בחברה שלנו אסור לעשות טעויות.טעית פעם אחת - נמחקת.
אני מצטערת מכל כיוון. לו רק הייתי יכולה להיות איתך, אולי
הייתי מרגישה אחרת, ואולי הייתי סתם מסתירה את האמת.

אלון יקר שלי, כל יום אני מבינה שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי.
ואני לא מתביישת בזה.
באמת שהיה לי רע לפני שהכרתי אותך.
איתך היו לי רגעי אושר.
אבל עכשיו אתה רחוק.
רחוק.
ובעצם במובן מסוים תמיד תהיה רחוק..."

דמעות זלגו על לחיה... פתאום הרגישה כל כך חסרת תועלת, וכל
חייה אבדו משמעות. רק החוקים החזיקו אותה הרחק ממורד הצוק.
היא ניגבה את הדמעות.
מחר היא תפגש עם שייק'ה.
מחר היא תסכים להצעתו.

אולי אהבת ילדיהם העתידיים ואהבתה אליהם ישלימו את החוסר באהבה
רומנטית.
אולי תאהב את אלון עד סוף חייה, ככה כמו עכשיו בלי מימוש.
ליהי בחרה להמשיך להילחם בעד האושר שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך סלוגן אחד
חדש.

סלוגן מספר
אחד.

חדש.

התקבל היום,
בשעה שתיים
חמישים ושש.

המנפיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/07 17:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליופ פלופ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה