[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נוי קיטה
/
שיקפוץ

ושוב הושיט את ידו לעבר ארון התקליטים הישנים, שעמד בפינת
החדר. התקליטים היו מסודרים שורות שורות, פסים מגוונים שיצרו
עושר צבעוני שעתה היה דהוי מעט. היה קשה להבחין בסטייה מקו
התקן הסרגלי שלו, אך העין המזוינת יכלה להבחין בסדקים קטנים,
שריטות כמעט בלתי נראות שנוצרו כתוצאה משליפה חוזרת ונשנית של
תקליטים מסוימים. ידו ליטפה בעדינות את השורה השלישית, והוציאה
תקליט נוסף, וקול חריקה דומם נשמע, כמנסה לנצח את קולו של
תקתוק השעון.

הוא ישב בתנוחת עובר בכורסה החומה, עטוף בריחות מוכרים של עור
ישן, רדיאטור מאובק ושמן שרוף מהכיריים הקרים. הכורסה חיבקה
אותו והוא חיבק את עצמו, ונרדם לקולות צלילים מוכרים עוד יותר.
או לפחות ניסה להירדם.

המוזיקה סלסלה, קיפצה, ענטזה כרקדנית בטן וקינחה בסולידיות של
צלילים אקוסטיים. מיד לאחר מכן דפקה כמשפצת את החלל הריק שבו
שהה, כאילו שכמה בומים וחריקות רועשות יוכלו למלא את כל הלובן
הזה. הוא שאף שאיפה עמוקה, ניסה לבלוע את העולם בתוכו -
ונחנק.

עכשיו היא רוטטת, ושוב - מתעדנת... נינוחה. איך פעם היה נמוג
אל מול הקולות האלה. די היה בזמרת צרפתייה אחת שתלחש בכדי
שיתפרק ויימס בתוך הספה הזאת, מפליג בקיוויים ודמיונות
ורעיונות וגחמות. ועכשיו, כלום. עשרים לחישות מעשרים זמרות
צרפתיות לא יזיזו אותו. גם ככה אין לאן לזוז.

שוב ניסה למנות את כל מי שהכיר, ניסה להיזכר בשמות, בקולות,
בריחות, במראות. הוא נזכר שנהג לשוחח אתם על צורות חשיבה. אחת
סיפרה לו שכל סיטואציה שבה היא נמצאת מתוארת אצלה בראש כסרט.
"למשל, עכשיו, כשאני מדברת אתך, בטלפון... אני בכלל רואה אותנו
בירושלים!" ירושלים? מה לו ולירושלים. הרי ביקוריו בה היו
שוליים, והזיכרון הדל שלו מורכב מטקסים צבאיים ואף קר, והרבה
התחמקויות ממגע לא רצוי בתחנה המרכזית; אבל אותה אחת הייתה
ידועה בצורת חשיבה יצירתית והייתה כזו שניתן לסמוך עליה שתחבר
מחשבות למילים: "כן, ירושלים מתאימה למפגשים בינינו: היא מספיק
נייטרלית וגם הקור שלה והאוויר הצלול כיין ונו, כל
הסטריאוטיפים. ומה, אתה חושב שאני לא מכירה אותך כבר? מכירה.
מכירה את המחוות הקטנות, ואני רואה איך אתה מסתכל לצדדים תוך
כדי שיחה, ואני רואה את האינטר קאטים האלה שמפנים את הצופה,
אותי, אל תנועות הידיים שלך שמתות לעוף משם. הכול כמו שרואים
בסרט, אפילו עם מוזיקת רקע."

כנראה הייתה רחוקה מבינתו, ועל כן לא הבין אותה. כשמנסים לייחס
למשהו שפועל בתת מודע מאפיינים של המודע ישר מתבלבלים, הרי
המחשבות שלנו מסתובבות בבליל על טייס אוטומטי, ואי אפשר לקחת
עליהן את השליטה. הוא שלף מחשבה אחת שטענה שהמוח שלה נוקט
בפעולת הסוואה שמנסה לתת הסבר לדבר שמוח לא מנוצל לא יכול
להסביר, וראה שהוא בכלל חושב במילים. ככה הכי קל להוציא את זה
החוצה.


התקליט נתקע במקום. אותו צליל, שוב ושוב ושוב. הוא שלח יד,
וליטף את השורה השלישית שהרווח הפתאומי שנפער בה בלט בהיעדרו
של הדבר האחרון שהיה יקר לו עלי אדמות; התקליט שלה, גם אם היה
שרוט והרוס, עדיין הכיל את כל כולה בתוכו. התקליט שהיא נתנה לו
בפעם ההיא, הפעם היחידה שבה לא ניסה להסתכל לצדדים ולמצוא דרך
לברוח, הפעם היחידה שלסרט של שניהם היו אינטר קאטים רק על
הידיים המהוססות שלו, ואחר כך שלה, ואחר כך של שניהם יחד. משב
אוויר קל ליטף אותו כשנייר העיתון נפל מתוך אריזת התקליט.
"ניצודה בת האנוש האחרונה, לפי ממצאינו. חיפושים אחר מסתננים
נוספים נמשכים, להבטחת בטיחות מירבית. הציבור מתבקש לדווח על
כל מראה חשוד".

מסמך אחרון בתולדות האנושות. פס הקול של החדר הלבן עטף אותו
בשקרים, בודד אותו מרצון. כן, מרצון. כך עדיף לחשוב.

הוא דמיין לעצמו כתבה במוספי הרכילות והקריא אותה בראשו בקול
מלגלג. "האדם האחרון בעולם יושב לבד בחדר, ומדמיין סרטים."
בשבילה, בשבילה הוא מדמיין סרטים. אפוסים ענקיים עם נציבים
ושני שחקנים ראשיים לפחות, והיא כל כך יפה שם בבגדים הישנים
שמזכירים תקופות יפות שחלפו. ובסרט שלו אין גבול למה שהמוח
יכול לעשות, ואין גבול למציאות שיכולה להערים אפילו על הבנאדם
היחיד שהצליח לשרוד, והיה חייב להיות חזק וחכם מכולם - אם
מתייחסים לתיאוריות של אנשים חשובים ממנו, שגם לא שרדו.

בסרט שלו, האדם האחרון בעולם יכול לשבת לבד בחדר, ולהיות כל כך
קטן בעולם כל כך גדול ולשמוע, לפתע, דפיקה בדלת. פנים הבית,
לונג שוט. דפיקה. זום על הידית, קלוז אפ על הבחורה. היא יפה,
כל כך יפה. סוף.

הצליל של התקליט המשיך לקפוץ, אבל למי אכפת, שיקפוץ. שיקפצו
כולם.






אנשים יקרים שלום רב,
אין לי בעיה עם דירוג שלילי, באמת, אבל אנא, השאירו זעמכם גם
באופן מילולי על מנת שאבין מה לא בסדר, לטעמכם, ביצירה. הלא
הבמה היא פלטפורמה לפרסום יצירות מול קהל מגוון, כך שכל יוצר
יוכל לראות ולהשכיל מתגובות הציבור הרחב.

הארות, הערות, טענות וכתובות נאצה, תשאירו לי קודם כל בתגובה,
אחר כך בציון. תודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו לי
בעצמכם. אם היה
לכם מחר מגן
אימתני
במתמטיקה, אתם
במקומי הייתם
יושבים ויוצרים
סלוגנים
שטותיים?

הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/07 11:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוי קיטה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה