[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלה בר
/
כדור הזהב

נועה היא ילדה כבת תשע. בהירת שיער, זריזה ואמיצה, בעלת בל
אוהב. נועה אוהבת משחקים של ריצה וקפיצה, לרכוב על אופניים, אך
בעיקר - לשחק בכדור. יש לנועה כדור, מתנת סבא - כדור יד גדול,
גמיש וקל. בו היא משחקת עם החברות בכל הזדמנות, אבל לפעמים היא
משחקת בו לבדה.

יום שבת חורף אחד, צח ובהיר, יצאה נועה מהבית לשחק בכדור.
לבדה. הלכה נועה התרחקה מהבית, עברה את שער היישוב והגיעה לשדה
חיטה נובט.

העיפה נועה את הכדור ממעלה, אל השמים הכחולים, בלי רמז לענן,
והכדור הסתחרר וחזר אל זרועותיה המושטות. השמש הזהירה על
העלעלים הירוקים, ועל שערה הבהיר של נועה, והיא מצמצה בעיניה.
נדמה היה לה שמשהו מזוהר השמש נספג גם בכדור המתעופף. שוב עף
הכדור לשמים, ולרגע היו שם שתי שמשות של זהב - אחת רחוקה,
מחממת, והאחרת מסתחררת וחוזרת ושבה לידיה של נועה. מהפעם היה
ברור שכדור היד הפשוט החל לזהור ולנצנץ כזהב.

שוב הועף הכדור, והפעם כאילו התעכב בשמים, זהר והאיר, החל
לגדול ולהתרחב, באותו רגע נדמה היה לנועה כי שמעה קול מדבר
אליה. היא הביטה סביבה, אבל לא ראתה דבר מלבד השדה החום-ירקרק,
ובתי היישוב במרחק לא גדול.

שוב שמעה קול מדבר, מעין לחישה מתנגנת, והבחינה במלים: "נועה,
נועה." מבלי משים ענתה: "מה?"

"נועה," נשמעה הלחישה המתנגנת, "בואי, היכנסי לתוכי ואקח אותך
לטיול."

כשאומרים לילדה, "היכנסי ואקח אותך לטיול," היא חושבת על
מכונית, אבל שום מכונית לא הייתה בשדה.  במקום זה ראתה נועה את
הכדור שלה, הכדור שהפך לזהב זוהר וגדל והתרחב, צונח אט-אט, כמו
בלון נפוח, יורד ונוחת לצדה, כשהוא מכופף רק מעט את מקצות עלי
החיטה הזעירים. כך עמד הכדור לפניה, נוגע ולא נוגע באדמה, רחב
ועצום יותר מכל כדור שראתה אי-פעם. בעצם, גדול כמו חדר -
ומתוכו עולה הלחישה המתנגנת: "בואי, נועה, היכנסי לתוכי ואקח
אותך לטיול."

"אבל איך אכנס?" שאלה נועה, כי לא ראתה שום פתח.

"התקרבי וגעי בי," חזרה ועלתה משוב הלחישה המתנגנת. ניגשה נועה
אל הכדור, וכשנגעה בו כאילו נמיס מתחת אצבעותיה, והן היו
בפנים. התקרבה נועה עוד, ונגעה בכדור בגופה, והוא נמס ונמוג.
היא פסעה ונכנסה, והכדור שב ונסגר מסביבה - זהוב וזוהר כמו
השמש.

התרומם הכדור באוויר והפליג. עברו מעל שדות - והעלים הירוקים
נצצו כזהב; חלפו מעל הרים - והסלעים המבהיקים התיזו ניצוצות,
וביניהם פרחו אלפי פרחים צבעוניים. עצי היער הניעו את ענפיהם
בברכה, ואנשים וילדים מחאו כפיים וצהלו משמחה. עד שהגיעו למקום
בו לא זרחה השמש. הארץ הייתה כהה והשמים לא היו כחולים אלא
שחורים-אפורים. משהו התנועע באוויר, וגרם לרוח קרה ולא נעימה
לנשב מסביבם.

שוב נשמעה לחישת הנגינה של הכדור: "זוהי ארץ לא-שמש, הביטי
וראי מה קורה כאן." הביטה נועה למטה אל הארץ, וראתה את האדמה
שחורה ועירומה. פרחים לא פרחו בין הסלעים, העצים עמדו חשופים
ללא עלים, והאנשים והילדים הלכו בראש כפוף ולא הביטו אל השמים
לראות את כדור הזהב.

"את רואה את השמים השחורים?" התנגן קולו המלחש של הכדור. "אלה
הם כנפיו של עורב גדול ועצום. המכשפה היושבת בהר שלחה אותו,
והוא פרש את כנפיו מעל לארץ, אינו מניח לשמש לזרוח, לגשם לרדת,
ללבנה ולכוכבים לצאת בלילה, ופשוט אי-אפשר לחיות בארץ הזאת.
הבאתי אותך הנה כדי שאת תעזרי להם."

"אבל למה דווקא אותי? איך אוכל לעזור להם?" תמהה נועה.

"עוד מעט תראי," ענה הכדור, והוסיף לעופף מתחת לשמים האפורים,
מעל לארץ העצובה. לאחר שריחפו כך זמן מה הגיעו לכפר אחד. בתי
הכפר עמדו מסודרים בעיגול, ובמרכזם כיכר עגולה מוקפת עצים
וגינות. גם העצים האלה עמדו חשופים, בלי עלים; עלי השיחים
בגינות היו נבולים ואפילו פרח אחד  לא נראה עליהם. במרכז הכפר
ישב על הארץ ילד, ראשו כפוף והוא מצייר על האדמה סימנים
ואותיות שונים ומשונים.

כאן התעכב הכדור וריחף מעל לילד היושב. אבל הילד לא הרים את
ראשו ולא הסתכל בכדור הזהב הפורח מעליו, אלא רק המשיך לצייר
ולכתוב אותיות וסימנים.

"זהו," התנגן הכדור בלחישה, "את רואה?" ומה ראתה נועה? היא
ראתה את אחיה הגדול יורם, יושב וכותב באדמה ואינו שם לב אליה
ואל כדור הזהב שבו התעופפה באוויר.

"זה אחי, יורם," אמרה בפליאה. "מה הוא עושה?"

"הוא נתון תחת השפעתה של המכשפה," אמר הכדור. "כל עוד ימשיך
לכתוב את האותיות והסימנים האלה, לא יפרח לו העורב מכאן והארץ
הזאת לא תוכל לחיות."

"ומה אני יכולה לעשות? אולי אקרא לו לחדול?"

"תנסי, אבל זה לא יעזור." החלה נועה לקרוא בקול: "יורם, יורם,
זו אני, נועה. יורם, יורם!"

אבל הילד היושב לא שמע, או לא הקשיב, ולא הרים את ראשו. "מה
אפשר לעשות, כדורי? מה נעשה עכשיו?" קראה נועה. "אולי נרד
אליו?"

"ננסה," השיב הכדור. הם החלו לרדת ולצנוח לעבר כיכר הכפר, ואז
ראו את מה שלא יכלו לראות מלמעלה. בדיוק באותו אופן שבו ישבה
מלה נועה בנוחיות בתוך כדור הזהב הגדול שלה, כך ישב לו יורם
בתוך כדור גדול של כסף. כאשר ירד כדור הזהב ונחת על הארץ, לא
היה קשה לנועה לצאת דרכו החוצה; אבל ככל שניסתה, לא הצליחה
להיכנס לכדור הכסף, והוא לא נמוג למגעה כפי שקרה לכדור הזהב.
בעצם חזרה אל כדורה, ושוב עליו והתעופפו מעל לפני הארץ.

"מה נעשה עכשיו?" שאלה נועה בייאוש. "הוא יושב לו בכדור הכסף
ואינו רוצה לצאת. איך נוציא אותו משם?"

ב

ציפור קטנה הופיעה לפתע בצדו של כדור הזהב, מצייצת ומצפצפת,
חגה סביב לכדור. כנפיה של הציפור היו אפורות-חומות, ועל חזה
התנוצץ כתם אדום-זהוב.

"תראה, אדום-החזה קטן. מה הוא רוצה?" קראה נועה.

"צוויץ צוויץ," צייץ אדום-החזה, "בואי אתי, אני אראה לך את מי
לשאול." "עוף אחרי הציפור, כדורי," אמרה נועה, "אולי באמת תראה
לנו מה לעשות."

עפה הציפור, וכדור הזהב עם נועה בתוכה ריחף אחריה. טסו מעל
לארץ השחורה ומתחת לשמים האפורים, עד שהגיעו לשרשרת הרים
גבוהים. "היזהר שלא תיתקל בהר," הזהירה נועה.

"אל תפחדי, לא יקרה לי שום דבר," התנגן הכדור, ובאותו רגע נגע
בצוק-סלע. מיד הועף חזרה כמו כדור גומי הנזרק אל הקיר ומוחזר
ממנו. בינתיים החלה הציפור לרדת, ונועה שאלה: "לאן אנחנו
עפים?"

"אל אם ההרים!" צייץ אדום-החזה. פתאום צלל ונעלם במערה שבמדרון
אחד ההרים. הכדור צלל אחריו, הגיע עד פתח המערה וריחף אל תוכה.
מיד כשנכנס הכדור את המערה האיר אותה באור של זהב עמום. לאורו
יכלו לראות אישה יושבת על סלע באמצע המערה. כולה הייתה עטופה
בגלימה חומר, ברדס על ראשה ורק פניה מציצים, לבנים-חיוורים,
ועיניים שחורות ועצובות מאירות מתוכם.

הציפור באה ונחה על כתפה של האישה, והחלה לפטפט ולצייץ. הכדור
נחת וירד על הארץ, ונועה יצאה ממנו ועמדה לפני האישה, כשהיא
נבוכה ואינה יודעת מה להגיד. רק אז ראתה על סלע אחר לצדה של
אם-ההרים ינשוף חום גדול ניצב, עיניו הצהובות לטושות אליה,
והוא מנהם חלושות בקול גבוה.

הפנתה האישה את עיניה השחורות והמאירות אל נועה, ואמרה לה
כאילו היא עונה על שאלה: "כן. בתי, נסיכת הלבנה, לימדה נער קטן
אחד כמה רזי כשפים, ומאז הוא יושב שקוע בהם בתוך כדור הכסף,
ואינו יודע איזו רעה הוא מביא על העולם."

"זהו אחי, יורם," קראה נועה. "איך נוכל לעצור בעדו?"

"חץ זהב בעינו של העורב האפור," דיברה האישה בחידות.

"חץ זהב?" שאלה נועה, נבוכה. "איפה נשיג חץ זהב ואיך נירה אותו
בעינו של העורב האפור?"

אבל האישה שתקה ולא אמרה יותר דבר. רק הינשוף המשיך בנהימותיו
החלושות, וכדור הזהב לחש לה בנגינה: "סיכת ראש יש לך?"

רק במקרה מצאה נועה בשערותיה סיכת ראש. בדרך כלל לא הייתה
משתמשת בהן. "בואי, אם כן," אמר הכדור, "אני כבר יודע."

נכנסה נועה שוב אל תוך כדור הזהב, והם פרחו ויצאו מהמערה כשהם
משאירים שם את אם-ההרים יושבת בחשכה, ורק חזהו של אדום-החזה
ועיניו הצהובות של הינשוף מבהיקים באפלה.

שוב עלו ועפו, ריחפו בין ההרים וחזרו אל כיכר הכפר שבה עוד ישב
יורם כמקודם בתוך כדור הכסף, שקוע באותיותיו וסימניו.

"ואיפה נמצא את עינו של העורב האפור?" שאלה נועה.

"אני כבר אמצא אותה," ענה הכדור. "אבל זה לא יהיה קל ונצטרך
להיזהר."

הוא החל להתעופף מעלה מעלה, לעבר השמים האפורים שלא היו אלא
עורב אחד גדול. פתאום החל העורב להניע את כנפיו. רוח סערה
התחוללה, והכדור נע הנה והנה. סחרחורת אחזה את נועה, אבל הכדור
המשיך להתקדם בכיוון אחד. בכיוון הזה היה בשמים גוש שחור,
וכשהתקרבו הבחינה נועה שלא היה זה אלא מקורו העצום של העורב.
משני צדי המקור הבהיקו שתי עיניים ירוקות כברקת.

"את רואה את העיניים?" התנגן הכדור בלחישתו.

"כן," ענתה נועה, מלחשת גם היא, כאילו פחדה למשוך את תשומת לבו
של העורב.

"הכיני את הסיכה." סערת כנפיו של העורב המשיכה להשתולל, המקור
השחור נע כאילו חיפש את הבאים לקראתו כדי לנקר אותם. מלאת חרדה
הוציאה נועה את סיכת הראש משערה - סיכה קטנה, שחורה ופשוטה
למראה.

"קרבו את הסיכה לדפנותיי," אמר הכדור. קרבה נועה את הסיכה
לדפנות הכדור ומיד, כשהיא עדיין אחוזה בתוך ידה, התערכה הסיכה,
הזדהרה כזהב וחודה נעשה כחודו של חץ.

שוב התלחש הכדור בקולו המתנגן: "את רואה את עינו הימנית של
העורב?"

"כן," ענתה נועה בנשימה עצורה. העין הירוקה נצצה אל מול פניה.


"כווני היטב!"

"אני מכוונת."

"כשאגיד ירי! זרקי את החץ ישר אל העין. ואל תדאגי, הוא כבר
יגיע לשם. - היכוני - ירי!"

ידה של נועה נעה מבלי משים לאחור, ובתנופה עזה לפנים, החץ
נזרק, הועף וננעץ הישר באישון העין הירוקה!

הכנפיים האפורות הכו מכה עזה, הסופה התחזקה, ובמעומעם הבחינה
נועה בטיפה של זהב שצצה והופיעה בזווית העין הירוקה. ואחריה
עוד טיפה ועוד טיפה. גשם של דמעות זהב החל לנטוף מעיני העורב!

התנוצצו הטיפות הגדולות, ירדו וצנחו מטה מטה אל הארץ, הגיעו אל
כיכר הכפר ונפלו על כדור הכסף. החל כדור הכסף העמום לנצנץ
ולהבהיק, והוא ניתק מהארץ, נסק ועלה באוויר. פרח והתעופף מעלה
מעלה, עד שהגיע אל כדור הזהב, ואז, הפלא ופלא, שני הכדורים,
הזהוב וכסוף, התקרבו זה לזה בריחוף, נגעו זה בזה ופתאום התמזגו
והתאחדו לכדור אחד! ובתוך הכדור הגדול האחד הזה ישבו האח
והאחות, יורם ונועה. הזדהר הכדור באלפי נגוהות, כאילו אלפי
יהלומים כיסו את פניו.

"יורם," קראה נועה, והוא הרים סוף סוף את עיניו וראה את אחותו.
"נועה," קרא בפליאה, מה את עושה כאן?"

סיפרה לו נועה את כל הסיפור, ויורם סיפר לה איך הופיעה נסיכת
הלבנה בחלומו ולימדה אותו את רזי הכישוף. "אני יודע גם את הלחש
נגד העורב," אמר יורם, ומיד לחש כמה מלים מסתוריות. שוב נפנף
העורב בכנפיו, ואז החל לקטון, הלך וקטן עד שהפך לעורב רגיל,
שקרא קריאה אחת בקול, התעופף ונעלם. השמש חזרה לזרוח על הכפר,
השמים היו כחולים, הבתים לבנים, העצים ירוקים, והאדמה החומה
כוסתה בפרחים צבעוניים.

"לאן עכשיו?" שאלה נועה. הכדור המשיך לעופף באוויר. "ראשית,
נשוב אל אם-ההרים," אמר הכדור, ונגינתו מצטלצלת הפעם ולא
מלחשת.

חזרו ועפו בין ההרים, ובאו אל המערה שבמדרון. לא חשכה שררה בה
הפעם, כי לצדה של האישה העטופה בגלימה וברדס חומים עמדה נערה
יפהפייה, כולה עוטה בגדי כסף מנצנצים מראש ועד כף-רגל. על כתפה
של נסיכה הלבנה ניצב לו העורב, גדול, אפור ומקרקר, ולו עיניים
ירוקות מבריקות.

"הה, חזרתם," אמרה האישה ועיניה השחורות הבהיקו. הנערה חייכה
בעיני תכלת בהירות אל נועה ויורם. אדום-החזה הצטייץ והינשוף
נהם חלושות.

"איך היו הכשפים?" שאלה הנסיכה את הילד. אבל בטרם הספיק לענות
התנגן הכדור ואמר: "החכמה טובה כשיודעים מה לעשות בה!" הפעם
חייכה גם האישה, והנערה פרצה בצחוק מצלצל. התגלגל הצחוק ומילא
את המערה באור כסף עמום, כמו ערפל באור הלבנה. אמרה אם-ההרים
בקולה החם והנעים: "שניכם הצטיינתם, נועה ויורם, זה בחכמתו וזו
בגבורתה. עכשיו חזרו הביתה ואל תשכחו את הלקח."

פרח הכדור המנץנץ ויצא מהמערה, התעופף וטס עד שהגיע לשדה
הנובט, שם נחת על הארץ. יצאו נועה ויורם ואז ראו איך מתחיל
הכדור להצטמצם, הלך וקטן עד שחזר והפך לכדור רגיל. לקחה נועה
את הכדוף, ושניהם רצו הביתה יד ביד.

בבית סיפרו את הרפתקאותיהם לאמא ואבא. אמה חייכה ולא אמרה דבר,
אבא ליטף את ראשיהם ואמר: "הרפתקאות יפות עברו עליכם, ומה בדבר
הכנת שיעורים?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תשוכפל שרון
קנטור לאלתר
ותשווק למגזר
הפרטי ו/או
הציבורי עם
אופציה ליצוא
ויפה שעה אחת
קודם!



תחיה טבת
סטארטפיסטית
בהווה עם ראיה
לעתיד ומשבר
זהות מינית
בעבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/07 20:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלה בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה