[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מצטערת שאני ככה. ככה, נו את רואה... עם העיניים הנפוחות
והשיער ככה. ככה, נו, פרוע, עם השיערות שיבה המכוערות האלה.
בעעע. מי המציא את החוטים האלה על הראש? אני סופרת אותן כל
בוקר. מצאתי היום עוד אחת חדשה. חדשה, נו באמת... שערת שיבה
היא הרי השערה הכי ישנה שיש. כמו חוט דייג כל כך לא מוצלח,
שאחרי 37 שנים הדבר היחיד שאני מצליחה לדוג איתן אלו פירורים
מהסנדוויץ'. כבר החלטתי שברגע שיהיו לי 33 חוטי דייג אני אתחיל
לצבוע... למה 33? לא יודעת. אם הייתי אומרת 35 היית שואלת למה
35, ואם הייתי אומרת 23 היית עוד פעם מדברת על אבא שלי, שנפטר
כשהייתי בת 23. די, אין לי כוח להתעסקות הזאת. גם ככה אני
נראית כמו הצרות של עצמי... 33 כי 33. פשוט ככה.



לא ישנתי כל הלילה. הכל בגלל בלעם. "אתה רעב?", "אתה רעב
חמודי?", "מסכנון חמוד שלי, אתה רעב?" , כל כך מוזר לשמוע את
הקול של עצמך בוקע ממישהו אחר. בהתחלה הייתי בטוחה שזה בחלום,
אבל התעוררתי והקריאות האלה המשיכו. ניסיתי לא לשמוע, שמתי את
הכרית על הראש, אבל זה היה כמו הפרסומות האלה שנתקעות לך בראש,
וכמה שאת מנסה לשכוח מהן הן מהדהדות לך במוח. אחרי שעה בערך
נשברתי. גררתי את עצמי לסלון והוא ישר הסתכל עליי, בעיניים
העגולות שלו עם ההבעה החצי מטומטמת חצי גאונה שלו, כזה חמוד.
ואני מיד אמרתי לו: "מסכנון חמוד שלי, אתה רעב",  והוא חזר
שוב: "אתה רעב, מסכנון חמוד שלי, אתה רעב", ספרתי לך שקבלתי את
בלעם מאבא לבת מצווה? כלומר, זו היתה מתנה משניהם, אבל אמא לא
היתה נותנת לי תוכי אם אבא לא היה רוצה אותו בשביל עצמו גם.
היינו יושבים ליד הכלוב שעות. מה שעות... ימים! ימים שלמים לא
זזנו מהכלוב. עם היד בפנים, מתאמנים בלא למשוך אותה החוצה
כשבלעם נושך אותה. אי אפשר ללמד תוכי לדבר אם הוא לא מכיר אותך
ונותן בך אמון. הידיים שלנו היו נפצעות, התמלאו חורים, למרות
שהן היו מכוסות בכפפה מיוחדת, ואמא היתה משתגעת מזה. "די משה,
מספיק כבר עם התוכי. תסתכל על הידיים של הילדה! דליה, אין לך
שיעורים? אני לא מבינה", והיתה הולכת למטבח בהתרסה כזאת, וזה
היה הסימן של אבא להגיד לי: "אמא צודקת, מספיק" ואני הייתי
מהנהנת, יודעת ששנינו לא רוצים להפסיק אבל חייבים,  והולכת
לחדר. ואת יודעת מה הכי עצבן אותי? שהפעם הראשונה שבלעם דיבר
הוא אמר: "אחחח אמא!" אחרי שהוא שמע אותי צועקת כל כך הרבה
פעמים. כולנו התגלגלנו מצחוק. אמא היתה גאה שהוא אמר את השם
שלה ראשונה, אבל האמת שאותי זה קצת העליב, טוב הייתי ילדה.
אחרי כמה שנים כשאבא חלה, הוא התחיל ללמד את בלעם להגיד קדיש.
בהתחלה היינו בטוחות שזאת סתם עוד אחת מהבדיחות השחורות של
אבא, אבל עד היום בלעם לפעמים מתחיל עם ה "יתגדל ויתקדש שמה
רבא" שלו ואני מתעצבנת עליו ומשתיקה אותו.



טוב, איפה הייתי? אה, כן, הכלי של הגרעינים היה ריק, ואז קלטתי
שאני אשמה והוא באמת, באמת מסכן כי עוד פעם שכחתי לקנות לו
אוכל. ולא היה לי כלום במקרר, וגם לא בארון, כי גם לעצמי אני
משתדלת לא לקנות. את יודעת, הדיאטה, ואם יש אוכל אני פשוט
מסוגלת לחסל את הכל בלילה אחד. הלכתי לבדוק אם יש משהו שאני
יכולה לתת לו. ידעתי שאין כלום, אבל קוויתי שאולי אגלה שהצלחתי
בכל זאת לאכול רק חצי טוויסט וששמרתי את החצי השני, למרות
שזכרתי טוב טוב שדחפתי את החצי השני לפה, בביס אחד, כאילו שככה
זה לא נחשב שאכלתי אותו אלא הוא נעלם מעצמו.
חזרתי ללטף אותו קצת, חצי ישנה, אמרתי לו שיחכה טיפה, שאני
הולכת להביא לו אוכל.
נכנסתי לחדר ולא הצלחתי שלא להעצר מול המראה. אני עוברת מולה
המון פעמים ביום. כאילו במקרה, אבל תמיד העיניים שלי סורקות
אותי שם. אוףףף, נראיתי לעצמי נורא. נעצרתי ומתחתי את הקמטים
מסביב לעיניים. וחייכתי לעצמי חיוך כזה מכוון, כדי לראות אם
הקמטים הם קמטי חיוך או זקנה. ואז צבטתי לעצמי את הלחיים וגם
מתחת הלסת, כדי לראות כמה שומן נאסף שם.  נראה לי שעליתי עוד
איזה שני קילו, במקום לרדת. דליה גדליה - כמו שהילדים בכיתה
היו מציקים לי, דליה גדליה דליה גדליה. בכיתה ו', היו מושכים
לי ככה בחזיה. הייתי הולכת עם חולצות גדולות כדי שלא יראו לי.
אחר כך בתיכון הם הפכו להיות יותר אכזריים. יצא לי לשמוע אותם
קוראים לי דדיה, כאילו בטעות. זאת היתה בדיחה קבועה כזאת, ואת
יודעת מה הכי מרגיז אותי? שבחיים לא החזרתי. הייתי סופגת
וסופגת וסופגת. כמו הפרסומת הזאת של הטמפונים או החיתולים, לא
זוכרת, מתמלאת בנוזלים המסריחים של החיים. מחייכת את חיוך ה
"אני מריה הקדושה, אני ישו, ואני לא שונאת אתכם אפילו שאתם
מתעללים בי".  וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי לובשת ישר את הפנים
המחייכות כדי שאמא לא תרד עליי וכדי שאבא לא ידאג. "דליהל'ה,
יופי שבאת, איך היה בבית הספר?",  "יופי" הייתי משקרת חזרה,
והולכת לדבר עם בלעם.
את יודעת מה ההבדל בין תוכי מדבר לכלב? שאלה מפגרת, הא? יש מלא
הבדלים, ברור, כלב הוא יונק ותוכי הוא ציפור. נו די, אני אגיד
לך למה התכוונתי: שלכלב מספרים הכל ולתוכי מדבר אסור לספר
כלום. צריך ממש ממש להזהר. כך שאפילו לבלעם הייתי משקרת, והוא
בתורו היה מלשין לכל העולם את השקרים היפים שספרתי לו. "קבלתי
100 בלשון!", "אורי הציע לי חברות", "לא בא לי ללכת למסיבה".
כאלה...
אבל עכשיו זה אחרת. ממילא אף אחד לא מגיע אליי. בלעם שומע רק
את האמת. מסכן - בטח הוא בדכאון ממני. השכנה מהדלת ליד היא
זקנה חצי חרשת, וגם כשהיא מבקשת סוכר או קפה, ובלעם כבר מקדים
אותה עם ה"תודה, אני באמת מודה לך, וגם סליחה", היא לא שומעת
ולא שמה לב. כשאמא מתקשרת אני אומרת לו לשתוק, ואם נפלט לוף
"אני אוהבת אותך" היא בטוחה שהחבר החדש שלי אצלי. זה דווקא
סידור מצויין, כי אז היא מנסה לגשש מעט, ואני אומרת לה שאני לא
יכולה לדבר, והיא תיכף מקבלת את הטון המתחשב הסקרן שלה, ואומרת
ככה... "טוב דליה מותק שלי, אז אני לא אפריע לכם, נדבר מחר".



אז זהו, 4 בבוקר, לא היה לי כוח להתלבש. זה כמעט לא קורה לי,
אבל את יודעת, 4 בבוקר, אז נשארתי עם החולצת טישרט ועם
המכנסיים הקצרים. אפשר לחשוב את מי אני אפגוש, ויצאתי לפיצוציה
של ארז. הוא ממילא הומו. חמוד ארז. אנחנו מדברים המון על ספרים
ותכניות בערוץ 8. לפעמים אני מביאה לו ספרים מהספריה, מותר לי
לקחת כמה ספרים שאני רוצה. המנהלת רוצה שהספרנים יכירו את
החומר, וזה החלק הכי כייפי בעבודה שלי. זה ושיש שקט. פעם גם
השאלתי לו ספר אישי שלי, את הספר שאני הכי אוהבת: "בדידות
רועשת מדי" - את מכירה? של בוהומיל האראבל. את חייבת לקרוא.
מעולה. הוא כתב גם את: "שרתתי את מלך אנגליה". סופר צ'כי. מה,
את לא מכירה?
ארז אמר שהוא נורא נהנה  אבל אני יודעת שהוא לא קרא. ראיתי לפי
זה שהספר נפתח בעמודים שאני אוהבת. הוא לא היה גמיש כזה, וגם
כששאלתי אותו כמה דברים הוא לא זכר. אבל האמת? גם אני לא רואה
המון ערוץ 8. ולפעמים אני אומרת שראיתי את התכנית שהוא מדבר
עליה סתם כדי לא להעליב, או... לא יודעת, כדי שהוא יחשוב שאני
צופה בערוץ 8



אמממ... אז הלכתי על ארלוזורוב. הרחוב היה ריק כמעט לגמרי, ואז
שמתי לב שנוסעת לידי לאט לאט מונית. הנהג נשען קצת על החלון
הפתוח, ושאל אותי אם בא לי להכנס לסיבוב. חרא כזה, צעקתי לו
שגם בעוד 100 שנה אני לא אכנס לאוטו שלו. הוא צעק "זונה"  ואני
אמרתי לו שהוא מבלבל ביני לאחותו, אבל נראה לי שהוא לא שמע.
איכס, גועלי. ישלמו לי ואני לא אצא עם אחד כמוהו.
קוויתי שארז ראה אותו, או לפחות שהוא יקשיב לחוויה המגעילה
הזאת. ארז נורא רגיש ויש לו פה... וואוו. פעם שמעתי אותו עונה
למישהו שצעק עליו על זה שהוא הומו... אין לו אלוהים. לא אכפת
לו מה אומרים או מה חושבים. הוא כל כך בטוח בעצמו. מתנשק עם
בחורים בפיצוציה, מתלוצץ עם מי שבא לקנות, ומי שלא מוצא חן
בעיניו - הוא פשוט לא מוכר לו. אותי הוא מחבב דווקא, ותמיד הוא
ככה מחמיא לי, ואם מגיע בחור נחמד הוא ישר אומר לו: "תכיר - זו
דליה, הבחורה הכי שווה בעיר" ואני נורא נבוכה, וזה אפילו מרגיז
לפעמים.
מה זאת אומרת "למה נבוכה?", נו אל תשאלי כאלה שאלות מרגיזות.
את לא היית נבוכה? את לא תהיי נבוכה אם המוכר בפיצוציה ינסה
לשדך לך כל לקוח שלו?... זה משנה מה שתגידי, בטח שזה משנה. למה
זה מרגיז אותי? נו, כי זה כאילו אני לא יכולה לדאוג לעצמי. אז
זהו, אל תשאלי אותי למה זה מביך. כי זה אנושי, בסדר?
להמשיך או לא? לא, כי אם את רוצה להעיר לי או לשאול, בבקשה...



טוב, אז
נכנסתי לפיצוציה, נסערת מהעניין עם המונית, אבל ארז לא היה שם.
גם השותף שלו לא היה. המקום היה ריק מאדם. מאוד לא אחראי
מצידו, היה יכול להכנס גנב, ולקחת מה שהוא רוצה, וארז אפילו לא
היה יודע. ממש מזל שהייתי שם. הלכתי לאיזור האחורי, איפה
שלפעמים הוא שומר פיצוחים בשקיות. כאלה לא קלויים - בוטנים,
גרעינים. כמו שאני כורעת, נכנס בחור ושאל אותי אם יש לי לפרוט
לו שטר של 200 ש"ח. אמרתי לו שלא. ואז הוא אמר: "נו, ואם אני
קונה בזוקה?" הוא היה נמוך כזה, פחות אפילו ממטר שבעים. וכשהוא
הסתכל עליי הוא לא הפסיק לגעת לעצמו בשיער. זה היה נורא מצחיק,
איך הוא ניסה לסדר את השערות שיסתירו את הקרחת. בחור צעיר,
אולי בן 30. אמרתי לו שמצדי שיקח 100 בזוקות עדיין אין לי
עודף. אני לא עובדת שם. הוא אמר: "נעים מאוד, הדר" ושאל אם אני
פריקית של פיצוחים, את מבינה? השתופפתי שם עם איזה עשרים שקיות
של פיצוחים על הידיים והוא היה בטוח שאני מתכוונת לקנות הכל.
חה חה חה... ואת יודעת מה? מזל. מזל שהחזקתי את כל השקיות
האלה, כי אחרת הוא היה רואה שאני בלי חזיה. וליתר בטחון אפילו
לקחתי עוד כמה שקיות ורק אז הזדקפתי. הוא נראה קצת שתוי, ואמר
שהוא חייב לפרוט את הכסף, כי לאף נהג מונית לא יהיה עודף.
וככה, כמו שאני עומדת שם הוא ניגש לקופה ופתח אותה. אמרתי לו:
"מה אתה חושב שאתה עושה"? והוא נשען ככה על הדלפק, והרגשתי איך
הוא מסתכל עליי. ויצא לו חיוך כזה, נו פתייני, בזמן שהוא אמר:
"אמרת שאת לא עובדת כאן". את קולטת? כאילו שאם אני לא עובדת שם
אז אני אתן לו לגנוב. אמרתי לו שארז בטח יחזור תיכף ושלא יגע
בקופה. "תרגעי" הוא חייך עוד פעם ולקח לעצמו קיסם מהקופסה שארז
תמיד שומר שם. "כולה אני בודק אם הוא יכול לפרוט לי". עמדנו שם
שנינו ואני הרגשתי שכל רגע כל השקיות נופלות לי והא יראה את
החזה שלי נופל יחד איתן. הוא הוציא 3 שטרות של 50 ש"ח ועוד
שניים של עשרים, עוד מטבע של חמישה שקלים, ושניים של שקל, ואז
לקח לעצמו 2 בזוקות. הוא חייך עוד פעם ואמר "תמסרי לארז הזה
ששלמתי על הבזוקות, לילה טוב מתוקה, ושלא יפול לך". יצא ונעלם
עוד לפני שקלטתי שבזוקה עולה שקל, לא שקל וחצי! אז לקחתי שקל
מהקופה ויצאתי אחריו. ניסיתי לתפוס אותו.
מה? מה למה? מה לא ברור? שתהיה התאמה בקופה! את לא יודעת
שחייבת להיות התאמה?
בקיצור, הוא נעלם ואני נורא הצטערתי. וגם לא הרשתי לעצמי לעזוב
את הפיצוציה. שלא יבוא גנב. אז לקחתי לי טוויסט, ואחרי איזה
חצי שעה נורא קוויתי שהדר יחזור ויקח את העודף שלו, ולקחתי עוד
טוויסט, אבל אחרי שעה עזבתי. מה יכולתי לעשות? גם בלעם היה
צריך אותי, המסכנון הרעב שלי. הוא בטח דאג לי. אז הלכתי את
מבינה? פשוט לא יכולתי להשאר. באמת. אבל אחרי שבלעם אכל לא
נרדמתי כי פחדתי על ארז. מסכן, רק שלא גנבו לו כלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאשר סלוגנים
בפקסימיליה
נכבד.
ברצוני להתנצל
על כך שבזבזתי
לך נייר תרמי
בסלוגן טיפשי כל
כך.
אנה פרסם את
פרטי חשבון הבנק
שלך
ואת ערך הנייר
המבוזבז ואני
אעביר את
הסכום לחשבונך.

סליחה, יעקב
פופק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/06 7:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נגה רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה