[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                   קליטה או השמדה - מאז 1948?
                        בתרגומה של תמר בורסוק

פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי ''קליטה'' היא
מילה אדיבה מדי מכדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה.
''השמדה'' משקפת טוב יותר את מה שלמעשה קרה במחנות שהקימו
הציונים עבור המהגרים, שאיבדו בהם את זכויותיהם האנושיות.
הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ,
כפי שהזכרנו בפרק הקודם; אחר כך היא המשיכה ב''מחנות העולים''
וב''מחנות המעבר'' בתוך ישראל; אחר כך ביעדיהם הסופיים שהיו
עיירות פיתוח, ה''קואופרטיבים'' או ''החגורה השחורה'' של הערים
הגדולות.

מחנות העולים

ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. ''היינו לבושים בבגדי השבת
שלנו. כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל,
השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב
אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי-די-טי, כאילו
שורצות עלינו כינים. איזה סוג קבלת פנים הייתה זאת? הרגשנו שהם
יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו
אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני
והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים
התחילו לבכות. התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת.
בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, וככל שהיא
דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות
הנאצים. לבסוף הגענו למחנה ''שער העלייה'' יחד עם משפחות
אחרות. לאחר מכן הם רשמו את השמות שלנו ו''נתנו'' לנו שמות
עבריים חדשים. ''סעיד'' הפך להיות ''חיים'', ''סועד'' הפכה
ל''תמר'', לי שינו את השם ל''אהובה'' וכך הלאה. אחר כך היינו
צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא
היה לנו שום מושג מה יהיה איתנו.'' היא הביטה לעברי בעיניים
דומעות ושאלה: ''האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?''
''מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך
מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראליות תגברו את אבטחת המחנה
בכך שהכפילו את גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני
ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים
שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או
במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה, ללא
מרצפות. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי.
''יש לי רק שאלה אחת,'' הוא אמר, ''האם אנחנו מהגרים או שבויי
מלחמה?'' לשוני דבקה לחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על
הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם בכך
שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים,
כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה
האנשים התחילו להדיף ריח.''
המהגרים נלקחו ממחנה ''שער העלייה'' הזה למחנות אחרים בהם תנאי
המחיה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים במחנות, דהיינו
שליש מסך כל המהגרים. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את
בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר
במשרד הקליטה, התריע מפני אזילתה של אספקת המזון, ומכך שעשרה
אחוזים מתושבי המחנה יסבלו מרעב [1]. כעבור חודש תושבי המחנה
קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו
בשני שלישים. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם [2].
תנאי התברואה, יחד עם מחסור ברופאים, בתרופות ובאוכל, גרמו
להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, להתפשטות מחלות מידבקות
ולעלייה בקצב התמותה. ד''ר משה סנה, חבר כנסת ממפ''ם, דיווח
שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים
מסכים לקבל רק 25 אחוזים מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים
[3]. יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שראה מחנות חדשים עם מאות
משפחות מהגרים, שלא היו בהם רופא קבוע או מרפאה נאותה [4]. הוא
גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב
משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר
ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת ישן במיטה שבה
השתמשו שתי משפחות נוספות [5]. צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה,
אמר: ''התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהיה זו
הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת
העולם השנייה [6].''
בספטמבר 1949 כתבה רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, בדו''ח שלה:
''במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו
דבר מן הטרגדיה של העבר [7].'' היא הוסיפה: ''למהגרים אלה יש
תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה.'' חינוך לחלוטין לא היה שם
במחנות. לא היו בתי ספר וגם לא פעילויות עבור הילדים, ומרבית
המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות
לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית
לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות
היהודית. בתיקים במשרד ראש הממשלה הופיעו כמה דיווחים על
הקשיים שבהם נתקלים המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות
ישנם דו''חות על שחיתות בחלוקת האוכל [8]. יהודה בורגינסקי אמר
לחברי מועצת הפועל של הציונות: ''לא הכנו להם [למהגרים
התימנים] לא מחנות ולא הסדרי מחיה. מה עליי לעשות עכשיו? אני
בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה
אופטית [9].'' אפילו בן גוריון הקשוח הכריז, כאשר הוא ביקר את
הילדים התימנים בתל השומר: ''זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי
בחיי. '' בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו ''נראו יותר כמו
שלדים מאשר יצורים חיים... הם היו חלשים מדי אפילו לבכות,
ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל [10].''
באפריל 1949 הכריז מזכיר המפלגה השלטת מפא''י (העבודה):
''הביורוקרטיה היא כמעט פלילית'', בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל
הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט
40,000 מהגרים, אבל הם למעשה הכילו בין 50,000 ל-60,000,
שמחציתם גרו באוהלים. פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה
ל''פיצוץ גדול''. בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד
לתזה הזאת, ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. ''אינני יכול לקבל
את הפינוק הזה... אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך
מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה [11].''
שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה
היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא
ציין: ''משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני.
אני אחזיק אתכם באוהלים רק שנים ספורות.''
גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים מתוקף תפקידה
כשרת העבודה. היא קודם כל נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או מעץ,
ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על
ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה ''התותח של
גולדה''. 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, כאשר 18,000 מהם
נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים [12]. חרמון,
הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של
מועצת הפועל של הציונות: ''אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני
וצפיפות יתר ממושכת.'' זה בדיוק מה שקרה במחנות הללו, בעיירות
הפיתוח וב''קואופרטיבים''. כולם הפכו לאזורי משכנות עוני,
בדיוק כמו ''החגורה השחורה'' בערים הגדולות. עיתונאית
אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון: ''האדישות של הציבור
מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר
וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת לבו לתושבי
המחנות, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה
כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן [13].'' הרשויות הצבאיות,
שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת
מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השיטפונות החמורים בלוד. יהודה
בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו
של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל הציע את מחנה תל-נוף שהיה על
יד מחנה צנחנים, והודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע
מתושבי-האוהלים לגור על ידם [14]. קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה
למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון, והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים
נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על
התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד [15].
נעים סיפר: ''האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם
הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אליי ואל חבריי
העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו
אותנו לביירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של
פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני - מוסלמי ככל שאני יכול לזכור.
הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך
מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר: ''תמשיכו הלאה
לכיוון האור הזה - זה הקיבוץ.'' אחר כך הוא עזב אותנו וחזר
לביירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך איזורים נרחבים תוך
גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים
שלנו היו רוויים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדו את נעליהם
בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים עם תה
ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו
שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם
לקחו אותנו לאסם ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה שיעור
מאיר עיניים בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי.
לאחר מכן הפרידו אותנו, ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה.
שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן
בדיוק בקצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה
בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי
לעבוד בעבודה פיזית מהבוקר עד הלילה. בלילה, אחד מחברי הקיבוץ
היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי
שהגב שלי עומד להישבר מהכאב ומהעייפות. בראש חבורת העובדים
עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה, שהוסיפה לצעוק עליי ושהשפילה
אותי במשך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב
יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות
שלי היו מעיקים עליי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן
תקפו אותי פשפשים וכינים שהיו בתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את
אבי מחפש אחריי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים
לקחו אותי ללא ידיעתם של הוריי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה
באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות
ומחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה אכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ
לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי
במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות והוא דיבר
ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים
היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי יליד פלסטין, אני מאמין
שהיה ממוצא תימני, ומוסא השני היה מסוריה. הוא שאל אותי: ''מה
קרה, נעים? למה אתה בוכה?'' כשסיפרתי לו על הדרך שבה גרדה
מתייחסת אליי הוא כעס עליה ונזף בה קשות. ''הישאר איתי,'' הוא
אמר, ''ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת.'' מוסא זה היה האדם
הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אליי בצורה אנושית. לעתים
קרובות הייתי הולך לסדנה של מוסא, הסנדלר מדמשק, והייתי חש
תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה -
היא לשון הדיבור, השפה של הוריי ושל הסבים והסבתות שלי. לא
יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אליי באופן שבו התייחסה עד
שהתרחש אירוע שהבהיר לי את המעמד שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ
חולתה היה חבר ושמו ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם
האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו ''סטאלין''. לא ידעתי מדוע.
סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם החולה. יום אחד
ראיתי אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק
עליהם וקילל אותם; אחרי זה הוא תפס אחד מהם בכוח והתחיל להכות
אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו
בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי
יהודי מתייחס כך לערבי. כאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה
בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. וכאן הייתה גם גרדה, שהתייחסה
אליי בנוקשות. מרגע זה ואילך הייתי מודע למעמדי המושפל וגם
למעמדם של אחיי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את
אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך
המחנות, בתחילה לפרדס חנה, אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח
תקווה, שם אבי נפטר לאחר ששרד במשך עשר שנים בצריף מעץ, תוך
שרופא המחנה מסרב לבוא ולטפל בו. הרופא אמר לאמי: ''שהוא יבוא
אליי לראות אותי'', אבל אבי היה חולה מכדי ללכת ברגל. הוא נותר
במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו
לבית חולים אבו-כביר, כדי לקבוע את סיבת המוות. אמי אמרה 'זה
מה שהנאצים עשו להם'.'' זה כל מה שנעים יכל לומר.
על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה
ומנהיג מפלגת מפא''י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים
אכלו. בוועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר: ''100,000 יהודים
חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד
[16].'' רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את
המהגרים לתוך ''גדודי עבודה'', משהו הדומה לשורות צבאיות או
צבאיות-למחצה, ולשמש כעובדי כפייה בבנייה ובסלילה של כבישים,
לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה
אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת
הצורך עבור עצמם ועבור משפחתם, ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס
לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה
אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום
הכהן. הוועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים
מגויסים בסביבות באר שבע. אולם התוכנית נכשלה עקב התנגדות
ממשרד העבודה, שלא היו ברשותו די משאבים כספיים כדי לגבות את
התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח
למהגרים אחרים [17]. הרעיון של ''גדודי עבודה'' צץ מאוחר יותר
במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואנו נבחן אותו מאוחר
יותר.
כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לכמות הרצויה -
מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב,
אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה [18]. זה מראה שההגירה ההמונית
נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי היישוב הציוני שהפך להיות
עתה מיעוט דמוגרפי, ושהתחיל להתלונן על ''ההרכב של החברה''.
משרד החוץ הכין נייר-עמדה שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים
בחוץ לארץ, ובו הקדיש תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים
עתה מארצות ערביות איסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות.
המשרד הזהיר מכך שעובדה זו ''תטביע את חותמה על כל מישורי
החיים במדינה'', והתכוון לכך שבמטרה לשמר את ''קני-המידה
התרבותיים'' של היישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים
ולא רק ''מזרחים'' [19]. חברת הכנסת שושנה פרסיץ אמרה על
הספרדים: ''אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות
שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים [20].''
בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית,
ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ונגד תרבותם הערבית
ה''נחותה'' כדי להצדיק את האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).
חבר הכנסת התימני זכריה גלוסקא מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה
העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים,
קצבאות הילדים ואפילו תוכניות הרדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות
רדיו תימניות הוכנו על ידי ''מומחים אשכנזים''.
הגם שהתימנים היו קפדנים בניקיון במידה רבה יותר מכל קהילה
אחרת שאני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית טען: ''ישנו סוג של
תושבים שאותו קשה מאוד ללמד בענייני תברואה.'' הסוכנות הבטיחה
שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה
''לאלף את ''האנשים האלה'' (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית
צרכים [21].'' יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים השקיעו מאמץ רב
בניסיון לשנות את סגנון חייהם של התימנים ולהרוס את השפעת האב
והמורה.

היעלמותם של ילדי תימן

מאז אפריל 1950 ארגון התימנים שלח מכתבים לשר המשטרה אודות
היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים
[22]. השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן
רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה
זאת יצאה אל האור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים
ש''טיפלו'' בענייני התימנים בכך שגנבו את הילדים ומכרו אותם
להורים מאמצים בתוך המדינה ומחוצה לה. וועדת החקירה הממשלתית
שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב
הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה מזעזעת. הוועדה בחנה 342
תלונות, בעיקר של תימנים אך גם של ספרדים אחרים מארצות ערב.
היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות בקשר לאחרים.
אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מצדיק חקירת משטרה בארץ ובחוץ
לארץ, ושלחה דו''ח בקשר לכך לשר המשטרה ולשר המשפטים, והרשויות
דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו
שבתל-אביב, ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות
כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים [24].
הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו
סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו
תהליך מוחלט של ערביזציה, ועד לאחרונה ממש לא היו מושפעים
מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את חורף 1944, כאשר הסוכנות
היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה הקרוב לקריית
שמואל באיזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות
למחנה מוצקין, ושם ראיתי אותם מסתובבים יחפים, לבושים בסחבות
ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות
קרות ולגשמי זלעפות. מפלגת מפא''י והמפלגה הדתית ''הפועל
המזרחי'' היו מוטרדות רק מכל הנוגע להשגת הקולות של האומללים
האלה. בקיץ היה הופך מחנה התימנים לגיהנום בגלל צפיפות היתר
וערמות הטינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות
הלא גמורות שהרשויות החלו לבנות. מנהיגים אשכנזים ברשות
המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את
אספקת המים, בתקווה לגרש בכוח את התימנים. באותו זמן שיכנו את
המהגרים האשכנזים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים
התלוננו, שאלו אותם בעוקצנות: ''היה לכם יותר טוב בתימן?'' והם
ענו: ''כן, למען השם.''
לאחר שנוסדה מדינת ישראל, האפליה הפכה למדיניות גלויה. למהגרים
האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים,
או נתנו להם דירות חדשות חינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז
שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות
והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו
להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני דחס מאות אלפי
ספרדים בתוך המחנות שלא נעלמו כליל עד שנת 1980.
הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הסוכנות היהודית מראים
כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני,
החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים על חשבונם של הספרדים.
פרוטוקול ישיבה מיום 9 באוקטובר 1949:
אליהו דובקין (מפא''י-עבודה): ''אנו חייבים להעניק למהגרים אלה
הטבות, ואינני חושש מן המילה.''
לוי אשכול (מפא''י): ''...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף
איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין
את המחאה... ''לא חוסכים מהאשכנזים!''''
צבי חרמון (מפ''ם-ציונים שמאל קיצוני): ''...אם זו שאלה של
הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים... אינך
רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות
מיוחדות?''
הוחלט פה אחד להקים וועדה לבחינת הנושא.
פרוטוקול ישיבה מיום 26 בדצמבר 1949:
י. גרינבאום (עצמאי): ''...יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש
לערך, אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו
להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא ייאלצו
ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון
אם ניאלץ לשלוח אותם למחנות.''
א. דובקין (מפא''י): ''עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל
על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכור
מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים
ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו... וזו תהיה
מכה לכל התנועה הציונית.''
מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): ''אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות
כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני
מתנגד שהמשימה תהיה באופן רשמי בידי הוועד הפועל [של הסוכנות].
עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום
מתייחסים ליהודים אלה ודואגים להם באופן שונה מאחרים? העניין
יפורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של
גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני חושב שנחליט
כאן בוועדה מה שנחליט, אבל לוועד הפועל אסור לצרף את מר
גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי
היהודים מפולניה והוא ימלא כל תפקיד שיוטל עליו, וכולנו נסייע
לו. אינני רוצה שכל העולם יידע שלקחנו על עצמנו את האחריות
לטפל בעניין הזה... יכולה לקום ועדה ציבורית עבור יהודי פולין,
בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל.
אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין
תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום - כי פרסום יכול
להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך.''
ב. לוקר (מפא''י): ''באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם
השאלה היא: האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או
לא?''
י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): ''בהקשר לפרסום, אתה יכול
לסמוך עליי...''
המועצה החליטה אם כן להקים ועדה ציבורית שתעסוק בקליטת יהודים
מפולניה, בהשתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את
הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.
שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת
מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה, שבו לכל משפחה יהיה חדר
משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים.
אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחיה ל-2,000 מהגרים
פולנים בתנאים האלה.
י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי להספיק
לכל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
י. גרינבאום: ''זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים
פולנים בתוך צריפים עם 20 עד 30 מיטות צמודות אחת לשנייה
ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם יתפרסמו ידיעות על כך, הן
ייצרו רושם רע מאוד.''
י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): ''המהגרים הפולנים
אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה
בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. לכן
אין לנו שום אחריות כלפיהם. לעומת זאת, יהודי פולניה לא יכלו
להגר - לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם
מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר
מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צריכה
במידה רבה - זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי. לכן אני מציע
לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן
חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר עבור יהודי תימן, אשר
רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנם מספיק נימוקים
לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות באחת משתי דרכים: ראשית,
יש להעניק להם עדיפות בדיור, ושנית - אם זה בלתי אפשרי - אז
אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים
במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרת
הקרובים שלהם ובכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו
העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו
לשלם אותה בחזרה.''
י. בורגינסקי (מפ''ם-ציוני/מרקסיסטי): ''ישנה אפשרות שיהיה לנו
רק מחנה אחד, מחנה עתלית, שבו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם
למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושת אלפים לארבעת אלפים (למרות
שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים...
כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים לשלוש מאות דירות ב-200 לירות
ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים
ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא
שלוש מאות לירות. השאלה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום
כזה.''
א. דובקין (מפא''י-עבודה): ''החלטנו נכונה לתת יחס מועדף
ליהודים מפולניה. [אבל] העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים
ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא
שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב כאן לא רע
בכלל. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין כל נזק
בכך שניתן לאלה שיבואו בעקבותיהם לחיות כמו שאר הפליטים.''
י. גרינבאום: ''במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד בצורה כזו,
אני מאמין שעדיף יהיה לטפל כך ביהודים מטורקיה ומלוב. זה לא
יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים [פולנים] אלה הם עילית.
לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים - בית גרמני עם רהיטים
גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים
מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או בפרדס חנה ותראה
מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.''
לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו למי
שיבחנו דרכים שבהן ניתן יהיה לשכן את היהודים מפולניה ''ברוח
ההצעות שהועלו בישיבה [25].''
מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי
בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ומרמלה היא
דוגמה לכך. יצחק רבין, אמר שכשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן
גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של
תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז בתנועה
שכוונתה הייתה ''להיפטר מהם''. מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון
הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956, כשקצין שאל מה
יקרה אם האיכרים של כפר קאסם שלא ידעו על העוצר, שהוטל לאחר
שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם, הקצין המפקד השיב בפתגם
הערבי ''אללה ירחמו'', שבז'רגון הצבאי כוונתו ''לשחוט אותם'',
ואת זאת עשו. בלבנון קיבלו הפלנגות הנוצריות הוראה להיכנס
לסברה ולשתילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים
הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע
שכניסה זו של ה''כתאאיב'' משמעה טבח, הוא נתקל בהתעלמות
מוחלטת.

המעברות

בפרק הקודם הזכרנו שבן גוריון התרעם על המנות הקצובות העלובות
שניתנו למהגרים ושהוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות
ללא תשלום. התכנית התבטלה אז עקב קשיים שונים, אך העיקרון יושם
החל מ-1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר,
או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים
הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק לספק
למהגרים אוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס.
מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות הגוברת של ההגירה הגוברת
ולהכריח את הספרדים לעבוד בעבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד.
כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל
עליהם לחץ על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה [26].
מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או ליד
הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות
היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ומפח. ייתכן שהתנאים במחנות
האלו היו אף גרועים מבעבר, היות והממסד השולט לא היה אחראי
לאספקת מזון למהגרים. לא הייתה ''מדינת רווחה'', ואם אדם היה
ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים
אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים או דירות בחינם, תושבי
מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה ממשלתית.
הרשויות, במיוחד מפלגת מפא''י השולטת, השתמשו באבטלה כדי לטמטם
את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי
רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומוות עבור מישהו עם
משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת
הרווחים של העסקים, בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר
נמוך, הם יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והם היו קורבנותיו של כל
משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין
40 ל-60 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10
אחוזים. אפילו כאשר שיעור האבטלה ירד בכל הארץ, שיעור האבטלה
במחנות נותר גבוה, אם כי במחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה
- המחנות שבהם התושבים עבדו בבנייה, בסלילת כבישים, בייעור או
בעבודות שונות ביישובים של עמק הירדן ובגינוסר; כל מי שהייתה
לו עבודה, עבד ארבעה ימים בשבוע והרוויח שתי לירות ישראליות
ביום.
לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה,
הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים [27], והוקמו ארבעה
מטעים גדולים חדשים לכותנה ולמוצרים אחרים המשמשים בתעשייה.
לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו חלק קטנטן מהאדמה
שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית.
אחרים עבדו על פרויקט ''מלחה'' שניהלה חברת ''מקורות''. חלק
גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות.
החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80
אחוזים מתושבי מגדל ומתושבי המחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף
הירקות.
המעסיקים, לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם
קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים.
בפרק התשיעי אנו נראה בפירוט רב כיצד סייעו הרווחים שלהם
להתפתחותה של הכלכלה הישראלית. יתרה מזאת, הממשלה המציאה דרך
חדשה לקצץ בשכר, והיא להעסיק את המהגרים ב''עבודות-חירום''
שבהן מקבלים ''שכר חירום'' שהוא מצומצם מאוד בהשוואה לשכר
שהוזכר קודם לכן. הממשלה טענה ש''עבודות חירום'' אינן חיוניות
ושהמטרה שלהן היא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה
זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודות החירום ב-1953-1954
כללו את הדוגמאות הבאות: מיפוי שטחים, הגברת ייצור של שטחי
ירקות, עבודות בשמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה,
עיבוד אדמות הקרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי שטחים לגינון בתי
ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות
ציבוריות, פרויקטים של השקיה ושל סלילת כבישים. ניתן לראות,
שתקציב הפיתוח כבר כולל פרויקטים זהים, ולכן לא הייתה לממשלה
זכות לקרוא להם ''עבודות חירום''. השכר היומי הממוצע באותו זמן
בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום. לתושבי
המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. יש
לקחת גם בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים,
שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים.
משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה ''שער העלייה'', נשלחה
למחנה המעבר מגידו, ואחר כך לתל-מונד ואחר כך לסלמה ג'. בעלה,
איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של חברת אוטובוסים
בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת
במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל, וכאדם
חזק הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של עבודה
כזו הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא
יכול לעבוד יותר. אמרתי לווידד: ''אם הוא ימשיך לעשות את אותה
העבודה היא תהרוג אותו.'' היא ענתה: ''מה יותר גרוע? שנמות
מרעב? יש לנו שבעה ילדים!'' הממשלה לא סייעה להם. אבו סאלי
המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה
לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילדיה.
בנוסף לשכר הנמוך, לא הוענקו למהגרים אלה זכויות עובדים
מוכרות. למשל, בשעה שכמה מהגרים עבדו חמישה ימים בשבוע, אחדים
עבדו רק ארבעה ימים ואפילו יומיים בשבוע. בנוסף לכך, השכר שולם
מאוחר, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף
היום. לחסות קהילתית או מפלגתית היה חלק בהשגת עבודה, אבל בכל
מקרה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות
היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה: ''הוניתם
אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ייקום בכם! לכו
ותירקבו בגיהנום!'' הפקידים היו אז משיבים בצעקות: ''תחזרו
לעיראק!'' היה שיר מאוד פופולרי במחנות בימים ההם:
בן גוריון, ראה, מה עשית לנו,
אתה הברחת אותנו,
בגלל העבר
על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו
ולישראל הגענו.
אילו רק באנו על חמור רכבנו
להגיע לא הצלחנו!
מה אומלל הזמן
איזה תכנון אומלל
שאותנו הביאו לכאן!
המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם נעשתה בעקבות חתימה על
הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבין בן גוריון. הם חיברו שיר עממי
על כך:
שם אותנו הם מכרו!
שם אותנו הם קנו!
אחר כך לכאן,
אותנו הם העלו!
במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו ''נכבשים בסערה''. המשטרה
הייתה מגיעה במהירות, מפנה אותם ונועלת אותם. במקרים אחרים
השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ
את משכורות החירום בשליש, וב-1954 סירבה מועצת ההסתדרות להקשיב
לנציגי המחנות. תושבי המחנות הפגינו אז בקולניות מחוץ לבניין
ההסתדרות, ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.
המפלגה השלטת (מפא''י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים
בכדי לקבע את סמכותה. מפא''י הובילה את הממשלה, את ההסתדרות,
את הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, את פועלי
ההסתדרות, את הבנקים, את חברות השיווק ודברים נוספים. במחנות,
פעמים רבות חילקו ''ג'ובים'' באופן בלעדי לחברי מפא''י
והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה
במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי
המפלגה, עובדי הניקיון, קצין המודיעין (הש''ב) והמרגלים שלו.
כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים.
המפלגה השלטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, של
איומים ושל אלימות, וטיפחה כנופיות שישליטו טרור על כל מי
שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר
השתתפו במאבק לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה
החשאית השתמשה בהיסטריה בכדי לחפות על העריצות שלה ובכדי לשמור
על שלטונה של מפא''י. כל מי שהעז לפתוח פיו ולעמוד על הזכויות
של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור נגדו היה זרוע באיומים
בפיטורים מעבודתו. מצב עניינים זה נמשך עד שהמפלגה הימנית
''הליכוד'' עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השלטת
היה רוב מכריע של קולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים
כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש מהם בערים הגדולות.
תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה
שלהם היה שייך בגלל ש''הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו
למועצות.'' שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות
שהמחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה
ועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות ובין ההנהלה. שר הפנים לא
הכיר באף ועדה ממונה או נבחרת במחנות.
לעתים קרובות למדי אנשיו של מזכיר המפלגה ואנשיו של קצין
המודיעין היו אותם האנשים. המפלגה והמשטרה החשאית (ש''ב) סמכו
על גורמי פשע שיפחידו את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה
החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול מצד מדינות ערב,
אבל למעשה כלל לא היה ריגול כזה במחנות, ואף אחד אף פעם לא
הואשם בכך. הש''ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי
לתמוך במפלגה השולטת. ש''מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה
לאספקה לש''ב של מידע אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה
או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את
המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ולא היו להם אמצעי
מחיה. הוא ציין שמרבית האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השלטת
בכלל, אבל הש''ב הפעילו עליו לחץ שיספק שמות נוספים של
''חשודים'', והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו
א-פוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השלטת. בהזדמנות אחת
פגשתי את זכריה, אחד מחבריי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן
על מפלגת מפא''י: ''הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים
ואחר כך זרקו אותי.'' זכריה (שהיה תימני) המשיך: ''מינו אותי
למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא''י.
ביום של הבחירות לממשלה באו למחנה נציגים ממפלגות אחרות כדי
לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, ''מטעמי
ביטחון'' - אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד
שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא''י הצליחה לזכות ב-90
אחוזים מהקולות במחנה התימנים.''
הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה
למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם שכנו מחנות אלו היו
אמורות לספק אותם, אבל היות שהמועצות היו אשכנזיות לא היה להן
מגע רב עם המחנות. הן גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהן
היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים. היו גם סיבות
גזעניות אחרות; לדוגמה, כאשר עיריית הרצליה לא הייתה מוכנה
לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמון
בולט של שחומי עור עניים יהווה נזק גם למלונות וגם לישראל,
שהפיצה ברחבי העולם את המיתוס על הצדק החברתי שלה ועל
הדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953, על אף החוק, היו עשרים וששה
מחנות (30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לתחומה של מעוצה
מקומית כלשהי, והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שניים
עשר מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים,
אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים
הנחוצים, והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים
- שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקו להם
שירותים, היות ששוב, תושבי המחנות לא יכלו לשלם מסים מקומיים.
כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו
כלום. ב-1952-1954 למעשה אף ירד הסיוע הממשלתי למועצות
המקומיות, מה שגרם לירידה ברמתם של השירותים שכבר כן היו
קיימים. במצבים מסוימים, מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה
ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי
ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700
מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות
באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוצים והמושבים
האשכנזים, שלא הסכימו לקבל מהם אף נציג. לעומת זאת, היישובים
האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול, וכתוצאה מכך
הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה
לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.
בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים
ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:
1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי
כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים
המרכזיים, שם הרווחים היו גדולים יותר.
2. מחסור בדיור. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים
באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באיזורי
הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה
התקדמה לאט מאוד, דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים במשך מספר
שנים.
3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר
המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים
המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות
המרוחקים.
בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה ברחבי הארץ בלי
להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל
האזורים בארץ.
את רשלנות ההסתדרות בתפקידה לסייע לספרדים במחנות ניתן לראות
בבהירות חדה יותר, כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של
ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (כדי
להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ
היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים
מילדי המחנות הלכו לבתי ספר ''סוציאליים'' של ההסתדרות, לעומת
הממוצע הלאומי של 43 אחוזים. המפלגה השלטת השיגה בין 40 ל-50
אחוזים, ובמספר מחנות בין 80 ל-90 אחוזים מן הקולות, לעומת 32
אחוזים ממניין הקולות הכולל. אם נוסיף למחנות את עיירות
הפיתוח, את הקואופרטיבים ואת האנשים שחיו ב''חגורה השחורה'',
אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, על אף הניצול הכלכלי
שלהם, שהניעו את מפלגת מפא''י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29
שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית
הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי
בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.
היהודים הספרדים סבלו ממצב בריאות ירוד במחנות, כאשר כל משפחה,
עם כל הילדים הרבים שהיו לה בדרך כלל, חיה באוהל אחד שהשטח שלו
היה קטן יותר מחדר ממוצע כיום. ב1950-1951 היה חורף קשה
במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום,
ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה, האנשים היו
צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים,
ניתנה עדיפות לחקלאים האשכנזים, ובמחנות ניתקו את המים. פעמים
רבות המים היו בוציים ולא ראויים לשתייה, דבר אשר הוביל לעלייה
בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל.
הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, וגם היה
נדיר למצוא מקלחת שפעלה באופן סדיר. בתי השימוש היו בנויים
מבור קטן, בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות.
לעתים היה רק אחד מהם למאה איש; מובן, שהתורים להשתמש בהם היו
ארוכים. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם
הדיפו ריח והזינו צבאות של חרקים. לממשלה לא היה אכפת מפינוי
האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביוב, נערמו ערמות של זבל.
לגבי כמה מן המחנות, ששכנו בדרך לוד-תל-אביב, כתבו עיתונאים
אשכנזים שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל, היות ותיירים
זרים יכולים לראותם, ולכן עדיף להזיז אותם הרחק מן הדרך
הראשית. עקב כך, הממסד החל לבנות בקתות מלט כמה קילומטרים משם,
ודרש שתושבי המחנות יקנו אותן ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום,
התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה כביש אספלט מהמיקום החדש אל
הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית נתפסה לזה ודיווחה:
''הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות
באוהלים כמו בדויים.''
הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו
צריכים להשתמש במנורות פראפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא
הייתה דרך סלולה בתוך המחנות, והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה
שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעתים תכופות
התקשורת בין המחנות ובין הערים הסמוכות הייתה קשה מאוד, וזאת
בשל הדרכים הרעועות והמחסור בתחבורה, וכתוצאה מכך גבר הבידוד
הגיאוגרפי והחברתי של המחנות.
היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של
המתיישבים היו יחסים של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים
הספרדים החדשים ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני
שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד
בכך ששוכני המחנות הספרדים שמרו על קיומן של המסורות שלהם. הם
המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. היה
בכך יתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של
התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני, הממסד פיצל את משפחותיהם
בין מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל
זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, דוברת-ערבית
ומאוחדת הודות למורשת התרבותית המשותפת שלהם. באותו הזמן,
הרוסים, הפולנים, ההונגרים ויהודי אשכנז האחרים התמזגו וגיבשו
חברה אשכנזית המלוכדת ביהירות שלה כלפי היהודים מהעולם הערבי
וכלפי הערבים החיים בו.
הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוביל לכך שבקושי היו מצרכים, ואלו
שהיו היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות חירום של צנע והנפיקה
תלושים להנהגת קיצוב. וכך התפתח שוק שחור, שבו יכלו המשפחות
האשכנזיות בערים לקנות את המצרכים שלהם, דבר שהוביל למחסור רב
אף יותר עבור מי שידו אינה משגת. כלומר, לעומתם, מרבית תושבי
המחנות לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות
שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו
מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, בחנויות
המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור גם במוצרים הבסיסיים ביותר.
שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן
על ידי משרד הבריאות ועל ידי הצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור
ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות,
אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך
ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין
היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא
היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור
תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לשיעור התמותה בערים
הגדולות וביישובים האשכנזיים. אין ספק כי שיעור התמותה הגבוה
היה עקב המחסור באוכל ועקב תנאי המחיה והבריאות במחנות.
הספרדים במחנות השתתפו בהפגנות מספר ושלחו מספר רב של עצומות
לרשויות, שבהן התלוננו על תנאים המחיה שלהם. זוהי אחת מהן:

28 במרץ 1954
לראש הממשלה
ירושלים
אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה,
מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:
אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעות שאנחנו
לא מורגלים בהן. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או
מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות
ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר.
אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים
ללא התעניינות וללא סיוע מן הממשלה או מהרשויות העירוניות.
ישנם 8-10 אנשים בכל צריף ואנחנו חיים בתוך ערמות של לכלוך,
אשר גורמות למחלות ולמגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש
את מירב התנאים להתרבות. אחוזים גדולים מן הילדים שלנו לא
נשלחים לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד
ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את
המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו,
כולל הנשים בהריון והנשים הקשישות, ללכת לעיר ובחזרה ברגל. זהו
גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל
מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו
מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מסי העירייה שלהם במשך השנתיים
האחרונות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה זימנו אנשים לבית
משפט עקב כך. לאחרונה מסי העירייה עלו ב-20 אחוזים ומס הכנסה
עלה ב-7.5 אחוזים, בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד
הרווחה נותן לנזקקים 4-8 לירות ישראליות לחודש, אולם סכום קטן
זה אינו מספיק בכדי לפתור את הבעיה, מכיוון שהוא אינו מתקרב
אפילו למה שנדרש בשביל לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות...
[אחרי כן העצומה דרשה אספקת חשמל וטלפונים למחנות וכמו כן
אספקה של אמבולנס.]

מצב זה הביא להלם נפשי עצום עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו
באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה וביירות. הייאוש
שלהם העמיק, יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים נעשו
פעולות של מחאה ושל אלימות כנגד הממסד הציוני.
דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט על מחנות המעבר בשנות
החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מציינים דבר על הבעיות הנפשיות
במחנות. לעומת זאת, כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו
בסיפורים קטנים, כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב
ביותר בעברית אודות מחנות המעבר - ''המעברה''. סמי מיכאל, סופר
עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע ''שווים ושווים יותר''. גיבור
הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר
(מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:
אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו - אבו-שאול בוכה.
כעבור רגע טלטלה אותו אמא בכתפיו: ''יעקב,'' לחשה, ''די, יעקב,
לא נתאבל על מה שהיה''... אולם ידעתי שאבא לעולם יתאבל על
חלומו המנותץ; דבר לא עמד מעבר לסף חדרה של אהובתו החדשה...
הוא נכנס אליה בששון... ואז הוגפה מאחוריו הדלת. הוא מצא את
עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אמא לא הבינה, אך אנו הבנו
- גופו של אבא הוסיף לחיות, אך רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה
חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר
אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד... כל אלה היוו
את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה: התגלה שהוא השתייך
לגזע נחות... והוא לא הצליח להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת
[28].
חצי ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של
תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר,
מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי
אנשים אלמונים חיוורי-פנים אלה מן העיר הגדולה [29].
חשבנו שכשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין
יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני
עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק - אבל מעולם לא היינו
נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני
שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים מדרגה שנייה [30].''
ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה,
האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את
התושבים באותה מידה [31].
כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר
לו: ''עצלנות זה אופי ערבי נתעב...''
כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג
נאנח. ''אה, דוד, דוד! אתה חייב להשאיר מאחור את כל השטויות
הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים
[32].''
לדוד יש תחושה שהסולידריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא
ארעית לחלוטין, וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו
לחזור למקומם הקודם בחברה, מקומה של הקהילה ה''שחורה''.
האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני
שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה, ושהוא יגן
על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי.
אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם לא ראה
[33].
במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות
עשר לירות ישראליות במזומן על כל הצבעה [34].
''זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה''שחורים'' [35] הם אזרחים
מדרגה שנייה. הם פקחו עליי עין כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן
- או פצצת סירחון [36].''
ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי: ''תתרחק מהבת שלי, אתה
שומע? מרגלית היא לא בשביל שחור מלוכלך כמוך... [37]''.
דוד אמר: ''הבט על בתי הספר ובמיוחד על האוניברסיטאות. כמה
''מזרחים'' אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב? ישנה אפליה בכל
מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואיזור שכונת העוני
''התקווה'', אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה,
יש ציפורה מצד אחד ואני מהצד האחר [38].''
ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך
לא יכול לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות,
לא אחוות הנשק. ''...אני גוף זר בקרבם [39].''
אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה - אבו
חאלאווה: ''הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות
אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת
למעשיו [40].''
הבדיחה החביבה על האשכנזים הייתה [41]: ''ישנם שני דברים שאני
שונא בכל מאודי, והם: אפליה עדתית, ופרנקים [42].''
לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ לבו במלחמת
1967, ויחד איתו מגיעה תחושה של כניסה לחברה הישראלית.
סיום
זה כל כך לא מתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר, שניכר שהוסיפו
לו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.

מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בשיאה. חלק גדול מן הילדים לא
קיבל חינוך כלשהו בכלל, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא
חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני
ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, בספרים
ובציוד. ילדים בני 6 עד 12 היו 75 אחוזים מהרכב התלמידים בארץ,
אך במחנות הם היו רק 50 אחוזים, והשאר לא קיבלו כלל חינוך
כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר
במדינה. אברהם עבאס, ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר במפלגת השמאל
הציונית ''אחדות העבודה'', כתב ש-50 אחוזים מתלמידי המחנה
באיזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר
היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים
(בבתי הספר היסודיים בישראל היו שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש
מכלל הילדים בני 6 עד 13 לא הלכו לבית הספר למרות חוק חינוך
חובה, וש-90 אחוזים עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין
בהתפוררות הערכים, והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב
החינוך הגרוע מאוד, לא רק באיזור באר שבע אלא בכל המחנות,
במושבים הקואופרטיביים של הספרדים וב''חגורה השחורה''. עבאס
טען ששכר הלימוד הצליח למנוע מהילדים לקבל חינוך יסודי, וזו
הסיבה לכך שישנם ספרדים מעטים כל כך באוניברסיטאות. הארגון
העולמי של יהדות הספרדים הפעיל לחצים אדירים על הממשלה ועל
הסוכנות היהודית, אשר הביאו להקצבה של 145,000 לירות ישראליות
לסיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוזים מן המהגרים הספרדים
לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם עבדו במסחר
ובשירות המדינה. 90 אחוזים ממחוסרי העבודה היו ספרדים, ולנתון
זה יש להוסיף את אלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות
חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד''ר סמילנסקי, שמתוך ארבעים
אלף ילדים בני 14 עד 18 שלא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש היו
מובטלים, שליש נוסף עסקו בעבודות שוליים, והשליש האחר חי
מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט
אפסי - מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמה, היו
רק 13 ילדים ספרדים [43] (ראה פרק שביעי).
בשנת 1954 הגיע מספר המתגוררים במחנות ל-200,000, כש-80 אחוזים
מהם היו ספרדים (אם כי לפי ארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם
היו יותר מ-90 אחוזים ב-1953). האשכנזים המעטים שהיו במחנות
נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך
שנים. ב-1954, יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית,
הציע לכנסת שתבדוק את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל
מפלה ברוב מכריע [44].
בנאום שנשא ב-1954 אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, בפני הוועידה
העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, הוא תיאר את
התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש ואת
חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא
ציין שתלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם,
ודיבר על אבטלה, על מרירות, על רעב ועל אפליה. אלמליח העיר גם
כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים רשויות אשכנזיות
רשמיות ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטליות של קורבנותיהן עקב
הפילוג התרבותי בין אנשיהן ובין הספרדים. במקום לפתור את
הבעיות שלהם, רשויות אלה מוסיפות לדחות את המהגרים ונוהגות
איתם ביהירות ומטרטרות אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר
נדחק לתסכול עד כדי טירוף. אף על פי שהם אלה שהביאו אותם
לפלסטינה, הם צעקו עליהם: ''מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי
ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?'' וכיוצא באלה. אלמליח מתח
ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שאספו מהתרומות על חיי
מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם
בכך שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות, בחטיפת ילדים
מהוריהם, ובכך שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם
מתחלקים בבקר [45].
בגלל העובדה שכמעט ולא היה קיים סיוע למחוסרי העבודה, לאלמנות
וליתומים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד
הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של
האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. לא
ניתן לדמיין אפילו את הטראומה שהילדים האלה עברו. אין לי ספק,
שרוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו
וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה ''אין לך
רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה
היסטרית?'' ''לא,'' הוא ענה, ''כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות
ועובדים לעבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת...''
במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעד סוף שנת 1951 היו 127
מחנות מעבר שבהם חיו 250,000 מהגרים [46]. היא הוסיפה שבדרך
כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה יגורו. בהקשר זה, ראיתי
את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה
מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי
היו שם.
לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות
בקרבת המחנה, ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה
וחירייה, שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש: אור-יהודה (האור של
יהודה!). אחרים הועברו ל''כפרי עבודה קואופרטיביים''
ול''עיירות פיתוח''. חלקם הועברו לאיזורי העוני של הערים
הגדולות ו''חגורה השחורה'' השתרעה על פני מרחק רב יותר. למרות
העובדה שמחנות אלו נקראו ''מחנות מעבר'', בשנת 1980 עדיין חיו
בהם 30,000 נפשות [47] - במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון
ובת-ים. העיתונות הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל
ההפגנות האלימות והסוערות נגד הממסד שהתרחשו בהם. המפגינים
יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם
דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו
במחנות במשך יותר מ-30 שנים [48]. נחום גולדמן, ראש הקונגרס
היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את
הספרדים, נמסרו ברגע האחרון לאשכנזים - והדבר הוביל להתקוממות
וואדי אל-סאליב בחיפה [49]. פרופסור כדורי (1970) מסכם את
הטרגדיה של יהודי עיראק: ''במחנות היו העולים הישראליים מרומים
ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם ארוכת-השנים נהרסה
והם בעצמם הובאו בכוח לטובת אידיאל שלא רק שלא הבינו אותו אלא
גם לא היו חלק ממנו'' (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים
ואת שליטי ערב בעובדה ש''יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך
תקופה של שנה'' (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח
I.)

הערות:
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S - יוספטל אל לוקר, 9
ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. ארבעה בספטמבר 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, עמ' 24-49, סדרה
שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה,
מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, שניים עשר באוקטובר 1948, עשרים
ואחד במרץ 1949 ושניים בינואר 1950.
15 ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. עשרים באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון
הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עוליםC 5558 , אחד
עשר באפריל 1950, שמונה עשר באפריל 1950 ושמונה במאי 1950; ראה
גם: מעריב, האחד באפריל 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174); תרגום בערבית, עמודים
184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, עמ' 21-22.
29. ראה שם, עמ' 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר
את כל האנשים דרומה מרוסיה גופא כ''שחורים'' או ''שוורצס''.
36. עמ' 81.
37. עמ' 94.
38. עמ' 112.
39. עמ' 121.
40. עמ' 127.
41. עמ' 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958 ו-1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם, עמ' 30-32.
46. עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה: הארץ, 23 במאי 1980; ראה
גם: זו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ראיתי את השיח'
אחמד יאסין משחק
בסרט שר
הטבעות.




תחיה טבת, עוד
אחת שכל דבר
מזכיר לה פיגוע.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/06 0:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה