המסך מרצד ומפריע לי לעבוד, אני מאמצת את העיניים ומנסה
ל-"צרוב" את התמונה מהרקע המבולגן שמאחוריה. למה לעזאזל בחרתי
תמונה עם רקע? מה הייתה בעיה מבחינתי לקחת צילום סטודיו, עם
רקע לבן ולבחור בכלי מטה הקסם? בשנייה וחצי הייתי מסיימת את
הצריבה המזורגגת הזאת. אבל לא, למה להקל על חיי, (ובינינו, זאת
צריבה מחורבנת, אף פעם לא יוצאת כמו שצריך ותמיד מאוחר מידי
מגלים שהיה למתאבק מגן זיעה בצבע הרקע ועכשיו יש לו חור ביד).
בהגדלת ראש האופיינית לי (יש הקוראים לה - טיפשות), אני בוחרת
את סצינות האקשן, את הקרב בזירה עם כל התאורת עשן ואנשים ברקע.
וקרליטו המזורגג והראש ליפה שלו. הבחור מתאבק, אז למה לעזאזל
הוא מסתובב עם שיער דמוי פיאה משנות השבעים על הראש. אני אעביר
את הצריבה המזורגגת הזאת לאנשים שזאת העבודה שלהם ושהבוסים
יתחשבנו איתי אחר כך על ה-"אין תקציב" להוציא עבודות החוצה, או
במילים אחרות - על הקמצנות שלהם. לפני שלושה חודשים הגשתי בקשה
למסך חדש (עדיפות לשטוח), כי המסך שלי מרצד, מה זה מרצד, עוד
שנייה יוצאת לי העין והולכת לאכול בחומוס במסגר. שיישרף כבר
הבן-אלף. שיישרף ואני אקבל מסך חדש. הבעיה, שאם אני מקבלת מסך
חדש אני אקבל מסך שטוח, ולמסך שטוח אין מספיק מקום לשים את כל
הבובות שלי וגם לא יהיה לי מחבוא לשקיות אוכל שאני דוחפת מתחת
למסך בהבטחה שאקח אותם הביתה ואעשה בהם שימוש חוזר.
בזמן האחרון נהייתי ממש פעילה סביבתית, מטפחת ערימת עיתוני יום
האתמול על השולחן כמחאה על שהקמצנים לא קיבלו את הצעת פחי
המחזור שלי, ממחזרת סכו"ם של ארומה ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע
על ערימת בקבוקי הפלסטיק שיש לי במטבח. אני רק מחכה שנלך
לחברים שגרים ליד כלוב המחזור. בחיי.