[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                                        בעיית הייצוג
                              בתרגומה של תמר בורסוק

בחירות פרלמנטריות
על אף העובדה שהם הרוב המכריע באוכלוסייה היהודית, הספרדים
למעשה אינם מיוצגים מספיק במוסדות המדינה. הדבר נובע משלושה
גורמים:
1. שיטת הבחירות למפלגה.
2. מימון המפלגות האשכנזיות על ידי הממסד הציוני והמדינה (קרי,
על ידי הטלת מס על הציבור הכללי, כולל הפלסטינים).
3. דיכוי כל ארגון פוליטי אשר נאבק עבור האינטרסים של הספרדים.
השתלטו על כל הארגונים הספרדים המקומיים והבין-לאומיים; הם
הוחלשו ועצמאותם נהרסה בסדרה של אמצעים מפוקפקים.

אפילו הספרדים המעטים מאוד שנכנסו לכנסת ותפסו עמדות בממשלה,
בהסתדרות או בצבא, הם אינם נציגים. הם מייצגים אינטרסים אישיים
ואנוכיים, ובמיוחד את האינטרסים שמכתיבות להם המפלגות
האשכנזיות הציוניות אשר ממנות אותם. (הדבר מתייחס גם
ל''מיעוט'' הפלסטיני במדינת ישראל, במיוחד אלה שברשימת הבוחרים
הערביים הקשורים למפלגות הציוניות.)
לכן המבנה היחיד של השתתפות בין-עדתית שישראל יצרה במערכות
הממשלתיות שלה ובכלכלה שלה הוא של חלוקת עבודה בין המעסיק
האשכנזי השולט ובין הפועל הספרדי (והפלסטיני).
ראינו בפרק השלישי כיצד הבריטים סייעו לממסד הציוני להשיג
שליטה על יהודי פלסטינה, בין הם היו מתיישבים אשכנזים, יהודים
ילידי פלסטינה או יהודים מזרח תיכוניים שהיגרו לפלסטינה. הצעד
הדמוקרטי היחיד שבו תמך המנדט הבריטי בתחילה היה שיטת הבחירות
לכנסת יהודית, שהייתה ידועה מימי הרומאים בשם ''קוריה'', ולפיה
ייבחרו באופן יחסי נבחרים יהודיים משתי הקהילות. לפיכך,
לספרדים הוקצבו 24.7 אחוזים מן המושבים.
ב-1945 הממסד הציוני החליט למצוא תחליף לשיטת הבחירות היחסית
של המפלגה, שבה אין הבוחרים יכולים לבחור במועמד שאופיו,
כישוריו ונטיותיו הפוליטיות ידועים להם - אלא להצביע רק
למפלגה. מאחר שכל המפלגות הפוליטיות היו, ועודן, אשכנזיות
וממומנות על ידי הממסד הציוני, הן הצליחו להביא לידי כך
שמנהיגיהן ייבחרו כנבחרים, וחילקו באופן יחסי את חלקם בקולות.
מנהיגים ניסו להסתיר את האפליה על ידי מינוי של מספר זעום
מאוהדיהם בקהילה הספרדית כנציגים. בדרך כלל הם היו בוחרים
אנשים שאין להם בסיס פופולרי מקומי או לאומי כדי שניתן יהיה
להעביר אותם מתפקידם כאשר הם יראו סימנים של עצמאות (לאחרונה
מפלגת הימין ''חירות'' סייעה לכמה חברי מפלגה ספרדים להתקדם
במפלגה בגלל התמיכה הפופולרית המקומית שלהם, דבר שהגביר את
הכוח הספרדי במפלגה; וכאן אנו מתכוונים לקבוצה של דוד לוי
המרוקאי). בכל אופן, לפי שיטת בחירות זו לחבר הכנסת אין ציבור
בוחרים מקומי, אין פרקי זמן קבועים שהאזרחים יכולים לבקר בהם
את חבר הכנסת שלהם כדי לבקש עצה, ואין ''קשר עם הבוחר''.
תיאורטית, כל המדינה היא ''ציבור בוחרים אחד'' והבוחרים יכולים
לכתוב לכל חבר כנסת שהוא. בפועל, זהו בזבוז זמן. אף לא אחד מן
המכתבים שלי אי פעם קיבל מענה מידי חבר כנסת.
הספרדים הבינו שתכסיס הונאה זה היה מיועד כדי להפחית את מספרם
ב''אסיפת הנבחרים'', ולפיכך הם התנגדו לו. הם הציעו בחירות של
ציבור הבוחרים כמו בבריטניה, כך שהמצביעים יוכלו לבחור את
המועמד שלהם בבחירה ישירה, כדי שייצג את האינטרסים שלהם ואת
האינטרסים של איזורי המצוקה. לא פלא שהמנהיגות הציונית
האשכנזית דחתה את אותה ההצעה והפכה את הבחירות למפלגה לחוק.
הספרדים הטילו חרם על הבחירות, כפי שעשה הימין הציוני מסיבות
אחרות, ורק 30 אחוזים מציבור הבוחרים הצביע. ממשלת בריטניה
כמעט הצהירה שהבחירות פסולות, אך הימין הציוני החליט לחזור
לאסיפה של הנבחרים ולוועדה הלאומית לאחר שנתנו להם מספר גדול
של מושבים ושל עמדות בכירות.
מה שקרה הוא שהחרם הזה פעל לבסוף לרעתם של היהודים הספרדים
במדינת ישראל. וזאת, מאחר שהגושים הלאומיים החדשים שנבחרו,
שייצגו רק 30 אחוזים מן היהודים בפלסטינה, הם שהחליטו על הקמת
מדינת ישראל ב-1948 ודרשו לפעול בשם כל היהודים בפלסטינה.
בן-גוריון העיר בצורה סרקסטית: ''אנחנו חייבים למנות שר אחד
ספרדי ואישה אחת'', כדי ליצור רושם של דמוקרטיה. לפיכך הקבינט
של בן-גוריון היה מורכב מ-13 שרים, כולם אשכנזים מלבד בכור
שיטרית, שר המשטרה. מועצת המדינה (מעין פרלמנט) הייתה מורכבת
מ-37 חברים, שכולם היו אשכנזים, מלבד בכור שיטרית, חבר מפלגת
מפא''י (העבודה) השולטת.
אליהו אלישר, המנהיג הספרדי, פגש את שר החוץ, משה שרטוק (לאחר
מכן שרת), כדי לדון במצב הספרדים בממשלת ישראל. אלישר כתב על
הפגישה: ''שרטוק הוא בהחלט אינו חבר משלנו. הוא אינו מבין ואף
לא מנסה להבין את השקפותינו. מעבר לכך, מאחר שהוא מתייחס
בזילות לחברי מפלגתו הספרדים, הוא דוחה כל פתרון שהסכמנו עליו
עם מנהיגי מפלגתו אודות צמצום הפער הכלכלי, החינוכי והפוליטי
בין ספרדים ואשכנזים [1].'' המנהיגות הספרדית, שבראשה עמד
אלישר, עשתה ניסיונות נואשים להרחבת הנציגות שלה בקבינט
ובמועצת המדינה, אולם ללא הצלחה.
זלמן ארן (מפא''י-עבודה) האמין שהאינטרסים של המדינה מחייבים
את חיזוק הנציגות הספרדית בקבינט, אולם השקפתו לא התקבלה על
ידי שאר המנהיגות של המפלגה. בכיר במפא''י אמר: ''אם יהיה לנו
שר ספרדי בממשלה, זה יעודד את הכנופייה הקנאית הזאת לעשרות
השנים הבאות. אנחנו לא צריכים את זה בכלל [2].'' ארן הזהיר
שהספרדים יצביעו לחירות כדי לפרוק את זעמם על מפלגת מפא''י
השולטת ועל השגיאות שהיא ביצעה נגד הזכויות שלהם. למעשה,
מ-1949 יהודים ספרדים בפרברי תל-אביב החלו להצביע למפלגת הימין
''חירות'' [3].
בנוסף לעמדות בקבינט ובפרלמנט, ניתנו למתיישבים האשכנזים עמדות
בשירות המדינה, במיוחד עמדות של כוח ביצועי רב בדרגים
העליונים. פירוש הדבר היה סילוקם של כל עובדי המדינה הפלסטינים
והספרדים שהיו בעלי עמדות מכובדות בתקופת המנדט הבריטי. אפילו
שופטים מתמנים על בסיס מפלגתי, וזו הסיבה לכך ששופט ספרדי לא
מונה לבית המשפט העליון.
באופן זה, השיטה האשכנזית הקנאית הביאה לכדי ייצוג סמלי בלבד
של הספרדים, שבזמנו ייצגו 30 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית
במדינה (וכיום 70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית). בוועדת הביטחון
הפרלמנטרית היה רק ספרדי יהודי אחד מתוך 13 חברים. במועצה
המנהלית של מערב ירושלים, המורכבת מ-27 חברים, היו שני ספרדים
על אף היותם רוב בעיר. לאחר מחלוקת עזה מספר זה הוגדל לשלושה.
הממשלה לא מינתה אף לא ספרדי אחד בוועדה לענייני חוץ, למרות
שמטרת הוועדה הזאת היא לשפר את היחסים המדיניים בין ישראל ובין
העולם הערבי. הממסד הציוני תמיד ניסה להרחיק את הספרדים
מענייני ערב, מכיוון שהם עלולים להשתדל למצוא פתרון פשרני
למחלוקת עם הפלסטינים, ומאחר שהם התנגדו לעמדה המתנשאת שהייתה
למתיישבים האשכנזים כלפי הפלסטינים (ראה פרק עשירי).
ב-1949 הממשלה ערכה בחירות כלליות להקמת הפרלמנט הראשון,
והשתמשה בשיטת המפלגה שהוזכרה קודם לכן. מועצת הקהילה הספרדית
הייתה צריכה לנוע בתנופה לתוך מערכת הבחירות למרות שהיא לא
הייתה מפלגה, לא היו לה פעילי מפלגה ולא היה לה קצת מן המימון
שניתן לאחרים על ידי הממסד הציוני העולמי. רשימת הבוחרים שלה
הייתה מורכבת מהוועדה הספרדית בירושלים בחסות אליהו אלישר
ומהוועדה הספרדית בתל-אביב בחסות בכור שיטרית, ששיתף פעולה עם
מפא''י והיה שר המשטרה והמיעוטים (קרי, הפלסטינים שנותרו
בישראל). הרשימה זכתה בארבעה מושבים בלבד, מפא''י מינתה שני
נציגים ספרדים נוספים, מפלגת חירות מינתה שני נציגים אחרים,
והרשימה התימנית זכתה במושב אחד. וכך, הספרדים קיבלו 9 מושבים
מתוך סך של 120 מושבים. זאת אומרת, 7.5 אחוזים, כאשר הם מהווים
יותר מ-35 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם נזכור שמרבית
הנציגים הספרדים הללו לא ייצגו את הספרדים אלא את אדוניהם
האשכנזים, אנחנו יכולים להסיק מכך שליהודים ילידי פלסטינה לא
הייתה נציגות פרלמנטרית כמעט לחלוטין. הנציגים הספרדים בפרלמנט
הראשון היו כדלקמן:
הרשימה הספרדית: אליהו אלישר, בכור שיטרית, אברהם אלמליח, משה
בן עמי
הרשימה התימנית: זכריה גלוסקא
מפא''י: אליהו הכרמלי-לולו, אברהם טביב
חירות: אברהם רקנטי, חיים מגורי-כהן

האפליה לא הייתה מוגבלת לפרלמנט בלבד, כפי שהזכרנו, אלא השתרעה
בכל מוסדות הממשלה והמדינה, מוסדות הדת, מוסדות ההתיישבות
הציונית, משרדי ממשלה מרכזיים ומקומיים, ארגוני המסחר והמערכת
המשפטית.
בפתיחת המליאה של הכנסת ב-9 במרץ 1949, אליהו אלישר התריע מפני
הסכנה של העוני, אי-החינוך, הניכור, תנאי המחיה והתברואה
המחרידים והעבריינות, והבטיח להילחם על פיוס יהודי-ערבי יחד עם
רשימתו. ארבעים שנה לאחר מכן אליהו אלישר אמר, שלא רק שלא
טיפלו בנושאים האלה כראוי, אלא הם רק החמירו [4].
בתחילת שנות החמישים המפלגות האשכנזיות התאמצו רבות לפרק את
רשימת הבוחרים הספרדית במדיניות של ''הפרד ומשול'', באופן כזה
שהספרדים מאוחר יותר סיפחו את עצמם לרשימה הציונית הכללית
שייצגה את הקונסרבטיבים האשכנזים. כך הם הצליחו לפצל את ההנהגה
הספרדית מהציבור הספרדי העני שבמחנות שהיו בידי מפא''י, אשר
שלטה על כל תזוזה שלהם. לכן, מספר המושבים שרשימת הספרדים זכתה
בהם בכנסת השנייה ירד לשניים בלבד.
בבחירות הפרלמנטריות של 1954 הרשימה הספרדית נכשלה לגמרי,
והמפלגות האשכנזיות מינו אחד עשר מועמדים משלהם מהקהילה
הספרדית. בפרלמנט הרביעי ב-1959 המפלגות האשכנזיות מינו ארבעה
עשר ''תומכים'' משלהם מתוך הקהילה הספרדית כנציגים. ייצוגם
במפלגות היה כדלקמן:
מפא''י: שמונה נציגים לעומת שלושים ותשעה נציגים אשכנזים
מפ''ם: נציג אחד
חירות: שני נציגים
אחדות העבודה: נציג אחד
מפלגות דתיות: נציג אחד
ציונים כלליים (=קונסרבטיבים): נציג אחד
פרוגרסיביים (ליברלים): אף נציג
אגודת ישראל (מפלגה דתית לא-ציונית): אף נציג
קומוניסטים: אף נציג

כפי שציינו קודם, היו שם 14 מתוך סך של 120 נציגים בכנסת,
ואנחנו חייבים לציין ששיעור הספרדים עלה כתוצאה מהגירה ל-65
אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. כל הרשימות הספרדיות בבחירות
אלו נכשלו [5].
בצורה זאת, הממסד הציוני אשכנזי, שכינה את עצמו ''הדמוקרטיה
היחידה במזרח התיכון'', הצליח לסכל את כל מאמציהם של הספרדים
להשיג נציגות פרלמנטרית דמוקרטית ועצמאית ולהגן על האינטרסים
של עצמם כקהילה מזרח תיכונית עם בעיות כלכליות כרוניות. במכתב
לברנשטיין, יושב הראש של הציונים הכלליים, אלישר תיאר את קשיי
המאבק נגד האפליה: ''אם כי אפליה אינה קיימת דה-יורה, היא
קיימת דה-פקטו, והיא הבעיה הפנימית המסוכנת ביותר לבני אדם
ולמדינה [6].'' אלישר סיכם שלספרדים לא הייתה יכולת להיאבק
במנגנון המפלגות האשכנזיות, אשר שולטות בכל המקורות הפיננסיים,
והאשים את כלי-השרתים הציונים שבתוך הקהילה שלו באנוכיות [7].

מי מממן את המפלגות הציוניות?

בשל עוניים, הספרדים לא יכלו לממן מפלגה פוליטית שתוכל להתחרות
עם המפלגות האשכנזיות אשר מקבלות תמיכה כספית לא רק מן הציונות
העולמית, אלא גם ממדינת ישראל. על חשבון משלם המיסים, הממשלה
התחילה להעניק למפלגות סכומים שנתיים באופן יחסי למספר הנציגים
שלהם בכנסת. המפלגות הגדולות לפיכך מקבלות כמויות גדולות של
תמיכה כספית, אשר מסייעות להם להביס את המפלגות הקטנות יותר או
את המפלגות החדשות שאינן מקבלות אף מענק. ביולי 1969 הכנסת
החליטה לשלם 120,000 לירות ישראליות לכל נבחר לכיסוי מערכת
הבחירות של מפלגתו לכנסת השביעית.
בבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, כל חבר כנסת קיבל 580,300
לירות ישראליות, אשר הסתכמו ב-69,636,000 לירות ישראליות. מאז
1973 הממשלה שילמה למפלגות בכנסת סכומים נוספים עבור הוצאות
המפלגה ועבור כיסוי פעילויותיהן. עד ה-17 בספטמבר 1978 כל חבר
כנסת היה מקבל כמעט 37,995 לירות ישראליות לחודש [8].
ב-1983 הממשלה החליטה לשלם גם את הוצאות המפלגות האשכנזיות
במערכת הבחירות המקומיות. מאחר שלספרדים אין מפלגות המייצגות
אותם בפרלמנט או ברשויות המקומיות, הם לא קיבלו שום תמיכה
כספית כדי להשתתף במערכת הבחירות. למעשה, יחד עם אחיהם
הפלסטינים, הם שילמו על מרבית ההוצאות של המפלגות האשכנזיות
באמצעות מיסוי ממשלתי. זהו מקרה של אדם שנתלה המשלם על חבל
התלייה שלו.
בדרך כלל המפלגות הפוליטיות במדינות אחרות ממומנות על ידי חברי
המפלגות עצמן ועל ידי תומכיהם, והעלות שלהן אינה מוטלת על
הציבור הכללי באמצעות מיסוי ממשלתי. במהדורה מה-29 ביולי 1983
''הארץ'' העריך, שסכום הסיוע הממשלתי שניתן למפלגות לכיסוי
הוצאותיהן בבחירות המקומיות היה כמעט 11,500,000 ליש''ט.

בלימת ארגון הספרדים העולמי

לפני שנפרט את הנתונים על אפליה גזענית בשאר מנגנוני המדינה,
ההסתדרות והממסד הציוני הבינלאומי, עלינו לבחון את הדרך שבה
ארגון הספרדים העולמי נשלט בידי ציונות העולם.
הספרדים בפלסטינה חיפשו סיוע מאחיהם שהיגרו למערב והם הקימו את
''מועצת הספרדים העולמית''. ב-1960 מועצה זו כללה 30 חברים.
מהם 10 היו מישראל, והם ייצגו את המנהלה הישראלית של הארגון.
מנהיגות המועצה כללה שלושה חברים: ראש המינהל בלונדון, מר
דנזיל סבג מונטיפיורי, ראש המינהל בניו-יורק, ד''ר שמעון
ניסים, וראש המינהל בישראל, שר המשטרה והמיעוטים, בכור
שיטרית.

חברי המועצה בישראל מייצגים את המפלגות האשכנזיות כדלקמן:
מפא''י: אברהם חלפון, שלמה הילל, יעקב ניצני
מפ''ם: אברהם עבאס
ציונים כלליים: אליהו אלישר, דוד סיטון, יצחק גאון, בנימין
ששון
חירות: ב. ארדיטי [9]

ב-4 בנובמבר 1951 נערכה בפריז ועידת הספרדים העולמית. הממסד
הציוני, בסיוע הפרוטקציונרים שלו בקהילה הספרדית, ניסה למנוע
ממנה להתרחש, אך הניסיון נכשל. בראש המשלחת מפלסטינה עמדו
אליהו אלישר, הרב עוזיאל ובכור שיטרית. סוכני הממסד הציוני
ניסו לחרחר ריב בישיבות הוועידה בכך שטענו שלא קיימת ''בעיית
ספרדים'' בישראל, שאין שם אפליה, ושאליהו אלישר ושותפיו מנסים
לעורר קנאה בקרב שורות של ''עם מאוחד''. הם התנגדו להקמת ארגון
חברתי או פוליטי כלשהו להגנה על זכויותיהם של הספרדים. הם
הצליחו למנוע את העברת ההצעה לדיון המותחת ביקורת על אפליה
גזענית בישראל, ואחרי זה הצליחו להפוך את הוועידה לכלי-שרת של
ציונות העולם ושל ישראל. החלטות הוועידה היו כדלקמן:
1. בלי להתחשב במוצאם האתני, היהודים מהווים אומה אחת.
2. יש חובה לסייע לישראל להשיג את יעדיה הנשגבים.
3. יש לטפח את התרבות היהודית בקרב הקהילות השונות.
4. יש להביא לשיתוף פעולה הדוק עם הארגונים היהודיים ברחבי
העולם.
5. יש להקים ארגון ספרדי עולמי בתנאי שהוא אינו פוליטי.
6. על הנהלת הארגון העולמי בישראל להיות מורכבת מ-50 אחוזים
נציגי הסתדרות ו-50 אחוזים ספרדים מהמפלגות האשכנזיות שאינן
בהסתדרות ומהוועדות של הקהילות הספרדיות השונות (פירוש הדבר,
שליטה מוחלטת בידי הממסד הציוני).

לאחר מאמצים רבים, ממסד זה הואיל להעביר 25 אחוזים מתרומות
הספרדים בבריטניה לידי ארגון הספרדים העולמי. הממסד הציוני
התנגד להקמת קרן מיוחדת לקבלת תרומות מספרדים בכל רחבי העולם.
25 האחוזים הנזכרים לעיל לא היו שווים את הנייר שעליו הם
נכתבו. אליהו לולו-הכרמלי, שהיה בתפקיד ראש לשכת הספרדים
בהסתדרות והיה נציג מפא''י, היה ידוע כמי שפעל כשכיר במהלך
הוועידה, יחד עם מספר עובדי הסתדרות אחרים.
בוועידה היו גם משתתפים אשכנזים, שהיו נציגי המדינה, הסוכנות
היהודית וההסתדרות. בכור שיטרית, נציג מפא''י כתב: ''אחת
הבעיות שהדאיגו את המשלחת לוועידה הייתה השמועה אודות אפליה
נגד הספרדים בישראל, אבל משלחות מחוץ לישראל חשו הקלה רבה כאשר
הוכח שזה לא נכון.'' בערב בו נפתחה הוועידה בכור שיטרית יצא
בקריאה אל הציבור הספרדי: ''לעקור מלבכם כל אמונה או מחשבה של
אפליה מכוונת וזדונית במדינת ישראל [10].''
בוועידה היהודית העולמית השלישית שנערכה בז'נבה ב-1953, אליהו
אלישר ניסה לכנס פגישה מיוחדת לספרדים כדי לדון בענייניהם. אשר
בן רוי, ראש ארגון הספרדים העולמי, בא מלונדון ודרש לסיים את
הפגישה. הוא ביקש שדיונים על ענייני ספרדים יתנהלו בישראל ולא
בחוץ לארץ. היה ברור מי עמד מאחורי התערבות זו מכיוון שהבכירים
בארגון הספרדים העולמי בלונדון מונו על ידי ארגון הציונות
העולמי וקיבלו את שכרם ממנו. אחד התפקידים שלהם היה לשלוח שני
שלישים מהכספים שקיבלו מהסוכנות היהודית לירושלים, לכיסוי
הוצאות ארגון הספרדים שבתוך ישראל. בכל מקרה, הם לא שלחו
פרוטה.
במאי 1954 ועידת הספרדים העולמית נערכה בירושלים. נציגים
ממרבית הקהילות היהודיות בעולם ובישראל השתתפו בה. המשלחות
פוצלו לשתי קבוצות; אחת הגנה על זכויותיהם של הספרדים בישראל
נגד אפליה גזענית ציונית, והשנייה הגנה על האפליה, כלומר, לא
הכירה בקיומה. האחרונים האשימו את הקבוצה הראשונה במשוא-פנים.
משלחת של ספרדים פגשה נציגים מהסוכנות היהודית, אשר שולטת
בתרומות של היהודים מכל רחבי העולם, ודנה בשאלת המימון עבור
ועידת הספרדים העולמית. שני הצדדים הסכימו כדלקמן:
1. כל הקהילות הספרדיות ברחבי העולם ישלמו 25 אחוזים מהתרומות
שלהם לארגון הספרדים העולמי וארגון הציונות יקבל את שאר
התרומות.
2. ארגון הספרדים העולמי חייב לקבל את אישורה של הסוכנות
היהודית עבור פעולות מיוחדות כלשהן, אשר תדרושנה את שיתוף
הפעולה שלהם, גם בישראל וגם בחוץ לארץ.
3. המרכז של ארגון הספרדים העולמי יישאר בלונדון (לא בישראל,
היכן שהספרדים העניים חיים), והמזכיר האשכנזי ישמור גם על
תפקידו במנהלת הקהילה הספרדית בלונדון ובמנהלת ארגון הספרדים
העולמי.

במהלך הכנס הזה, כל החומר הפוליטי וכל העלונים שהספרדים
הדפיסו, ושהיה בכוונתם להפיצם לתקשורת ולמשלחות הכנס, נעלמו.
כמה שנים לאחר מכן, צ'ארלס חלפון, אחד מחברי הכנס, הודה במכתב
לאליהו אלישר שהוא אחראי להיעלמותם של החומרים הללו, וכן
שהמפלגה שלו, מפא''י, הורתה לו לעשות זאת [11]. משה שרטוק, שר
החוץ וראש הממשלה הישראלי לשעבר, כתב ביומן שלו [12]: ''הרגשתי
הקלה רבה מאוד בשל תוצאות הכנס ובשל כישלון המזימה של אליהו
אלישר [13].'' רצבי העיר על כך ב''הפועל המזרחי'': ''הממסד
הציוני בחוץ לארץ ובתוך ישראל היה מוכן לסכל כל צעד מועיל או
מעשי שבו נקטה הקהילה הספרדית, ולרסק כל פעילות עצמאית שהתבצעה
על ידי קהילה לא-אשכנזית עבור חבריה [14].''

גישת הקונגרס היהודי העולמי 1959

ב-1959 הנהגת הקונגרס היהודי העולמי הרביעי, שנערך בשטוקהולם,
החליטה לדון בבעיית הספרדים בישראל בעקבות האירועים העקובים
מדם עם המשטרה בוואדי אל-סאליב בחיפה. בכל אופן, היא לא התירה
לאף ספרדי להשתתף בכנס, דבר שהביא את אליהו אלישר ואת עמיתיו
בארגון הספרדים העולמי בישראל למחות על כך במכתב שפורסם
ב''הארץ'' ב-27 ביולי 1959. הם טענו שהכנס לא היה ''יהודי''
ואף לא ''עולמי'', אלא ''אשכנזי''. לאחר מכן, הם הרכיבו משלחת
ושלחו אותה לכנס ללא הזמנה כדי לקדם את בעיית הספרדים בישראל.
המשלחת האשכנזית הישראלית סירבה לדון בנושא זה, בטענה שזה היה
עניין פנימי ישראלי. הם גם סירבו לקבל את הספרדים כחלק מן
המשלחת שלהם. לכן, המשלחת הספרדית לא הורשתה להשתתף בדיונים
הפוליטיים והתרבותיים. ברגע האחרון, הציונים שלפו אוהדים מתוך
הקהילה הספרדית שהכריזו בפני העולם שהממשלה והממסד הציוני
בישראל משקיעים את כל המאמצים לשיפור חייהם של הספרדים ושהבעיה
לא תכופה.
המשלחת הספרדית כינסה פגישות מיוחדות שנכחו בה חברים מן הקהילה
היהודית בחוץ לארץ, עיתונאים וזרים, ולפני תום הועידה הם
הכריחו את מנהיגי הוועידה לתת למשלחת הספרדית להצטרף. נחום
גולדמן, ראש הוועידה היהודית העולמית וראש הסוכנות היהודית,
הביע את הטינה שלו למשלחת הספרדית, ולאחר מכן הבטיח כמה הבטחות
מצלצלות אבל ריקניות. לנוכחותו של אליהו אלישר ולנאומו הייתה
השפעה אדירה על התקשורת העולמית, ונוצר חשש בקרב הציונים
האשכנזיים. משה שרת שלח מברק לסוכנות היהודית בירושלים, אשר
קרא ''להרוג את אלישר''. הוא טען לאחר מכן שהוא התכוון פשוט
להשתיק אותו ולעצור אותו מלפרסם את דעותיו [15].
אלישר, ראש ארגון הספרדים העולמי, סיים בדברים שהדרך היחידה
לפתור את העניין הזה היא להיפטר מחסות האשכנזית ''...אחרת אין
אלטרנטיבה למה שראינו בהתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה,
בהתנגשויות הדמים עם הפנתרים השחורים ובצמיחתה של תנועת אוהלים
שהיא מהפכה המונית בשלבי התפתחותה ... רק עיוור לא רואה את
הסכנות העומדות בפני ישראל כתוצאה מההתפתחויות הללו [16].''

''דמוקרטיה'' ציונית אשכנזית

הציונים האשכנזים טענו שמדינות ערב והאיסלאם הן ''דיקטטוריות''
ו''נחשלות'', וזה מסביר מדוע היהודים שבאו מהארצות האלו אינם
יודעים כיצד לכונן ארגונים פוליטיים וחברתיים. זה לא נכון
מכיוון שהיהודים נהנו מאוטונומיה בדאר אל-איסלאם והם הרכיבו את
המנגנונים החברתיים, החינוכיים והדתיים הנרחבים של עצמם [17].
הציונים טענו גם כן שהם למדו על כישורים דמוקרטיים ועל ארגון
מפלגות באירופה הדמוקרטית, אולם למעשה 95 אחוזים מהאשכנזים
בישראל לא באו ממדינות מערביות, אלא ממזרח אירופה, במיוחד
מרוסיה הצארית, מגרמניה הנאצית, מפולניה וממשטרים ימנים אחרים.
לכן, בזמן שה''דמוקרטיה'' שלהם מקבלת את ההופעה החיצונית של
משטר פרלמנטרי מערבי, התוכן שלה הוא אוטוריטרי.
האשכנזים בישראל הרכיבו 164 ארגונים, בהשוואה ל-12 ארגונים
ספרדיים. מטי רונן מסביר שהספרדים נכשלו בהתארגנות פוליטית
כתוצאה מהעוינות של הממסד השולט, וקבע שהשליטים לא היו ממש
מודאגים משאלת אחדות העם אלא מהסכנה האמיתית שלהם לאבד את
השלטון [18].
אריה אליאב, חבר הכנסת האשכנזי המתון, מתח ביקורת על הדוקטרינה
הציונית הטוענת ש''הספרדים היו מהמעמד הנמוך כשהם הגיעו
לישראל, שלא הייתה להם השכלה או ניסיון מנהיגות...'' אליאב
אומר: ''איזה שקר מזעזע אודות קהילות שבארצות מוצאן הן הצמיחו
שרים, יועצים, בעלי הון וחברים במקצועות הליברלים.'' הוא תוקף
את המספר הזעום של השרים הספרדים בישראל, ומוסיף: ''אני משוכנע
שהמזרחים מסוגלים באותה מידה כמו האשכנזים למלא כל מספר של
שרים בממשלה, בכל משרד מהמשרדים [19].'' על חברי הכנסת הספרדים
הוא אומר: ''הם מחניפים לאנשים השולטים בארגון הפוליטי שלהם
בתקווה לראות את שמותיהם מופיעים ברשימות בבחירות הבאות.'' רק
עשירית מן המשרדים ניתנים לספרדים, ואלה הם משרדים מדרגה שנייה
ושלישית. ''העומד בראש המשטרה (שר ספרדי) ואנשיו (שרובם הם
מזרחים) חייבים להיות מוכנים לפזר הפגנות, המאורגנות בעיקר על
ידי מזרחים... האין אנשים מסוימים רוצים לראות את השחורים מכים
שחורים?'' לאחר מכן אליאב תוהה: ''מדוע שהשר המזרחי השני יהיה
אחראי על התקשורת? זה לא בגלל שהתפקיד הזה נחשב ''זוטר'', ואלה
הממלאים אותו צריכים ללקק בולים ולסחוב שקים של דואר?! [20]''
על האפליה בנושאי האיגודים המקצועיים, אליאב אומר: ''המצב אינו
שונה כהוא-זה במנהיגות ההסתדרות ביחס לממשלה, מלבד זה
שההסתדרות אמורה לייצג את העובדים [21].'' אליאב בטוח שמעמד
המנהלים המפעילים את כלכלת הציבור ואת כלכלת ההסתדרות (קרי,
מפעלי ההסתדרות) סגור לחלוטין בפני המזרחים [22]. לאחר מכן הוא
מוסיף: ''אני משוכנע שאנחנו יכולים למצוא ספרדים בעלי כשרון
דיים כדי למלא תפקיד אדמיניסטרטיבי כלשהו בסקטור הציבורי או
הפרטי, ובאותה מידה במפלגות הפוליטיות. כל מי שמעז להטיל ספק
בדבריי, הבה, שיאמר זאת בפומבי [23].''
במאמר בכתב העת ''שבט ועם'' ב-1954 ב. ארדיטי (ממוצא בולגרי
וקיצוני-ימני) מנה מקרים של אפליה גזענית נגד ספרדים, כולל
התנכלות, ודיבר על העדר הייצוג בממשלה, כדלהלן: ''יש להם שר
אחד מתוך 16 שרים, 11 חברי כנסת מתוך 120, ללא ייצוג בסוכנות
היהודית, ורק ספרדי אחד במועצה המבצעת של ארגון הציונות. שיעור
הספרדים בשירות הדיפלומטי זניח, כפי שהוא בהנהגת המפלגות
האשכנזיות. אין ראשי ערים ספרדים של הרשויות המקומיות,
ובעיירות הפיתוח ישנם שני ספרדים הממלאים תפקיד של ראשי המועצה
המקומית. ישנם רק שניים מתוך 300 פקידים רשמיים במשרד הדתות,
ואף לא אחד במנהלת הבנק הלאומי (למרות ניסיונם בבנקאות
מזרח-תיכונית לפני שהם היגרו לישראל). ישנם רק שניים או שלושה
שופטים ספרדים, ובבית המשפט העליון, אדרבא, אין אף אחד.''
המחבר מאשים את התקשורת האשכנזית: ''כאשר הם משדרים חדשות על
פשע, מציינים את מוצאו של העבריין רק אם הוא ספרדי.'' הוא גם
מאשים את ''הארץ'' על פרסום מאמריו הגזעניים של אריה גלבלום
(ראה פרק שמיני). ארדיטי מותח ביקורת על אינטלקטואלים אשכנזים
כמו שלום בן חורין שהכריז: ''הרצל אמר שאנחנו אומה אחת, אבל
הוא טעה. הוא לא ידע על יהודי מרקש ועיראק, אשכנזי אחד שווה
1,000 ספרדים.''
בכל פעם שהמערכת הישראלית רצתה ליטול על עצמה פעולה של דיכוי
נגד הספרדים, היא מינתה את אחד מן המשרתים שלה מתוך הקהילה כדי
לבצע את העבודה הזאת. בשנות החמישים, הם מינו את שר המשטרה,
בכור שיטרית, לדכא את ההפגנות הבלתי ניתנות לשליטה שהספרדים
ערכו במחנות. ב-1971 היה זה העיראקי שלמה הילל, כשר המשטרה,
שמחץ את תנועת המחאה הידועה בשם ''הפנתרים השחורים''. ב-1987
הם מינו את יצחק נבון כשר החינוך, כדי לצמצם את מתקני החינוך
ולהטיל שכר לימוד, בדיוק כפי שהם הפעילו את ניסים כשר האוצר
כדי לצמצם את שירותי הרווחה ולגרום למצב שהמוני ספרדים היו
מחוסרי עבודה. בזירה הפלסטינית והלבנונית, הם מינו את סעד חדד
ואנטון לחד למפקדים על צבא דרום לבנון, והשתמשו ב''ליגות אנשי
הכפר'' ובכמה דרוזים כדי לבצע מעשים אכזריים נגד הפלסטינים.
בכל אופן, חשוב לבחון את ההרכב האתני במנגנוני המדינה של ישראל
כדי להראות, שמרבית דלתות הקדמה סגורות בפני אינטלקטואלים
ספרדים. להלן הנתונים שיתמכו בטענה זו:

ההרכב האתני של הממשלה [24]:
שנת 1952 - ספרדים 1; אשכנזים 15; סה''כ 16; אחוז הספרדים
6.3%
שנת 1958 - ספרדים 1; אשכנזים 15; סה''כ 16; אחוז הספרדים
6.6%
שנת 1973 - ספרדים 2; אשכנזים 16; סה''כ 18; אחוז הספרדים
11.1%
שנת 1977 - ספרדים 3; אשכנזים 16; סה''כ 19; אחוז הספרדים
15.7%

מהנתונים למעלה ניתן לראות שבשנים 1949-1959, לספרדים היה רק
שר אחד, שר המשטרה. בשנים 1959-1977 מספר השרים הספרדים הוכפל,
וב-1977, כשמנחם בגין עלה לשלטון בעזרת הקול הספרדי, הוא הוסיף
שר שלישי! עד לשנת 1987 היו ארבעה שרים ספרדים מתוך 23 סך הכל.
לעומת זאת, שיעור הספרדים באוכלוסייה עלה מ-30 אחוזים ב-1948
ל-70 אחוזים כיום.
אחד מן השרים האלה הוא דוד לוי, מרוקאי, שעליו העיתונות
האשכנזית נהגה להדפיס בדיחות גזעניות. הילדים שלו היו חוזרים
בכל יום מבית הספר עם דמעות בעיניהם [25]. האשכנזים עשו אותו
שר השיכון, וקיוו באמצעות זאת להסתיר את המדיניות הרשמית של
בזבוז מיליונים על יישוב אשכנזים בשטחים הכבושים, בה בשעה שלא
משכנים מחדש את הספרדים ממחוזות שכונות העוני.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה, שמונה לכבוד הנשיא של המדינה
ואחר כך לשר החינוך, היה חשוף לביקורת בעיתונות האשכנזית, ומשה
דיין בעצמו מתח עליו ביקורת. כשנבון ציין שאמו אוהבת את הזמרת
המצרייה אום כלתום, משה דיין האשים אותו בהתרפסות לערבים.
בעקבות זאת, התקשורת האשכנזית תקפה את הנשיא על ניסיונות
ההידברות הפשרניים שלו עם הערבים, בכך שטענה שאין זה ראוי
לנשיא לעשות הצהרות פוליטיות כלשהן [26]. כשנבון הפך להיות שר
החינוך ב-1985, הוא זימן מסיבת עיתונאים, שבמהלכה נודע לו
ולעיתונאים שמשרדו החליט לקצץ את תקציב החינוך ב-20 אחוזים ללא
ידיעתו ואף ללא הסכמתו. נבון הפך נסער והסתלק במורת-רוח ממסיבת
העיתונאים במחאה על התנהגותם של עוזריו האשכנזים. ברור, שאפילו
כאשר ספרדי מגיע לדרגת שר, הוא חייב עדיין לרקוד לפי החליל של
האשכנזים.
אהרון אבו חצירה, המרוקאי, ניסה לשמור על עצמאותו, ומשום כך
הוחלט להרוס אותו לחלוטין. הוא נשפט על אי-סדרים כספיים מן
הסוג שמבצעים מרבית הפוליטיקאים האשכנזים כל הזמן. הוא הרכיב
את מפלגת תמ''י וזכה בשלושה מושבים בפרלמנט של 1981, אולם מייד
התחילה לפעול המדיניות של ''הפרד ומשול'', כשכל המפלגות
האשכנזיות מנסות למשוך חברים ממפלגה זו החוצה. הם הצליחו להשיג
את מרבית המושבים שלה בשנת 1984.

שנת 1971, שיעור היהודים הספרדים בקרב השרים וחברי כנסת בכירים
לפי דרגה [27]:
1. שרים בכירים בקבינט - 0%
2. שרים אחרים - 18.2%
3. יושב ראש הכנסת - 0%
4. סגני שרים - 11.1%, יושבים בראש וועדות הכנסת העליונות -
0%, חברי הוועדה לענייני חוץ והביטחון - 10.5%, חברי ועדות
החוקה, החוק והמשפט - 10.5%
5. סגני יושב ראש הכנסת - 33.3%, יושבים בראש ועדות אחרות -
33.3%

שיעור הספרדים בכנסת [28]:
1949 כנסת ראשונה - 6.8%
1951 כנסת שנייה - 6.3%
1955 כנסת שלישית - 8.8%
1959 כנסת רביעית - 12.4%
1961 כנסת חמישית - 12.3%
1965 כנסת שישית - 18.6%
1969 כנסת שביעית - 15%
1973 כנסת שמינית - 16.7%
1977 כנסת תשיעית - 17.6%

נציגות הספרדים התרחבה ב-1965 כתוצאה מפיצול המפלגה השולטת
והיווצרותה של חזית אופוזיציה - גח''ל. לאחר מכן הנציגות נחלשה
שוב ב-1967, בעקבות שיפורים בתעסוקה ותיעול הכעס נגד הערבים
במלחמת ששת הימים. היא עלתה שוב ב-1971, בעקבות ההתקוממות של
''הפנתרים השחורים''. אנחנו יכולים לסכם שהמטרה איננה שוויון
אלא אלחוש הקהילה.

הרכב אתני ומפלגתי של הכנסת השלישית (1955-1959) (לא כולל
נציגים ערביים לא-קומוניסטים) [29]:
מפא''י (עבודה) - אשכנזים 35, ספרדים 5
חירות - אשכנזים 13, ספרדים 2
ציונים כלליים (קונסרבטיבים) - אשכנזים 12, ספרדים 1
דתיות - אשכנזים 10, ספרדים 1
אחדות-העבודה (לאומנים שמאלנים) - אשכנזים 9, ספרדים 1
מפ''ם (ציונים-מרקסיסטים) - אשכנזים 8, ספרדים 1
אגודת ישראל - אשכנזים 6, ספרדים 0
פרוגרסיביים (ליברלים) - אשכנזים 5, ספרדים 0
קומוניסטים - אשכנזים 6, ספרדים 0
סך הכל - אשכנזים 103, ספרדים 11
שיעור הספרדים באוכלוסייה היהודית באותו זמן - 55%

ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה [30]:
שנת 1961 - אשכנזים 77, ספרדים 3, אחוז הספרדים 3.7%
שנת 1969 - אשכנזים 76, ספרדים 3, אחוז הספרדים 3.9%
היו פחות ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה, אפילו פחות
מאשר בפרלמנט, מכיוון שאלו בדיוק התפקידים שהחזיקו יותר כוח
מאשר הנציגים בפרלמנט.

ב-1955, בקרב הדרגים של המנהלים העליונים ביותר - שופטים,
שגרירים ואלופים - היו בסך הכל 1,966 אשכנזים לעומת 77 בלבד
ספרדים, או 8.2 אחוזים [31].

שנת 1954, הרכב אתני של המערכת המשפטית [32]:
בית המשפט העליון - אשכנזים 9; ספרדים 0; סך הכל 9
מחוז ירושלים - אשכנזים 5; ספרדים 2; סך הכל 7
מחוז תל-אביב - אשכנזים 13; ספרדים 2; סך הכל 15
מחוז חיפה - אשכנזים 7; ספרדים 2; סך הכל 9
שופטי בית-משפט השלום:
ירושלים - אשכנזים 6; ספרדים 0; סך הכל 6
תל-אביב - אשכנזים 20; ספרדים 2; סך הכל 22
חיפה - אשכנזים 13; ספרדים 0; סך הכל 13

הרכב אתני של בית המשפט העליון [33]:
שנת 1950 - אשכנזים 7, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1955 - אשכנזים 9, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1960 - אשכנזים 8, ספרדים 0, שיעור הספרדים 0%
שנת 1965 - אשכנזים 9, ספרדים 1, שיעור הספרדים 10%
שנת 1969 - אשכנזים 8, ספרדים 1, שיעור הספרדים 11.1%
שנת 1973 - אשכנזים 9, ספרדים 1, שיעור הספרדים 10%

שנת 1961, שיעור הספרדים בשירות המדינה [34]:
משרד המסחר והתעשייה - שיעור הספרדים 9.5%
משרד החוץ - שיעור הספרדים 10.3%
משרד הביטחון - שיעור הספרדים 10.1%
משרד החינוך - שיעור הספרדים 10.9%
משרד החקלאות - שיעור הספרדים 10.2%
משרד הבריאות - שיעור הספרדים 24.0%
משרד התקשורת - שיעור הספרדים 23.6%
משרד המשפטים - שיעור הספרדים 26.4%
הדואר - שיעור הספרדים 27.3%
המשטרה - שיעור הספרדים 29.3%
הרכבות - שיעור הספרדים 35.4%

יש לציין שהמציאות הייתה גרועה יותר מן הנתונים הללו, מכיוון
שהם לא מראים אילו תפקידים מילאו הספרדים בשירות הציבורי. על
פי רוב, הם היו נמוכים יותר בדרגתם מהאשכנזים: 40.1 אחוזים
ברמות הנמוכות, 20.6 אחוזים ברמות הבינוניות ו-6.6 אחוזים בלבד
בתפקידים בכירים (ב-1967 זה היה 3 אחוזים) [35].

שיעור ומספר ראשי ערים ספרדים [36]:
שנת 1955 - אשכנזים (בערים הגדולות) 85, ספרדים (בעיירות פיתוח
עניות) 11, שיעור הספרדים 11.5%
שנת 1972 - אשכנזים (בערים הגדולות) 65, ספרדים (בעיירות פיתוח
עניות) 33, שיעור הספרדים 33.7%
בשנים 1955-1972 כל ראשי הערים של הערים ה''וותיקות'' הגדולות
ובגודל-בינוני היו אשכנזים. בערים הקטנות ה''וותיקות''
ובכפרים, שיעור היושבים בראש מועצה שהיו ספרדים נע בין 4.4
אחוזים ל-27.3 אחוזים [37].

שנת 1958, הרכב אתני של וועדות הפועל העליונות של המפלגות
הישראליות [38]:
מפא''י (עבודה) - אשכנזים 15; ספרדים 1
אחדות העבודה (לאומנים שמאלנים) - אשכנזים 10; ספרדים 3
מפ''ם (מרקסיסטים ציונים) - אשכנזים 11; ספרדים 0
חירות (ימין) - אשכנזים 12; ספרדים 0
ציונים כלליים (קונסרבטיבים) - אשכנזים 16; ספרדים 0
מפלגות דתיות - אשכנזים 15; ספרדים 0
ליברלים פרוגרסיביים - אשכנזים 15; ספרדים 0

ב-1973 שיעור הספרדים במנהיגויות של חמש המפלגות העיקריות היה
10.8 אחוזים. בשנות החמישים זה היה 7.7 אחוזים [39].
שנת 1973, הרכב אתני של מנהיגויות המפלגה [40]:
מפא''י (עבודה) - אשכנזים 16; ספרדים 2
אחדות העבודה - אשכנזים 5; ספרדים 0
מפ''ם - אשכנזים 9; ספרדים 0
חירות - אשכנזים 27; ספרדים 4
מפד''ל (דתיים-לאומנים) - אשכנזים 12; ספרדים 4
מפלגה ליברלית - אשכנזים 5; ספרדים 0

נתונים אלה מסבירים מדוע טענו שהמפלגות הפוליטיות הישראליות הן
מפלגות קולוניאליסטיות-אשכנזיות מיסודן.

אפליה במשטרה

הממשלה הישראלית מתרברבת שקיים ''שוויון'', לטענתה, בקרב
הקבוצות הגזעיות השונות במשטרה, והיה טענה שעד לשנת 1961 שיעור
הספרדים הגיע ל-42.1 אחוזים [41]. אחרי כן, היו מערבבים את
הנתון הגבוה הזה עם השיעורים הנמוכים של הספרדים במנגנוני
הממשלה כדי להגדיל את הממוצע.
עם זאת, דבר אחד בטוח: לספרדים מעולם לא הייתה חיבה מופרזת
לעבודה משטרתית, והם הצטרפו אל הכוחות רק בגלל האבטלה. גם זה
היה לתועלתה של הממשלה, שהשתמשה בהם לדיכוי הפגנות של ספרדים,
כפי שהזכרנו. בכל מקרה, המשטרה הינה תחת סמכותם של הקצינים,
שמרביתם הם אשכנזים. בקרב 497 הקצינים, ישנם רק 35 ספרדים, או
7 אחוזים [42].

אפליה בכוחות הביטחון

ישראל לא התחילה לבנות את כוחות הביטחון שלה ב-1948, כשהיא קמה
כמדינה, אלא בתקופת המנדט הבריטי, כשהיא הקימה את ''ההגנה''
הרשמית-למחצה. מרבית התשתית של ההגנה, במיוחד כוח הקומנדו,
הפלמ''ח, באה מהקיבוצים ומהיישובים האשכנזים השונים, במקום שבו
מרבית אנשי הצבא חיו, ובמקום שבו נמצאו מחסני התחמושת ומחנות
האימונים. לפיכך, מאז המנדט הבריטי, הממסד הצבאי הציוני היה
אשכנזי בצורה מכרעת. ב-1948, כשהוכרזה מדינת ישראל, שמו של
ההגנה הפך לצבא הגנה לישראל, והמנהיגות האשכנזית שלו נשארה
שלמה.
אחת הסיבות להבאת היהודים הספרדים לישראל הייתה לצייד את
המנגנון הצבאי בכוח אדם. יתרה מזאת, הספרדים בצבא היו בעלי
תפקידי שוליים כמו עובדי מטבח, נהגים, עובדי תחזוקה צבאית,
מנקים, חיילים בחיל ההנדסה, קציני אספקה וכיוצא באלה. ביחידות
הלוחמה הם חייל רגלים, וביחידות חיל השריון הם משרתים ככוחות
גיבוי לטנקים. האשכנזים הם האלופים, הקצינים והטייסים, אנשי
ההיסטוריה הצבאית, מפעילי הטילים והטנקים, או קציני מודיעין
צבאי ומומחים טכנולוגיים אחרים במנהיגות הצבאית. וכתוצאה מכך,
השירות הצבאי מקדם במידה רבה את הכשירות להעסקה של אשכנזים
רבים לאחר שחרורם.
אריה אליאב, סגן-השר האשכנזי המתון, העיד על האפליה הזאת: ''הם
טוענים - וזוהי קלישאה ישנה - שצה''ל (הצבא) הוא כור היתוך לכל
קבוצות היהודים מהתפוצות. אך כמה מופתעים אנו כאשר אנו רואים
שבתי הספר לנהיגה של הצבא מלאים במזרחים, בעוד שבתי הספר
הימיים ''לבנים'' לחלוטין - וזו היא השתקפות אמיתית של החברה.
אני לא רוצה שיספרו לי על כמה אלופי משנה וקצינים בכירים
(ספרדים). הם החריגים שמוכיחים את הכלל [43].''

(1951- 1973) מוצא אתני של אלופים בצבא הישראלי [44]:
שנת 1951 - אשכנזים 12; ספרדים 0
שנת 1955 - אשכנזים 6; ספרדים 0
שנת 1960 - אשכנזים 6; ספרדים 0
שנת 1965 - אשכנזים 12; ספרדים 0
שנת 1970 - אשכנזים 17; ספרדים 0
שנת 1973 - אשכנזים 21; ספרדים 0

אפליה בהסתדרות (התאחדות האיגוד המקצועי)

אברהם עבאס, ממוצא סורי, חבר אחדות העבודה, טען ש''לפני שבע
שנים ההסתדרות החליטה לבטל את הלשכה הספרדית שלה, בתקווה לקלוט
פעילים ספרדים לאיגוד. אולם, מספר הפקידים הרשמיים הספרדים
באיגוד במהלך שבע השנים האחרונות היה פחות מעשרה, על אף
ההתרחבות של ההסתדרות בעקבות ההגירה ההמונית (של הספרדים).''
אחרי כן עבאס תוהה: ''מהו חלקם של הספרדים במזכירות של מועצות
הפועלים, במנגנון ההסתדרות ובמיזמים המסחריים שלה, כמו חברת
סולל בונה, חברת כור, תנובה והמשביר המרכזי.'' הוא מוסיף
ש''לפני שנה וחצי נערכה ועידה בהסתדרות כדי לבחור בוועדות
המינהל והביצוע, אולם האם הרכב הזרועות הללו השתנה יחד עם
המבנה הכללי של החברות בהסתדרות? למפא''י יש תשעה חברים בוועדת
המינהל, כולם אשכנזים. לא תמצא אף ספרדי אחד בכלל המשלחות
שנוסעות לחוץ לארץ, אפילו לא למדינות איסלאמיות (כמו איראן
ואינדונזיה).''
הוועד הפועל של ההסתדרות מורכב מתשעים חברים, הנחלקים בהתאם
להשתייכות המפלגתית שלהם כדלקמן:
מפא''י (עבודה): 55 חברים, מהם 5 ספרדים
אחדות העבודה: 12 חברים, מהם 3 ספרדים
מפ''ם: 12 חברים, כולם אשכנזים. אותו דבר חל על שאר המפלגות.

עבאס אינו מתייחס לטענות הציונים האשכנזים שהספרדים אינם
מוסמכים להיות בעלי תפקידים עם אחריות גבוהה. הוא חזר ואמר
שהספרדים מוכשרים לגמרי לבצע כל תפקיד שהוא, בתנאי שהם לא
נתקלים במדיניות של ''הפרד ומשול'' [45].

(1949-1973) שיעור הספרדים בוועדה המרכזית של ההסתדרות [46]:
1949 - שיעור הספרדים 0%
1955-1959 - שיעור הספרדים 0%
1960-1965 - שיעור הספרדים 8.7%
1966-1969 - שיעור הספרדים 27.8%
1970 - שיעור הספרדים 27.8%
1973 - שיעור הספרדים 25%

שיעור הספרדים בוועד הפועל של ההסתדרות (1949-1969) לא כולל
פלסטינים [47]:
1949 - שיעור הספרדים 5.9%
1956 - שיעור הספרדים 8.8%
1960 - שיעור הספרדים 11.2%
1966 - שיעור הספרדים 16.9%
1969 - שיעור הספרדים 20.9%

שיעור היהודים הספרדים בדרגים הגבוהים של ההסתדרות, לא כולל
פלסטינים, היה 15.8% אחוזים ב-1971, או 37 ספרדים לעומת 197
אשכנזים [48]. היחס הכלל-ארצי שלהם בהנהגת האיגוד המקצועי של
ההסתדרות היה אפס ב-1973, בזמן שהיו 42 אשכנזים בתפקידים הללו
[49]. שיעור היהודים הספרדים בתפקידי ניהול בפרויקטים
התעשייתיים הגדולים שהיו בבעלות ההסתדרות היה 3.6 אחוזים
ב-1970 (זאת אומרת, חמישה ספרדים לעומת 134 מנהלים אשכנזים)
[50]. בוועדת ההיגוי ובמזכירות המיזם התעשייתי של ההסתדרות,
המצב היה כדלקמן:

1973, שיעור הספרדים בוועדת ההיגוי ובמזכירות התשלובת
התעשייתית של ההסתדרות (חברת העובדים) [51]:
וועדת ההיגוי - 11 אשכנזים, 0 ספרדים, אחוז הספרדים 0%
המזכירות - 32 אשכנזים, 1 ספרדים, אחוז הספרדים 3%

אפליה בסוכנות היהודית ובוועד הפועל של תנועת הציונות

אברהם עבאס כותב ששני הממסדים הללו קשרו קשר עם המפלגות
האשכנזיות להרחקת הספרדים מן המוסדות הגבוהים של תנועת
הציונות. הוועד הפועל היה מורכב מכשמונים חברים, והיה להם מספר
רב של נציגים, כמעט כולם אשכנזים [52].

(1951-1973) הרכב אתני בוועד הפועל של הסוכנות היהודית [53]:
1951 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1955 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1960 - אשכנזים 12, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1965 - אשכנזים 11, ספרדים 1, אחוז הספרדים 8.3%
1970 - אשכנזים 11, ספרדים 1, אחוז הספרדים 8.3%
1973 - אשכנזים 12, ספרדים 1, אחוז הספרדים 7.7%

(1951-1973) הרקע האתני של מנהלי מחלקות בסוכנות היהודית
[54]:
1951 - אשכנזים 28, ספרדים 1, אחוז הספרדים 3.4%
1955 - אשכנזים 20, ספרדים 1, אחוז הספרדים 4.8%
1960 - אשכנזים 21, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1965 - אשכנזים 21, ספרדים 1, אחוז הספרדים 4.5%
1970 - אשכנזים 13, ספרדים 0, אחוז הספרדים 0%
1973 - אשכנזים 16, ספרדים 1, אחוז הספרדים 5.9%

לפי דעתי, עמדתו של אברהם עבאס על הבעיה הזאת היא נאיבית,
ושהתנועה הציונית הייתה, ועודנה, אשכנזית ומנצלת את הרגשות, את
הממונות ואת הדתיות של הספרדים.
ב-''society'' [55], פרופ' סמי סמוחה מסכם את האפליה בייצוג
כדלקמן: משאבים כמו הכנסה, חינוך ותעסוקה נחלקים בין האשכנזים
והספרדים בערך ביחס של 2 ל-1. ההבדל בכוח הוא אפילו גדול יותר.
לאשכנזים יש שליטה מוחלטת על שלושת הכוחות המרכזיים במדינה,
זאת אומרת הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית, בנוסף על
הסקטורים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה. בדרגות הביניים של
הכוח הפער אפילו רחב יותר, עם יחס אשכנזי/ספרדי של 5 ל-1. רק
בממשל המקומי ישנו ייצוג יחסי כמעט לכל הקהילות, אך לא שוויון.
האשכנזים שולטים גם על החיים התרבותיים, והעילית האשכנזית
מנהלת את החברה. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר כמעט ואין
בהם אזכור על הספרדים במשך חמש מאות השנים האחרונות. הספרות
העברית תחומה לעבודות אשכנזיות, והמוסיקה שמלמדים היא מוזיקה
אירופאית. הדרך הקורקטית להתנהג בישראל היא הדרך האשכנזית,
והספרדים חשים לא במקומם שם. הוא הוסיף, ''אפילו המעטים שהתירו
להם להשתתף בממשלה מתלוננים רבות על פעילויות מפלות [56].''
מדינת ישראל איננה המדינה של הספרדים, וזאת הסיבה שהם התחילו
לדרוש הגדרה-עצמית וקץ לשתלטנות האשכנזית-ציונית.

הערות:
1. אלישר, 1980, עמ' 291 ו-292.
2. מ. גרוחובסקי, לשכת מפא''י, 21 בפברואר 1949, ארכיון מפלגת
העבודה.
3. ראה שם.
4. אלישר, 1980, עמ' 310.
5. שבט ועם, 1960.
6. אלישר, 1980, עמ' 340.
7. ראה שם, עמ' 340 ו-341.
8. אלישר, 1980, עמ' 388.
9. אבו שלמה, שבט ועם, 1960.
10. שבט ועם, 1954 ו-1958.
11. אלישר, 1980, עמ' 459-475.
12. 17 במאי 1954.
13. יומן אישי, חלק ראשון, 489.
14. אלישר, 1980, עמ' 471.
15. אלישר, 1980, עמ' 469.
16. ראה שם, עמ' 475.
17. שבט ועם, 1973.
18. ראה שם.
19. זמנים מודרניים, 22 ו-23.
20 ראה שם, 24.
21. ראה שם, 24.
22. ראה שם, 25.
23. ראה שם, 26.
24. סמוחה, 1978, עמ' 310.
25. הארץ, 24 באוקטובר 1980 ו-13 באפריל 1980.
26. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
27. סמוחה, 1978, עמ' 310.
28. סמוחה, 1978, עמ' 311 ובעיתונות הישראלית.
29. אברבם עבאס, שבט ועם, 1958.
30. פרס, 1977, עמ' 126.
31. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
32. אלישר, 1980, עמ' 332 ו-333.
33. סמוחה, 1978, עמ' 313.
34. משרד ראש הממשלה, 1961.
35. סמוחה, 1978, עמ' 167.
36. סמוחה, 1978, עמ' 309.
37. ראה שם, עמ' 314.
38. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
39. סמוחה, עמ' 309.
40. סמוחה, 1978, עמ' 321-329.
41. משטרת ישראל, 1962.
42. ראה שם.
43. זמנים מודרניים, 29 ו-30.
44. סמוחה, 1978, עמ' 313.
45. שבט ועם, 1958.
46. ארכיון ההסתדרות.
47. ארכיון ההסתדרות.
48. סמוחה, עמ' 317.
49. ראה שם, עמ' 318.
50. ראה שם.
51. סמוחה, עמ' 320.
52. שבט ועם, 1958.
53. שנתון ממשלת ישראל.
54. שנתון ממשלת ישראל.
55. חברה, ''פנתרים שחורים: הדילמה האתנית'', כרך 9, מס' 7,
מאי 1972, עמ' 34 ו-35.
56. סמוחה, 1978, עמ' 194.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני נחמן
והפסקתי
לגמגם...






ז'אק שיראק, או
בשמי המלא יו
יוס יוסף יוספוס
פלביוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/06 16:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה