שכבתי ובהיתי בתקרה. היא התיישבה על המיטה ואמרה "אנחנו צריכים
לדבר" קמתי והתלבשתי. היא ניסתה להסביר לי אבל אני כבר הייתי
מחוץ לחדר. לא היה לי כח לכל הנאום של "אני רוצה שנישאר
ידידים".  במסדרון לבשתי את המכנסיים, ואת החולצה לקחתי ביד
והלכתי לכיוון הדלת. כשעמדתי לפתוח את הדלת ולצאת, ראיתי
שלהורים שלה יש אורחים וכולם מסתכלים עלי.
רק אז שמתי לב שעוד לא סגרתי את הריצ'רץ ושאני בלי חולצה. אימא
שלה בפעם הראשונה בחיים שלה, אני חושב, הפסיקה לדבר ונשארה עם
הפה פתוח. סגרתי את הריצ'רץ, אמרתי שלום יפה ויצאתי החוצה.
עכשיו היא בטח מדברת בטלפון עם החברות המעצבנות שלה, מספרת להן
שהיא שוב פנויה, אבל לי זה לא איכפת, אני לא מתעכב, כמו
שאומרים יש הרבה דגים בים.
אני הולך לרחוב הרצל, זה הרחוב הראשי. יש בו המון חנויות ואף
פעם לא משעמם בו. אני כבר כמעט שכחתי ממנה, אני חייב להמשיך
הלאה לפני שידוגו לי את כל הדגים. אני נעצר ליד החנות לחיות
בית. בפינה של החלון יש אקווריום עם דג שמן, יש לו שפם ומבט
חשוב בעיניים. אני מחליט לקנות אותו, למקרה שיגמרו הדגים בים,
תמיד יהיה לי דג בבית. בשביל לגדל אותו אני נאלץ לקנות גם
אקווריום, אוכל וכל מיני דברים מוזרים, שזורקים למים בשביל שלא
יהיה לו משעמם. אני הולך הביתה עם האקווריום מלא מים בידיים.
במעבר חצייה עומד לידי ילד קטן, שקשור ברצועה לכלב או להיפך-
קצת קשה לדעת. "תגיד גם אתה הוצאת את החיה שלך לטיול?" הוא
אומר ומתחיל לצחוק. אני מניח את האקווריום בצד ובועט בכלב שלו.
הכלב מוציא צווחה ומתחיל לברוח בהיסטריה. הילד, שלא מספיק חזק
לעצור את הכלב שלו, נגרר אחריו במעלה הרחוב. אני והדג נהנים
לראות איך הילד נתקל במישהו, נופל וממשיך להיגרר אחרי הכלב.
אני מגיע הביתה ושם את האקווריום בחדר. הוא מסתכל עלי במבט
חושב. אני מחליט לקרוא לו אברהם אבינו. אני מתיישב מולו ומדבר
איתו. ההרגשה קצת מטומטמת אבל אני ממש נכנס לזה.
אני הולך לישון. כשאני שוכב במיטה אני מבין שאת המערכת יחסים
הזאת אי אפשר להרוס. אני שולט בו לגמרי, לא כדי לו להתעסק
איתי, הוא לא מכיר אותי. אני, אין לי אלוהים, הוא יביא לי את
הקריזה אני משתין לו במים.
עכשיו אני לא לחוץ למצוא מישהי, כי כבר לא משנה אם יש לי מישהי
או לא, בכל מקרה אני לא הולך לישון לבד, יש לי את אברהם שמחכה
לי בבית.
ביום שלישי היא התקשרה, היא אמרה שהיא רק רצתה לקחת הפסקה
ושהיא רוצה לראות אותי. אמרתי לה שתבוא, במילא רציתי כבר להכיר
בניהם. היא באה בשמונה, היא הסתפרה והיא נראתה ממש טוב. הבאתי
אותה לחדר "תכירי זה אברהם אבינו". היא התקרבה ונישקה אותי,
היא הורידה את החולצה שלה, חייכתי כשראיתי איך אברהם אבינו
מסתכל עליה, היא התקרבה והתחילה להוריד לי את החולצה, לא
הרגשתי נוח, שאבינו מסתכל עלינו. הורדתי את החולצה ושמתי על
האקווריום שלא יוכל לראות.
בבוקר כשהיא הלכה נזכרתי שהוא עדיין מכוסה, הרמתי את החולצה
מהאקווריום, הוא הפנה את הגב שלו אלי, כך שלא היה קשר עין
בנינו. "מה אתה עושה לי הצגות כאילו שאתה נעלב?", הוא לא ענה
לי.
ביום חמישי היינו צריכים לצאת לסרט, היא היתה צריכה לבוא לאסוף
אותי בשמונה, פתאום הוא אמר "זה או היא או אני". הופתעתי. לא
רק שהוא עושה לי תנאים, אחרי הכל הוא דג, מה פתאום הוא מדבר.
"נמאס לי שזה או שאתם הולכים ואני נשאר לבד, או שאתם פה וברגע
שמתחיל להיות מעניין, אתה מכסה לי את האקווריום". הוא התחיל
לעצבן אותי "אתה לא תעשה לי תנאים, אני רוצה את שניכם, חוץ
מזה, מה אתה כבר יכול לעשות, אתה לא יכול לעזוב. מדבר או לא
מדבר אתה עדיין דג ואתה לא יכול לצאת מהאקווריום". אמרתי
ויצאתי החוצה. בבוקר ראיתי שהוא התחיל לעשן, הוא גם הפסיק לדבר
איתי חוץ מ"שלום" ו"מה קורה?" לא ממש דיברנו. ידעתי שזה זמני,
הרי עוד חודש או שאני אעזוב אותה או שהיא תעזוב אותי ואז יהיה
לי הרבה יותר זמן אליו.
כשהיא באה החלטתי להשאיר אותם קצת ביחד שיתיידדו, הלכתי למטבח.
כשחזרתי מצאתי אותו מפרפר על הרצפה, היא אמרה שהוא קפץ החוצה,
ושהיא נגעלה לגעת בו ולהחזיר אותו. יותר מאוחר הוא אמר לי,
שהיא ניסתה להרוג אותו, היה לי קל מאד לשבור את הגירסה שלו
והוא הודה, שהוא ניסה להתאבד לידה, בצורה כזאת שאני אאשים
אותה.
מאז הוא בכלל הפסיק לדבר, הוא בקושי שחה ועישן בשרשרת. התחיל
לו שיעול רציני, אבל כמה שלא ביקשתי שיפסיק לעשן, הוא לא
הפסיק. יומיים לפני היום הולדת שלי, נכנסתי לחדר ואברהם אבינו
צף על המים מת. ניסיתי להחיות אותו, אבל כלום לא עזר.
עשיתי לו טקס וקברתי אותו בחצר מאחורי הבית, היה נורא עצוב.
ליום הולדת היא קנתה לי תוכי מדבר. ממש מדבר, מה שמלמדים אותו
הוא חוזר ואומר, לא כמו דג.