[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי אדרי
/
הדלי הכסוף

הסיפור הבא קרה באמת.

מטלית לחה עוברת מתחת לידיי, מתקשה לספוג את כמויות הנוזל
הזהוב שמתפשט על המשטח החלק בתבנית כאוטית שמפליאה אותי פעם
אחר פעם.
רון שוב שפך כוס בירה על הבר. הוא לא שיכור - סתם מגושם
כהרגלו... פה אני אמור לצאת לסיפורון משנה על היותו של רון
מגושם, אך לא אעשה זאת משתי סיבות: הראשונה היא כי הסיפור שלי
קצר מלהכיל סטיות מסוג אלה, השנייה היא כי לכולנו יש כזה מין
סוג של חבר/ ידיד/ מכר עם שתי ידיים נייטרליות (לא מסוגלות
להחליט אם הן שמאליות או ימניות) ולכן אני לא רואה צורך לפרט.
האבסורד הוא שיכולתי להשתמש באותן השורות שמילאתי בהסבר כדי
לספר את סיפור המשנה... יכול להיות שאני אחליט למחוק את ההסבר
ולפרט על המוגבלויות המוטוריות של רון וכל העניין ייחסך מכם
(מה גם שלא יהיה לכם מושג קלוש על הדילמה הנ"ל). אני אחליט על
זה בסוף.
אז אנחנו בפאב הבית שלנו בלילינבלום. טדי, רון ואני. לא סוף
שבוע, יום אמצע שבוע טיפוסי (יום שלישי, אם זה חשוב לכם), גם
לא אירוע מיוחד. כל מובטל צעיר בתל אביב מבין על מה אני מדבר.
הפאב מלא עד מינוס מקום, מסתבר שחוגגים יומולדת לאחד ה"קבועים"
בפאב (אלו שאתה אומר להם שלום כשאתה נכנס ואולי אפילו לוחץ יד
ומוסיף טפיחה ידידותית על השכם, אבל אין לך הרבה מה להגיד
להם), ובאו חברים שלו, שחלקם עונה על ההגדרה שנתתי כרגע וחלקן
הן שינוי מרענן בנוף המקומי.
הפאב מלא, האוויר דחוס וסמיך, סלילי עשן סיגריות עולים באוויר
ומוסיפים לארומה המסתורית. יש הרגשה שכולנו נושמים ונושפים
ביחד וחולקים חוויה מיוחדת, נפלאה ושפלה, קסם וזימה בחבילה אחת
של סיכוי, עטוף בסרט כחול של הזמנה. כאילו הכל יכול לקרות.
אבל הפעם משהו באמת קרה. משהו שלא קרה לי לפני כן ושלא הייתי
מוכן אליו כלל.

רון דיבר עם טדי, והפוסטמה שלידי ברברה באוזניי על זיונים
וסלבריטאים ורמזה רמיזות מזמינות וקלות להשגה, כמו שרק בחורות
מסוג מסוים מסוגלות לרמוז. זה לא שהיא לא נראית טוב, פשוט אני
לא מסוגל לסבול אנשים טיפשים שמנסים להשחיל לטקסט שלהם מילים
גבוהות או מילים לועזיות בלי שהם מבינים את משמעותן. כמו קופים
- הם שמעו פעם את המילה ועכשיו מחקים את ההקשר כמיטב יכולתם.
זה לא עובד, זה מחליא אותי וזה מכער את הבחורה שלידי יותר
ויותר ככל שמתארכות השניות. אז אני שותה בלגימות גדולות, מרים
את עיניי לנאונים הצבעוניים שמעטרים את מדפי המשקאות העליונים
ומתחנן מאלוהים שיסתום את פה הפוסטמה.
ולפתע היא משתתקת. מייד התחננתי לאלוהים למיליון דולר ופורשה,
אבל זה לא עבד. זה כנראה משהו אחר. הפניתי את מבטי אליה והיא
פשוט בהתה בי, כמו קפואה, עם החיוך הדבילי שלה בזווית הפה.
נבהלתי שאולי מטייל עליי איזה חרק גדול או שהרוכסן שלי פתוח,
אבל לא, הכל נראה כשורה.
"את בסדר?" קראתי בשמה "הילה?" (נראה לי שזה שמה)... "הלו?!"
כלום. באותו רגע זה היה משעשע וטפחתי לרון על הגב, להסב את
תשומת לבו לאנקדוטה הביזארית וככל הנראה המומנטרית (מילים
לועזיות צריך לשלב בסטייל) אבל הוא לא הסתובב. פניתי אליו
ונוכחתי שהוא דומם לגמרי, עם הכוס בזווית של שלושים מעלות -
באמצע השלוק. זה כבר מוזר, כמה שתיתי?
העפתי מבט סובב פאב ונדהמתי. כולם קפואים כמו בדג מלוח, טדי
מנסה לפלרטט עם בחורה בזווית הפינתית של הבר, כנראה היה באמצע
משפט כשעמד הזמן, כי הלשון שלו נעצרה על הדופן הפנימית של
החניכיים העליונים, כאילו רצה להגות את האות ל' (נכון שעכשיו
ניסיתם בעצמכם להגות ל').
חתן יום ההולדת מחייך חיוך עצור כרונולוגית, מחזיק זיקוק, בזמן
שהחשפנית (איך לא ראיתי אותה קודם) תקועה בזמן, בתנוחה חתולית
על הבר כשישבנה הלבנבן במרחק מדאיג מקצה אפו המבוסם.
הברמנים נראים כמו בגלויות שמחלקים בבתי הספר למוזגים - יפים
ונחושים וקפואים, כוס הקפצה ביד אחת ובקבוק אוורנה בשנייה,
גבוה מעל הכוס. מטריד, עם זאת אתה יודע שהנוזל יקווה לתוך הכוס
בדיוק מרשים. זאת כמובן אם לא היה המצב קפוא כל כך.

רבות כבר דובר ונכתב, על ידי מיטב הסופרים ומספרי הסיפורים, על
מצב היפותטי כמו שתיארתי בפסקאות הקודמות (אלא שבמקרה שלי זה
קרה באמת!) ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות הגלומות בו. כאשר
מנותק האדם מכבלי ההגיון ומעיניה של החברה, משתחררים היצרים
הכי כמוסים, נפלאים ומטילי אימה החבויים בנפשו, ומאפשרים לו
להתנהג כפי שהתכוון הטבע מלכתחילה: פראי, מסוכן, בריא ונורא.
ובכן, כשאני נקי ממחויבויות המוסר ועם ברכתו של הטבע באמתחתי,
עמדו בפניי אין ספור הזדמנויות. יכולתי לפרוץ לסניף הבנק הסמוך
ולרפד באופן משביע רצון את תזרים המזומנים שלי, או לצאת לרחוב,
לבחור לי (כמו במזנון "הכל כלול" במלון) את הבחורה הכי חטובה
ואולי עוד שתיים מחברותיה ולבצע בהן את זממי, ללא חשש מאישום
כזה או אחר. אבל אני די שיכור ובראשי חשבתי על דברים שונים
לגמרי. חשבתי וביצעתי!
דבר ראשון דילגתי מעבר למעקה הבר, מנווט בין שתי דמויות
ה"גלויה" בנונשלנטיות מתגרה ומוזג לעצמי חצי ליטר גינס כדי
להירגע, פעולה שבימים כסדרם הייתה מובילה לבעיטה מלמדת לקח
בישבן, שמצדו היה נוחת על המדרכה המחוספסת שמול דלת הכניסה
לפאב. שתיתי את הבירה בשני שלוקים בריאים כמו שרק אני יכול.
אחרי שהבירה ירדה לבטן ועלתה לראש, פתחתי ללא עיכוב נוסף
בתוכנית האומנותית של הערב (שמתגלה כמעניין ביותר, למרות
תחילתו המשמימה).
טיפסתי על מקרר המשקאות, ממנו על הבר והתחלתי לטייל, כמו ברגר
בסצנה הבלתי נשכחת מהמחזמר שער, בין המשקאות, חפיסות הסיגריות,
המצתים וכפות ידיהם של הצעצועים החדשים שלי (לשעבר לקוחות
הפאב). נעצרתי לבסוף מעל כף יד נשית, רכה ועדינה. סרקתי את
המשך צלמה הענוג, זרוע, כתף, שקע הכתף, צוואר חלק וצחור והפנים
הכי יפות שראיתי מימיי (כשאני שיכור, כל דבר הוא "הכי יפה
שראיתי מימיי"). קפצתי שוב אל הרצפה ונעמדתי לצידה. ביום אחר,
או אפילו לפני עשר דקות, לא הייתי מעז אפילו לבהות בה. קירבתי
את פי לפיה וגנבתי נשיקה קפואה וליטוף שד בלתי מזיק. לצערי
החוויה הרגישה יותר נקרופילית מאשר אירוטית או רומנטית, אז
ויתרתי והתפניתי לגולת הכותרת של הערב. אולי היה זה האלכוהול,
אולי אישיותי הלקויה, או אולי שילוב מנצח של שניהם, אבל אצלי
ההזדמנות "להתנהג כמו אלוהים" התבטאה בדרך שונה מאוד מן
המצופה... לפתע הבנתי שההוכחה האולטימטיבית לעליונותי על שאר
באי הפאב תבוא לידי ביצוע בכך שאעמיד אותם כמו בובות בחלון
ראווה, בתנוחות שונות ומשונות, על מנת להשיג (לעצמי לפחות)
אפקט קומי משובח. כך אחשוף אותם, ללא ידיעתם או הכרתם בעניין,
בשפלותם הקיומית והפתאטית, ואתעלה מעל עם כשליט הבלתי מעורער
של נקודה זו בזמן (שעצר). וגם... זה יהיה די מצחיק
לכשיתעוררו.

התחלתי בבחורה הנקרופילית וכיאה לתיאורה, הצבתי אותה כשראשה
מונח על הבר וידיה שמוטות לצידי גופה. את שני הגברים שמאגפים
אותה פיסלתי כך שיצטייר כאילו הם קובעים את מותה (יד על עורק
הצוואר וכל זה). על מנת ליצור ניגוד אומנותי וכדי להוכיח לעצמי
שאני לא נפש אובדנית, ניגשתי לבחורה השמנמנה שישבה שני כסאות
מימין והעמדתי אותה כאשר ישבנה ובסיס גבה על הכסא ורגליה על
הבר - ככורעת ללדת ואת הבחור הכי חתיך במקום (זה שלא היה מעיף
מבט לכיוונה) גררתי לצידה, מחזיק בידה בפנים שעיצבתי כנרגשות
והמומות בשילוב מנצח. התינוק, דרך אגב, היה סלסלת נאצ'וס חצי
מלאה שהונחה בקרן הבר (תמיד הייתי טוב באלתור). הברמנים שימשו,
כמובן, בשל מיקומם האסטרטגי, כרופאים מיילדים ועשו זאת
במקצועיות המתבקשת. המשכתי ופיסלתי את מיצג ה"חווה", עם כמה
בנים כחמורים וכמה בנות כתרנגולות. אני מודה באלגוריה הצפויה
והסטיגמטית, אך לזכותי יאמר שהיא גם נכונה. הבא בתור היה
השחזור האפי של הקרב בין דוד לגוליית (כי אין כמו סיפור תנ"כי
כדי לתת עומק ושורשים ליצירת אמנות), בהשתתפות איש האבטחה
שבכניסה בליהוק המתבקש ורון חברי הצנום כדוד, כי תמיד חשבתי
שצפונה באישיותו דמות גדולה מהחיים שלעולם לא תפרוץ. את
הפלרטוט הקטוע של טדי עם הבחורה המשכתי לנשיקה הוליוודית סוערת
ואת שאר החוגגים עיצבתי בתנוחות דמויות עצים קטטוניים - יד
ימין שלוחה באקראיות לשמיים ויד שמאל משתוללת בגליות קדימה. כך
ועוד דוגמאות שונות ומגוונות; התגאיתי בכך שלא חזרתי על תנוחה
פעמיים.
רק באדם אחד לא נגעתי. אסי, אחד הקבועים, דעתן ושחצן, שתמיד
מחפש ומוצא סיבות לצחוק עליי או להשפיל אותי מול בחורות כשאני
מנסה להתחיל איתן. אותו השארתי לסוף, כדובדבן שבקצפת.
באלגנטיות נינוחה סירקתי את בלוריתו לצד ימין, הצמדתי את שתי
אצבעות יד שמאלו למעל שפתו העליונה ואת ידו הימנית יישרתי
והעליתי מעלה, בזווית של שבעים מעלות, במוהל יד היטלראי.
ולמרות שהייתי היחידי שהיה בהכרה כדי להבין את הבדיחה, מצאתי
את עצמי צוחק לאיד בקול רם ומשחרר.
על מנת למצות את הערב עד תום, החלטתי להגשים את החלום עליו
ערגתי מהיום בו דרכה רגלי בפאב. טיפסתי חזרה על הבר ואספתי
אליי את דלי הכסף המעוטר, בו שמים הברמנים את תשריהם המצטברים,
דילגתי אל פנים הבר והתחלתי למלא הדלי בגינס שחורה ומתוקה.
למראה הפנטזיה המתגשמת החל פי בייצור תעשייתי של ריר, ביחס
"פבלובי" ישיר לכמות הנוזל המצטבר בדלי, כשלפתע הרגשתי כאב חד
מפלח את בסיס גולגלתי. הדבר האחרון שאני זוכר הוא את עצמי צונח
(ראש קודם) אל תוך הדלי הכסוף וגופי לא מאחר להטיל את משקלו על
צווארי ולהשמיט אותי לרצפת המקום.

התעוררתי למחרת כשקרני שמש צהריים צורבות את עיניי המדובללות,
כאב ראש עמום עוד מהדהד בראשי וטעם יבש וחמוץ רובץ על לשוני.
שלחתי יד רועדת לכיוון הסלולרי, כדי לבדוק מה השעה (היום כבר
אין שעונים מעוררים). קירבתי את המכשיר לפניי והדלקתי אותו.
אור דיגיטלי מנוכר סנוור אותי לגמרי. אחרי כמה מצמוצי התעשתות
וחצי דקה של אישונים מזוגגים הצלחתי להבין שהשעה שתיים ועשרה
בצהריים ובמרכז המסך - שמונה שיחות שלא נענו (שבע מרון ואחת
מטדי). צלמית של מעטפה זעירה הבהבה בחלקו הימני העליון של הצג
והשתמשתי ברוב כוחותיי השכליים (נכון לאותו שלב) כדי להסיק שיש
לי הודעה קולית. זו הייתה הודעה מרון, הקלטתי אותה ועל כן מובא
בפניכם הציטוט המדויק: "יא דפוק... א... אתה לא מאמין כמה
שיכור היית אתמול... אתה לא יודע מה עשית... התנהגת כמו מקרה
פסיכוטי... נכנסת לתוך הבר וניסית למזוג לעצמך שתייה ורונן בעט
אותך משם ואמר לנו שעוד מעט הוא מעיף אותנו... פתאום אתה קם...
אתה קם וקופץ על הבר ומתחיל לרוץ עליו כמו איזה... כמו איזה
מטורף, שובר כוסות ודורך לאנשים על הידיים... וכמעט אנסת איזו
בחורה... דחפת את היד שלך לחזה שלה... למזלך משכנו אותך ואמרנו
לה שאתה שיכור... אחר כך ניסית לרקוד... או, אני לא יודע מה
ניסית לעשות... אבל התחלת למשוך לאנשים את הידיים ו... כמעט
קיבלת מכות ממורנו המאבטח... אז הושבנו אותך וניסינו להרגיע
אותך... אבל אז קפצת על אסי האידיוט והתחלת למשוך לו בשיער...
ותפסת לו את היד וצעקת הייל היטלר... זיג הייל... זה דווקא היה
די מצחיק... ואז דילגת על הבר כמו... כמו איזה קוף ותלשת את
הדלי של הטיפים והתחלת למלא אותו בבירה... איזה אידיוט... בסוף
הברמן השני... לא רונן, נו... איך קוראים לו... לא משנה, הוא
דפק לך בקבוק אוורנה ריק בראש והתעלפת... כמו כלבים זרקו אותנו
משם וכמו אידיוט גררתי אותך לדירה ש'ך... אני מקווה שאתה מת...
כי אם לא, אני הורג אותך... ודרך אגב, אנחנו לא חוזרים לשם
בחיים בגללך... טוב, אז דבר איתי... טוב... סבבה, יאללה
ביי..."

ההודעה הארוכה חיממה לי את האוזן. הכרתי התקרבה למציאות כמו
רכבת דוהרת ואני הרגשתי כמו קשור על הפסים. זרקתי את הטלפון על
השידה והסתתרתי מתחת לשמיכה, וכשאני מנסה לחזור לרחם השינה,
מילאה אותי הרגשה של החמצה... לא זכיתי לשתות מהדלי הכסוף.

נו, מילא. בפעם הבאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא שלך עשב!

דשא עם כבוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/12/05 13:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי אדרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה