[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








          היציאה ההמונית של יהודים מעולם האיסלאם
                                  בתרגומה של תמר בורסוק

הספרדים דוחים ציונות והתנחלות

התנועה הציונית טוענת שהיא "התנועה הלאומית לשחרור העם
היהודי", אבל במציאות היא תנועה אשכנזית לאומנית אשר ניסתה
לפתור את בעיית היהודים באירופה באמצעות התנחלות בפלסטינה.
את אי-ההשתתפות של הספרדים בארגון הציונות ניתן לייחס לסיבות
רבות, החשובות ביותר מביניהן מובאות להלן:
1. הספרדים לא סבלו מדיכוי גזעני, מלבד כמה תקריות בודדות
בהיסטוריה הארוכה של העולם האיסלאמי (ראה פרק ראשון).
2. האידיאולוגיות הלאומניות והגזעניות שנפוצו באירופה במאה
התשע-עשרה היו ועדיין הינם זרים לעמים שחיו בדאר אל-איסלאם,
כולל ליהודים, כפי שהסברנו קודם. למרות שמושג הלאומנות הוא
יצוא אל העולם הערבי במאה האחרונה, אין זה יכול להסתיר את
העובדה ששורשי האיסלאם הם הרבה יותר עמוקים משורשי הלאומנות
הערבית, ואין אנו מתכוונים לאיסלאם מנקודת המבט הדתית הטהורה,
אלא המכלול שלה כדרך חיים המאחדת את כל אלה החיים תחתיה ללא
קשר לדת או גזע. מצד שני, הציונים תמיד התייחסו אל סאלאדין כאל
"המנהיג הכורדי", ובכך משתקפת הלאומנות הקיצונית של עצמם
והנצלנות שלהם כלפי התנועה הכורדית בעיראק. סאלאדין, בכל אופן,
לא ראה את עצמו ככורדי, אלא כמנהיג איסלאמי. הוא לא נלחם עבור
לאומנות כורדית, אלא עבור תהילתה של הקהילה האיסלאמית כולה.
היהודים באימפריה האיסלאמית ראו את עצמם כקהילה דתית ותרבותית,
חלק מן הקהילה האיסלאמית, והם שימרו את רגשותיהם הדתיים
לירושלים, שעתידה להיות המרכז של המלכות השמימית ביום הדין.
צדק, אמת ושלום ישלטו שם, בין כל העמים, גדולים וקטנים. אף אחד
מאלה לא חל על המדינה הישראלית אשר הרסה את העם הפלסטיני,
ותקפה את מצרים, סוריה ולבנון בין היתר.
3. התנועה הציונית באופן מכריע היא ארגון לא-דתי. אכן ישנן כמה
מפלגות דתיות קטנות, המייצגות 15 אחוז מהאוכלוסייה, אבל הן
מנצלות את הדת למטרות פוליטיות. מאז 1967 קבוצות של יהודים
אמריקאים מגיעים לישראל, כמו הרב מרטין כהנא וכנופיות
הטרוריסטים האשכנזים בגדה המערבית ורצועת עזה. הם היו מושפעים
מהתנועות הדתיות של נוצרים שנולדו מחדש, שהופיעו לאחרונה
בארצות הברית, וקיבלו עידוד מהממסד הציוני להצדיק את הכיבוש
בגדה המערבית שהייתה מרכז המדינה היהודית לפני מילניום. ראוות
הדת של מנהיגים ישראלים, במיוחד כשהם הולכים למערב לאסוף
תרומות מיהודים דתיים, היא טובה לעסקים. יתרה מזאת, מאז הקמת
המדינה, אף מפלגה לא הייתה מסוגלת אי פעם להרכיב ממשלה בלי
לגרום למיעוט הדתי להטות את המאזן (למרות כל זאת, הערבים באופן
כללי מדגישים את האופי הדתי של הציונות וישראל). הזלזול בכבוד
של הציונים האוכלים חזיר וזורקים את כל מסורות היהדות שלהם,
הביאה, מאז ראשיתה של הציונות, לניכור הספרדים שהם, כמו שאר
המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון, חברה מסורתית.
4. התנועה הציונית מאמינה בעלייה של כל או מרבית היהודים
לפלסטינה כפתרון פוליטי לבעיה היהודית. הגירה המונית אינה מושג
זר לאשכנזים, הואיל וההיסטוריה של יהדות אירופה גדושה בדיכוי
ובפיזור, כפי שהם גורשו ממדינה אחת לאחרת. נדידות אלו גרמו
לאירופאים לראות את היהודים האשכנזים כנוכרים חסרי שורשים.
בסוף, מספר רב מהם היגר לאמריקה. רבים מן היהודים האשכנזים חיו
גם כן בגטאות, מנותקים מהאוכלוסייה הסובבת ומבוערים משפתם
וממנהגיהם. הם לא התלבשו כמו שכניהם או אכלו את אותו האוכל.
מצב זה נמשך לתוך המאה התשע-עשרה, ובמקומות אחדים עד המאה
העשרים. מצד שני, המושג של הגירה המונית היה זר לספרדים, הואיל
והם לא גורשו מאף מדינה ערבית או איסלאמית (מלבד על ידי
הנוצרים לאחר נפילתה של ספרד המוסלמית). הם לא חיו בגטאות, אלא
ברובעים לעתים הומוגניים ולעתים מעורבים. הם דיברו את אותה
השפה וחלקו את התרבות של הקהילה האיסלאמית, נהגו באותן מסורות
ולבשו את אותם בגדים. הם אכלו את אותו האוכל והשתתפו באותם
ערכים. אבי סירב לשנות את הלבוש הערבי המסורתי שלו. הוא סירב
ללבוש חליפה אירופאית והמשיך לחבוש תרבוש בקיץ וכאפיה בחורף.
הוא סירב לקצץ את שפמו הארוך ונהג לומר "שפמו של גבר הוא סימן
לכבוד ולגברות שלו." הוא היה גאה לצאת כשהוא לבוש בעבייה [1]
שלו הרקומה בצבע הכסף ולעג לדור הצעיר שחיקה את האירופאים. הוא
סירב לגמרי לדבר עברית ובקביעות דיבר ערבית עד ליום מותו.
שורשי היהודים הספרדים מרחיקים לכת באדמת האיסלאם, ואם הם כן
הסתובבו תמיד היה זה למדינה איסלאמית אחרת. המוסלמים התייחסו
לספרדים כאל חבריהם האזרחים. היהודים בחצי האי ערביה, ובמיוחד
בתימן, עברו תהליך של ערביזציה במשך הזמן. לכן היהודים חיו
בבטחה בעולם הערבי מאז שחר ההיסטוריה; זאת אומרת, עד שעשו להם
טרנספורמציה לישראל ב-1948. היליד היהודי חש שהוא אחד התושבים
הוותיקים ביותר באזור ולעתים קרובות מאוד היה מסתכל על האנשים
באופן כללי שבאו אל הערים, שם הוא בדרך כלל חי, כחיצוניים.
הספרדים, במיוחד אלה מעיראק, תימן ומרוקו, משתמשים בצורת
ההיגוי הקוראנית הקלאסית של העיצורים, אפילו כאשר הם מדברים
ערבית מדוברת. יהודי ספרד שגורשו יחד עם אחיהם המוסלמים והלכו
לתורכיה ולבלקן (ולצפון אפריקה) אינם "אירופאים", כפי
שהיסטוריונים ציונים (כמו ברנרד לוויס) מכנים אותם, אלא מזרח
תיכוניים.
5. הציונות היא תנועה התנחלותית אשר דחקה את האוכלוסייה
הילידה. הספרדים נהגו לשמוע דיווחים על היהירות וההפליה הגזעית
של האשכנזים הציונים מקרוביהם היהודים בפלסטינה, ומספרדים
אחרים שהיגרו לפלסטינה ולאחר מכן חזרו לביתם. הספרדים הבחינו
שכל מנהיגי התנועה הציונית היו אשכנזים. האפליה הרחיקה את
הספרדים מהתוכניות של הציונים. יתרה מזאת, ספרדים שהייתה להם
תובנה לקחו חלק במאבק נגד הציונות יחד עם המוסלמים והנוצרים.
במצרים חבר אשכנזי מחובבי ציון כתב מכתב ב-13 בדצמבר 1910
למשרד הציונות בקלן. הוא תיאר את התנגדות יהודי מצרים
לרעיונותיהם של הציונים. הכותב אמר שהם היו הרוב המכריע בקהילה
היהודית המצרית. הפרו-ציונים היחידים היו המיעוט שהיגר לשם
מאירופה במהלך שלושים השנים הקודמות ואשר לא יכלו לחדור לקהילה
הילידה. הוא המשיך ואמר שראש הקהילה היהודית המצרית, מיסייה
קאטאני, שם את תוכניתו של הרצל מטרה ללעג [2]. אינטלקטואלים
יהודים רבים, עם יעקב סאנועה (או אבו-נאדארה) בחזית, הצטרפו
למאבק העממי נגד שלטון זר. סאנועה היה מחזאי ועיתונאי שהקים את
התיאטרון המצרי הראשון ב-1870. אנשים אחדים קראו לו "מולייר
המצרי". תחת השם של אבו-נאדארה, הוא גם פרסם את כתב העת
ההומוריסטי הראשון בעולם הערבי שהכיל קריקטורות ב-1876.
הבריטים הגלו אותו לפריז, שם הוא המשיך את כתיבתו נגד
ההתנחלות. הוא היה אחד מחלוצי הדוקטרינה "מצרים עבור המצרים"
ו"מצרים עבור כל המצרים"; סיסמא זו עלתה במפגשים עממיים אל מול
הפירמידות. בקהיר, המפלגה האנטי-ציונית עשתה אסיפת תמיכה בראש
הקהילה ונוצרי מונה לנהל את בתי הספר של הקהילה ולהפסיק את
התעמולה הציונית בבתי הספר. הציונים האשכנזים היו נחושים בדעתם
להשיג כספים עבור פלסטינה, אך יהודי מצרים הגיבו שזה מיועד
לגרום להם לעוני ולהתפוררות. האשכנזים היו קהילה נפרדת מיהודי
מצרים, לא רק בגלל הציונות שלהם אלא גם בגלל הכפירה שלהם.
הואיל והציונות הפוליטית הייתה חילונית, הציונים האשכנזים היו
נוכריים ליהודי מצרים. בחוגי הציונים, הדיבורים נסבו בעיקר על
יהודי אירופה, כאילו שהספרדים לא היו קיימים. "איזו משמעות
יכולה להיות לציונות, המתבטאת במונחים של מחשבה רוסית, לגבי
אלה שספגו את הפילוסופיה של המזרח והיו מושפעים רק באופן שטחי
על ידי הערכים המערביים. אילו פתרונות היו לציונים להציע
לבעיות שלהם" [3].
במאי 1938, בתקופת המרד של הפלסטינים, כשכמה אזרביז'נים הפגינו
נגד "היהודים", והפרלמנט המצרי דרש נקיטת אמצעים נגד בעלי ההון
היהודים, הרב הראשי במצרים, חיים נחום אפנדי, קרא אל הקהילה
שלו להגן על ארצם נגד הציונים והאיץ בהם לתרום לסיוע לפליטים
הפלסטינים [4]. קריאה זו הוכיחה את טענתו של חיים וייצמן
"הציונות לא קיימת במצרים." בשנות הארבעים, יהודים רבים היו
מעורבים במפלגה הקומוניסטית המצרית, או בארגון MDLN לשחרור
לאומי. הקראים הרכיבו ארגון קומוניסטי משלהם בקהיר (הכוכב
האדום) להיאבק נגד הציונות והאימפריאליזם. למרות זאת, חוגים
מוסלמים חילוניים בקהיר האשימו את כל היהודים שהם "ציונים"
ו"מסייעים לאימפריאליזם". לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר
סואץ (1956), יהודי מצרים למעשה נאלצו לעזוב את הארץ שבה הם
חיו יותר מאלפיים שנה. מתוך 79,000 יהודים שם ב-1946, רק 2,000
נותרו. שני שליש מן המהגרים הלכו למערב. השליש האחר, הואיל
והיה עני מדי ללכת למערב, היה חייב ללכת לישראל. אנואר סאדאת
ידע איזו טעות עשתה הממשלה המצרית וקרא ליהודי מצרים בישראל
"לחזור כאזרחים ממדרגה ראשונה" - הערה אירונית על הסטאטוס
המעמדי המשני שלהם בישראל [5].
באלג'יריה נכשלו הציונים בניסיונותיהם להביא את היהודים
לפלסטינה. 150,000 מיהודי אלג'יר (99 אחוז) היגרו לצרפת,
ומטוניס 60 אחוז מהיהודים הלכו לצרפת ולארצות אירופאיות אחרות
[6].
בעיראק, היהודים לקחו חלק בחיים התרבותיים, החברתיים
והפוליטיים של המדינה, ורבים היו רדיקלים. היו מלומדים יהודים
מפורסמים כמו מאיר בסרי, המשורר אנואר שאול, מורד מיכאל, יעקב
בלבול, האחים סלים וסלמן דרוויש, אברהים יעקב, עובדיה וסלים
אל-כתיב וסלים קטן. הסופרים היהודים היו בין הראשונים שתרגמו
עבודות משפות אירופאיות לערבית. הם הוציאו לאור כתבי עת שונים
כמו אל-חריס (1920), אל-מיסבח (1924-1929), אל-חאסד
(1929-1937), אל-בוסטן (1929-1938) ואל-באריד אל-יומי (1948) -
כולם היו בערבית - והיו פעילים בכתבי עת עיראקיים אחרים. משנות
העשרים היהודים בלטו בתיאטרון מודרני עיראקי ובעיקר בתחום
המוסיקה הערבית והעיראקית. ראה רשימת המוסיקאים היהודים
העיראקים בעבודתו של י. קוג'מן (1978) [7].
חוגים לאומנים קיצונים אחדים האשימו את יהודי עיראק "בשיתוף
פעולה עם האימפריאליזם". האשמה זו הייתה מבוססת על התנגדותם של
כמה נכבדים יהודים לעצמאות עיראקית, אבל בעמדה זהה זו אחזו כמה
מוסלמים מזרח-תיכונים ונוצרים כפי שנראה בתצהיר שעשה הנציב
העליון הבריטי בעיראק ב-11 ביוני 1921 לשר המושבות [8]. יהודים
רבים ראו בכך שחלוקת המזרח התיכון למדינות קטנות ולממשלות
אזוריות תחת מנהיגות מקהילה אחת או אחרת תהווה פגיעה במיעוט
הדתי ותעודד שוביניזם כתתי ואזורי. אחרים, לעומת זאת, רצו
בדיוק בכך, ובלבנון נראו התוצאות. כמה ממנהיגי היהודים שלחו
מברקים לעיתונים עיראק ואל-נהדה ב-1 בספטמבר 1918, בהם הם
הביעו את תמיכתם להתנגדות הערבים להצהרת בלפור [9]. ב-13
בספטמבר 1929 יהודים השתתפו במפגן לאומי במסגד היידאר-חאנא,
בהשתתפות ג'עפר אבו אל-טימן ואחרים שנאמו. המשורר היהודי,
אנואר שאול, האשים את האימפריאליזם הבריטי בפלסטינה ואמר
שהצהרת בלפור נועדה לשרת את השאיפות להתנחלות [10], ובספרו,
'הפעילות הציונית בעיראק', כהן חיים יוסף כתב שנוכחות הבריטים
הייתה הגורם החשוב ביותר לציונות בעיראק. לאמיתו של דבר, במרץ
1921 הבריטים נתנו לארגון הציונות המסופוטאמי לפעול בעיראק.
שנתיים לאחר מכן הוסר ההיתר, אולם זה לא מנע מחופן יהודים
אשכנזים זרים להמשיך באיסוף הכספים שלהם ו"לייצג" את יהודי
עיראק בועידות הציונות העולמית. למרות הסיוע שקיבלו שליחי
הציונות מהבריטים, נתיני עיראק היהודים היו אדישים או עוינים
לציונות. כשהותר ל"מועצת הציונות" לנהל פעילות פוליטית, הנציב
העליון הבריטי קיבל משלחת של יהודים שהביעו את התנגדותם.
הציונים, אם כן, נכשלו בשכנוע כל אישיות חשובה מלבד האיש הידוע
בשם "המורה", ששמו האמיתי היה הרון ששון. במלאת שנה להצהרת
בלפור, סר ארנולד ווילסון כתב למשרד המושבות שההצהרה לא עוררה
שום עניין בעיראק. הוא הוסיף שהוא שוחח על העניין עם אישים
יהודים, אך הם הביעו את תחושת השייכות שלהם לעיראק, אותה הם
תיארו כגן עדן בהשוואה לעוני בפלסטינה [11]. עמדה זו הייתה גם
עמדתו של מנחם סאלי דניאל, אחד ממנהיגי היהודים של בגדאד ובעל
קרקעות גדול. הוא שלח מכתב לארגון הציונות כשהוא מתריע מפני
ההרס שהציונות יכולה להביא ליהודי עיראק, ושהציונות יכולה
לגרום לניכור היהודים מן העיראקים ולפגוע ביחסים הבין-עדתיים.
הוא המשיך שכל ערבי חש שהציונות מתנגשת עם זכויותיו ולכן מוטל
היה עליו לא לחסוך בשום מאמץ כדי להיאבק בה. "כל סימן של אהדה
לציונות", הוא הוסיף, "יתפרש כבגידה במטרה הערבית." המחבר
מייחס זאת למצב הרגיש שיהדות עיראק מצאה את עצמה בו עקב הכוח
הכלכלי והתפקידים הממשלתיים שלה, במיוחד בבגדאד, שם היוו
היהודים שליש מן האוכלוסייה [12]. אחד מעורכי הדין היהודים
המפורסמים ביותר של בגדאד גם כן מתח ביקורת על הציונות. בעיראק
טיימס בשפה האנגלית מה-5 בנובמבר 1938, יוסוף אל-כביר כתב
שהצהרת בלפור הייתה מדיניות מסוכנת ופזיזה וציין את השטות של
האשליה ההיסטורית שהציונים נהגו לקשר את ה"זכויות" שלהם למדינה
עברית שנעלמה אלפיים שנה קודם לכן.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ארגון הציונות שיגר משלחות לארצות
ערב כדי להבריח יהודים אל פלסטינה. אולם הנתינים היהודים אתגרו
ניסיונות אלה, ומספר היהודים שעזבו את עיראק, לדוגמא, בשנים
1946-1948 היה רק 65 [13]. רבים מן המהגרים האלה מספרים שהם
היו ילדים באותו זמן ושסוכני הציונות הונו אותם לעזוב את עיראק
ללא ידיעת וגם ללא הסכמת משפחותיהם. אנשים התחילו לעזוב את
עיראק בתחילת מלחמת העולם השנייה, במיוחד לאחר אלימות כנופיית
פושעים, הידועה בשם אל-פרהוד, ותנועת ראשיד עלי אל-גיילאני
ב-1941 שהקיפה את עיראק,סוריה, לבנון וארצות אחרות. היה זה
אסון להורי הילדים האלה. אחדים מהם הלכו לשגריר העיראקי
בירושלים ובכו כשהם מתחננים אליו להחזיר את הילדים הביתה. דן
רם, אחד משליחי הציונות, דיווח ליגאל אלון - ראש מבצעי החוץ של
ההגנה - במכתב מתאריך 9 באוקטובר 1945, שהפעילות הציונית אינה
מניבה תוצאות והציע שהשליחים האשכנזים יחזרו לפלסטינה [14].
אנצו סירני, ראש המשימה הציונית החשאית בעיראק, כתב מכתב
לסוכנות היהודית שבו הוא מביע דעה שתנועת הציונית נכשלה "עקב
אדישותם של הנתינים היהודים" [15]. אפילו לאחר ההתקפות וההרג
שהתרחשו בפרהוד העיראקי, היהודים עדיין לא הפגינו כל תמיכה
לרעיון ההגירה. סרני זוקף את זה לנכונות של היהודים לשכוח מה
שקרה להם ולהמשיך עם חייהם, ונוסף לכך להתפתחות הכלכלית המהירה
שנבעה מהמלחמה והפיצויים ששילמה הממשלה לקורבנות [16].
השליח היהודי לסוריה ולבנון, מונייה צ. מרדור, גם כן כתב
שהנתינים היהודים אינם מעוניינים בהגירה, ואז הארגון הציוני
החשאי הפנה את מאמציו לכיוון הנוער בלבד [17]. כאשר רות קליגר
הגיעה למצרים כדי לארגן את הגירת היהודים ולאסוף תרומות
מהעשירים, קטני פאשה, ראש הקהילה היהודית, הכריז שהוא ישסה את
הכלבים שלו בה ובכל שליח ציוני אחר [18].
כאשר הם הגיעו לטוניס לאחר מלחמת העולם השנייה, השליחים
הציונים מצאו שליהודי טוניס לא הייתה שנאה לגרמנים. יהודי
טוניס התקשו להאמין שהשואה התרחשה באירופה, היות והפאשה
המוסלמי של טוניס הבטיח ערובה לביטחונם בעת פגישה פרטית
בארמונו בה נכחו ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי המוסלמים. הפאשה
הבטיח לנתיניו היהודים שהוא יגן עליהם כי הם היו דימים. כאשר
השפעתם של השליחים הציונים גברה לאחר המלחמה, מנהיגי הקהילה
הטוניסאית תבעו את גירושם. הם ניגשו לרשויות הטוניסאיות עם
מכתב התנגדות מן הקהילה היהודית על פעילותם - והם אכן גורשו
[19].
ב-1948 יהודים עיראקים השתתפו עם שכניהם המוסלמים והנוצרים
במאבק נגד הפרו-בריטי סאלי ג'אבאר ונגד הסכם פורטסמות'. כאשר
הפעיל היהודי שמרן עלואן נהרג בידי המשטרה, העיתון הימני
לאומני, אל-יאקזה, במהדורה של ה-5 בפברואר 1948, הלל אותו
כקדוש מעונה של העם העיראקי על מאבקו לחופש. הוא גם פרסם את
שמותיהם של היהודים שתרמו למטרת העם הערבי הפלסטיני [20].
ב-1946 יהודים עיראקים, מוסלמים ונוצרים התחילו את "הליגה
האנטי-ציונית" כדי להתנגד למזימות של הציונים ולהברחת יהודים
לפלסטינה וגם לשמר את זהותם העיראקית. בהתאם למערכות (1969),
בשעה שישיבות הציונות החשאיות התנהלו בנוכחות של בערך שלושים
ושישה איש ב-1948, עיתון הליגה (עוסבה) יצא יום יום ב-6,000
עותקים. ב-1949 המשטרה עצרה ארבעים ושמונה ציונים חשודים וכהן
מעיר על האירוע הזה "מעצרים אלה הביאו לחיסולה של התנועה
הציונית בעיראק" [21].
הפוליטיקאי הישראלי, אליהו אילת, טען ש"הספרדים אינם חפצים
להעביר את נאמנותם לישראל" [22], ובתקופת הסתערות הפרופגנדה
הציונית, הרב הראשי ששון כדורי הכריז כי "המנהיגים האחראים של
יהדות עיראק מאמינים שארץ זו היא מולדתם באש ובמים",
והמנהיגות, לפי דברי הרב הראשי, האמינה שהזמנים הקשים יחלפו
במהרה [23]. ב-11 בדצמבר 1949, ששון כדורי התפטר מתפקידו כראש
הקהילה היהודית מחמת המגבלות שהוטלו על היהודים כתוצאה מהמלחמה
בפלסטינה. בגיליון מה-30 בדצמבר 1949, העיתון הבריטי, הכרוניקל
היהודי, העיר "הרב הראשי ויהודי עיראק אינם אוהבים את הציונות
היות שהיא גרמה להם לקשיים. הם מעדיפים להישאר בעיראק ולחיות
תחת החסות של האיסלאם וסובלנותו. הם קשורים לבתיהם ולמסורות
שלהם, ולקברם של נביאיהם בעיראק. אין להם שום רצון לעזוב את
ארצם ולחיות במחנות פליטים בישראל. הם מאמינים שהאנשים שם אינם
ידידותיים למדי כלפי יהודים מזרחים" [24].
יהודי ספרד בטורקיה הצטרפו אל התנועה האנטי-ציונית גם כן. בין
1897 ו-1919 הם הוציאו לאור עיתון בשם אל-מאסיראנט שהתריע בפני
כל היהודים נגד הציונות [25].
למרות שהלאום והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, משכילים יהודים
באלג'יריה הצטרפו להתנגדות הלאומית - במיוחד למרד של ג'אוזי
אבו אל-חייר ב-8 בנובמבר 1942. המרד סלל את הדרך לצבא האמריקאי
לשחרר את המגרב מהגרמנים. כשהיהודים גילו לאמיתה שהצרפתים הרסו
את היחסים היהודים/מוסלמים, הם לא היגרו לישראל אלא לצרפת.
בסוריה רוב היהודים הצביעו ברגליהם! למרות שהיו שם 27,770
יהודים בהתאם למפקד של 1943, 22,000 הלכו לאמריקה באמצע שנות
הארבעים [26].
לסיכום, הרוב המכריע של הספרדים התנגד לציונות או פשוט לא היה
מעוניין בה. באופן טבעי הם ניסו להישאר כל אחד בארצות
הערביות/מוסלמיות שלו. המיעוט ששיתף פעולה עם הציונים לא תפס
למעשה את החשיבות של הציונות עד שהוא נתקל באפליה הגזענית
במחנות העבודה בישראל. רובם הסתכלו אחורה בצער.


הציונות דוחה את הספרדים

באותה מידה שהספרדים התנגדו לציונות, השתיקה הזאת הייתה הדדית.
תנועת הציונות סירבה להביא יהודים אלה לפלסטינה או לתת להם
להשתתף בתוכניות ההתיישבות שלהם. זאת אומרת, מלבד אלפיים
תימנים, כורדים ואיראנים, ששוגרו לישראל כדי לעשות את עבודות
השוליים שהאשכנזים לא רצו לעשות. הסיבות החשובות ביותר
למדיניות זו היו כלהלן:
1. התנועה הציונית, בהיותה תנועה אשכנזית אירופאית, דאגה רק
ליהודים אשכנזים.
2. היות והם חיו בגטאות במשך מאות שנים, האשכנזים יצרו קהילה
סגורה אשר דחתה כל אחד מבחוץ.
3. כשהם מאמינים שהם העילית של העם היהודי, הם ראו את הספרדים
כנחותים ואינם מסוגלים לבצע עבודה חלוצית (ראה פרק שמיני -
דעותיהם של האשכנזים על הספרדים). היות ואין להם דבר מלבד
זילות כלפי הערבים, האשכנזים ראו את היהודים שחיו עם הערבים
באותו אור (ראה כדורי, 1970, 310-311). יתר על כן, היהירות
שלהם אינה מתירה להם להודות בפחד תת-הכרתי מערבים ומספרדים.
4. התרומות מיהדות העולם נחלקו בין תוכניות הציונים למפלגות
הציוניות; השתתפות הספרדים משמעותה הייתה הפחתת הכספים
לאשכנזים.


הגורמים להגירה

לאחר הקמת מדינת ישראל, מרבית היהודים מארצות ערב ואיסלאם
היגרו לישראל. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הסיבות המדויקות לכך.
היסטוריונים ציונים תולים את זה ב"דיכוי היהודים על ידי
המוסלמים והערבים", אך היסטוריונים אנטי-ציונים מסכימים שזה
היה כתוצאה מקשר ציוני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הממסד הציוני החליט להביא את כל
"הספרדים", אם כי החלטה זו בלבד לא הייתה מספקת כדי לגרום
ליהודים מארצות ערב ואיסלאם לעזוב ולבוא לישראל. כל האמצעים
שהפעילו הציונים כמו רמאות, טרור, שוחד ולחץ על ממשלות ערב לא
עזרו. בגלל סיבה זו, לציונים היה צורך בגורם אחר שידחוף את
הספרדים לידי הגירה. והגורם הזה היה כיתתיות שאת גרעיניה זרעה
ההתנחלות, ואשר ניזונה מהעימות הציוני-ערבי והקטסטרופה של העם
הפלסטיני. אדם חייב, בכל אופן, להימנע מהכללה, מאחר שהגורמים
המעורבים השתנו ממקום למקום ובהתאם למעמד וחברה. זה גם חל על
המניעים של הממשלות הערביות והאיסלאמיות שאפשרו ליהודים להגר
לישראל.
במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לממסד הציוני שגרמניה הנאצית
השמידה את מאגר ההגירה היהודית מאירופה. יתרה מזאת, יהודי
אמריקה ואירופה לא הביעו רצון להגר לפלסטינה, וגם לא מרבית
האשכנזים מברית המועצות, לכן הממסד הציוני שינה את עמדתו לגבי
הגירת הספרדים מארצות ערב ואיסלאם. בין 1948 ל-1975, הרשויות
הצליחו להביא 819,000 אשכנזים (במיוחד מארצות סוציאליסטיות),
אך הממסד הציוני עדיין לא היה מרוצה היות ומרביתם סלדו מעבודת
כפיים וחלקם השתמשו בישראל כמקום ביניים בדרך לאמריקה. וכך
הוחלט להביא את הספרדים ככוח עבודה זול ולשירות צבאי. בן
גוריון לעתים קרובות הכריז "זוהי עלייה אשר תחזק את ביטחון
המדינה יותר מכל דבר אחר." שמעון פרס, מאוחר יותר ראש מפלגת
העבודה, הצהיר בסוף שנות החמישים שהגירה ממושכת תאפשר לישראל
להיות בעלת צבא בן-מיליון אשר בתמורה יסייע לישראל לכפות את
המנהיגות שלה על המזרח התיכון, הצהרה שנדחתה על ידי בן גוריון,
ראש הממשלה, מסיבות טקטיות. פרס, הנחשב לאחד הנצים של מפלגת
העבודה, והיה מנכ"ל משרד הביטחון, שינה את שמו הפולני מ"פרסקי"
למילה העברית פרס (עוף דורס). ישראל גם התכוונה ליישב את כל
השטחים שכבשה ואשר את תושביהם היא גירשה כדי למנוע את חזרתם
ולהצדיק את טענתה שמה שקרה שם היה פשוט "חילוף אוכלוסין" בין
ישראל ומדינות ערב. במהלך תקופה זו מספר "הספרדים" שהגיע
לישראל היה 751,000, או 48 אחוז מכלל הנהירה של 1,570,000.
הקטסטרופה של הפלסטינים, הערבים והאיסלאם היא שכוח-האדם האדיר
שהסיט את מאזן הכוח לטובת ישראל לא היה מארצות אויב, אלא בא
בדיוק מאותן ארצות ערביות, איסלאמיות וסוציאליסטיות. כשלון
דיפלומטי או לאומי זה דורש תחקיר זהיר מאוד. אנו יכולים לאמוד
את ההתפתחויות הכלכליות והצבאיות שהתרחשו בישראל כתוצאה מהגירה
המונית זו אם ניקח בחשבון שסך הכל מספר היהודים בפלסטינה בזמן
הקמת המדינה היה רק 630,000, שהיוו שליש מן האוכלוסייה. הנושא
גם כן דורש תחקיר על ההתפתחות הכלכלית שהתרחשה כתוצאה מהייבוא
של כוח עבודה זול לתוך ישראל (ראה פרק תשיעי). נוסף לכך, עלינו
להשוות את הנהירה עם ההגירה היהודית שהתרחשה מאז תחילת
ההתיישבות הציונית כדי למצות את הפרופורציה של יהודי האיסלאם.
ההגירה היהודית לפלסטינה ביחס למהגרים מתחום האיסלאם
(1882-1975) [27]:
- עלייה ראשונה 1882-1903: סה"כ מס' מהגרים 25,000 ; מס'
מארצות איסלאם 1,000 ; שיעור הספרדים 4%
- עלייה שנייה 1904-1914: סה"כ מס' מהגרים 40,000 ; מס' מארצות
איסלאם 2,000 ; שיעור הספרדים 5%
- עלייה שלישית 1919-1923: סה"כ מס' מהגרים 35,000 ; מס'
מארצות איסלאם 2,400 ; שיעור הספרדים 7%
- עלייה רביעית 1924-1931: סה"כ מס' מהגרים 82,000 ; מס'
מארצות איסלאם 9,800 ; שיעור הספרדים 12%
- עלייה חמישית 1932-1948: סה"כ מס' מהגרים 265,000 ; מס'
מארצות איסלאם 36,200 ; שיעור הספרדים 10%
- לאחר קום המדינה 1948-1975: סה"כ מס' מהגרים 1,570,000; מס'
מארצות איסלאם 751,000 ; שיעור הספרדים 48%

ישראל הצליחה להכפיל את האוכלוסייה שלה במשך שלוש השנים
הראשונות מאז הקמתה. את 559,675 המהגרים שהגיעו בין השנים
1948-1951 ניתן לחלק כך:
271,188 ממזרח אירופה
241,870 מדאר אל-איסלאם
46,617 ממערב אירופה, אמריקה וארצות אחרות. [28]

בשנת 1954 מספר המהגרים מאז הקמת המדינה הגיע ל-725,000. נחלק
להלן:
מארצות ערב והאיסלאם [29]
עיראק  125,000
תימן ועאדן  49,000
מרוקו/טוניס  90,000
טורקיה  35,000
איראן  27,000
סה"כ  326,000

ממזרח אירופה (קרי, אשכנזים, מלבד הבולגרים הספרדים):
בולגריה  38,000
הונגריה  15,000
רומניה  122,000
פולין  107,000
ארצות אחרות  117,000
סה"כ  725,000

ב-1954 שיעור הפלסטינים צנח מ-70 אחוז ל-11 אחוז עקב גירושם
ועקב הגירת היהודים. במהלך אותה תקופה 50,000 יהודים, שהיוו 7
אחוזים מכלל המהגרים וברובם ספרדים, עזבו את הארץ [30].
ב-1958 אברהם עבאס, יהודי סורי שהשתייך לאחדות העבודה (המפלגה
הסוציאליסטית הציונית) כתב שמספר הספרדים שהיגרו מאז 1948 היה
600,000 (מתוך כלל של 900,000 מהגרים במהלך אותה תקופה). הוא
פירט את ארצות מוצאם כלהלן [31]:
צפון אפריקה  150,000
עיראק  125,000
תימן  50,000
לוב  40,000
מצרים  40,000
איראן  35,000
טורקיה  40,000
בולגריה  40,000
יוון ויוגוסלביה  10,000
הודו  10,000
ארצות אחרות  60,000
סה"כ  600,000

סיפור הגירת היהודים מארצות ערב והאיסלאם לאחר 1948 הוא סיפור
מוזר. הוא מדגיש לא רק את הפעילויות הערמומיות של הממסד הציוני
אלא גם את כישלון המבנה הפוליטי של העולם הערבי והאיסלאמי ואת
הנאיביות והחולשה של יהודי האיסלאם בעמידתם מול השפעת הציונות
והמערב. ערבים ומוסלמים הקוראים את העובדות על אפליה
אנטי-ספרדית בישראל עלולים לא להיות מלאי אהדה והם יכולים בצדק
לומר שזוהי אשמתם בלבד על שהם הלכו לגור שם מלכתחילה. אין ספק
שהגורם הראשי בקטסטרופה זו הוא המזימה הציונית, אך היא לבד לא
הייתה מצליחה אם הקרקע שבו היא נשתלה לא הייתה מדושנת על ידי
ההתנחלות והטרגדיה הפלסטינאית של 1948.
מקורות לאומנים ערבים מציינים שהבריטים והצרפתים תמכו ביהודים
בארצות ערב וסייעו להם אל תוך תפקידים רמי דרג בממשל וגם עודדו
אותם על השתדלותם הפיננסית והמסחרית. אם הדבר נכון לגבי המאה
העשרים, הוא עדיין אינו חושף במידה מספקת איך מעורבות מערבית
מעמיקה בעולם הערבי והאיסלאמי גרמה לנזק במעמדם של היהודים מאז
המאה השמונה עשרה.
תיארנו לעיל כיצד המדינה האיסלאמית העדיפה יהודים על פני
נוצרים בנושאי המדינה והכלכלה. אולם ארצות אירופה ניסו, מן
המאה השמונה עשרה, לחזק את השפעתם באימפריה העותומאנית על ידי
התערבותם בעניינים הפנימיים ובהגנה על "האינטרסים של הנוצרים"
באמצעות קפיטולציה. הנוצרים גם נהנו מחסותה של הכנסייה ושל בתי
המיסיון הנוצריים באירופה והם קיבלו סיוע מסוחרים אירופאים.
עלינו להזכיר שהסחר היה מונופול בידי הבריטים ממחצית האימפריה
העותומאנית, והמחצית השנייה הייתה בידי הצרפתים. הייתה זו חברת
סחר בריטית, חברת לבנט, אשר אסרה את השימוש במתורגמנים יהודים
בסוריה הגדולה. ערבים נוצרים התחילו לשלוח את ילדיהם לאירופה
לשם השכלתם וכשהם היו חוזרים הם היו מקבלים עבודות בממשלה
שקודם היו של יהודים. בו זמנית, אנטישמים אירופאים (דיפלומטים
וכמרים) החלו לייצא את המיתוס שהיהודים הרגו ילדים נוצרים כדי
להשתמש בדמם לאפייה של מצות. באירופה זה הצית פוגרומים
אנטי-יהודיים במשך מאות שנים. בעולם האיסלאמי לא היו כלל
האשמות כאלה של רצח ריטואלי עד המאה התשע-עשרה. המקרה הידוע
ביותר במזרח התיכון היה היעלמותו של האב טומאסו בדמשק בשנת
1840 כאשר השגריר הצרפתי, ראטי מנטון, עורר רגשות
אנטי-יהודיים. האנטישמיות, אם כן, הייתה ייבוא אל תוך המזרח
התיכון, ובמיוחד אל תוך חוגים נוצריים, על ידי מתנחלים
אירופאים שניצלו את התחרות בין הקהילות בסחר ובתעסוקה בממשלה
כדי לקדם לאומנות כיתתית.
בתוך הקהילה המוסלמית, מן המאה השמונה עשרה והלאה, תחום
האיסלאם היה חשוף לפלישות עזות בחזיתות הכלכלית, הצבאית
והתרבותית, אשר הגיעו לשיאן בשנת 1918 עם שעבודו המוחלט לשליטה
האירופאית. במהלך תקופת המפלה הזו המוסלמים החלו להביע את
התמרמרותם על הקהילות הלא-מוסלמיות. למרות ההגנה שהוענקה
ליהודים על ידי הרשויות, מעמדם נחלש בהשוואה לבני ארצם. זו לא
הייתה התדרדרות פיננסית, היות ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם
לקחו חלק בהתפתחויות הכלכליות והפכו להיות אמידים, אלא היא
הייתה במקביל להתדרדרות ביחסי הקהילה שסיבותיה היו הגורמים
הבאים:
1. לאחר 1918 הרשויות הבריטיות והצרפתיות העדיפו לא-מוסלמים
במערכות הפוליטיות והכלכליות שלהם בארצות ערב. היו לכך סיבות
שונות, כמו מדיניות ההבדלה הכיתתית, חשדנות האימפריאליסטים
באיסלאם, והכישורים המקצועיים שהמיעוט התחיל לרכוש בבתי הספר
המודרניים שלהם (ראה פרק ראשון). כל אלה הובילו לצמיחה של
הקנאות הבין-עדתית.
2. ערעור שיווי המשקל הבין-עדתי כתוצאה מהקמת מדינות ערביות
אזוריות.
3. תעמולה נאצית אנטי-יהודית בשנות השלושים ובתקופת מלחמת
העולם השנייה, כולל התוכנית הערבית של יוניס בכרי "זוהי
ברלין".
4. התיישבות אשכנזית ציונית על חשבונה של האיכרות הפלסטינית,
הקמתה של מדינת ישראל, הריסתם של מאות ערים וכפרים, גירושם של
מרבית הנתינים הפלסטינים והפקעת רכושם ואדמתם, משטר צבאי לאחר
1948 לכל הפלסטינים שנשארו בתוך הישות הציונית, וסיפוח יותר
מ-80 אחוז מהאדמות של המיעוט הזה בנוסף לאדמות הפליטים.
בנוסף לכל זה היה הדם - הדם שזרם בין הציונות לערביזם, שפיכת
הדמים של דיר-יאזין, כפר קאסם ועין-זייתון בין היתר. ואז באה
המלחמה התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956.
5. תעמולה ציונית אנטי-ערבית באירופה ובאמריקה אשר ניצלה את
מצבם הקשה של הספרדים במטרה לגרום להם להגר לישראל.
אין ספק שהיהודים הפיקו תועלת מהמערכות הפוליטיות והכלכליות
שהוקמו בארצות ערב לאחר המלחמה הגדולה. הם פתחו בתי ספר רבים
ומוסדות חינוך, פיתחו מסחר משל עצמם וקיבלו משרות בממשלה.
המושל העליון הבריטי לעיראק קבע ב-1918, לדוגמא, שיש לעודד את
הקהילה היהודית בבגדאד [32]. התקדמות היהודים לא הייתה בגלל
הבריטים או הצרפתים בלבד, אלא עקב סיבות היסטוריות אחרות:
1. מרבית היהודים היו עירוניים בעוד שמרבית המוסלמים חיו באזור
כפרי.
2. מאחר שהיהודים לא היו חלק מהעילית הצבאית והפוליטית בדאר
אל-איסלאם, במשך כמאות שנים הם התרכזו בפעילות מסחרית
ופיננסית. יחסיהם עם יהדות העולם סייעו להם בכך, וכשדלתות
הקדמה נפתחו הם היו מהירים יותר בנקודת הזינוק מאחיהם
המוסלמים.
בשנות השלושים התעורר מעמד חדש של עובדים ואינטלקטואלים
מוסלמים אשר מצא ששיעור היהודים במעמדות העליונים והביניים היה
יחסית גבוה משיעור המוסלמים. פרדוקס זה התרחש גם כן באירופה,
אמריקה וקודם במדינה האיסלאמית. בגרמניה המפלגה הנאצית ניצלה
זאת כדי לעלות לשלטון ולחזק את השפעתה גם בגרמניה ומאוחר יותר
בכל הארצות שהיא כבשה.
בארצות המערביות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, האליטות השולטות
החליטו לנצל את התעשייה היהודית כדי לתמוך בשלטון הקפיטליסטי
והקומוניסטי כל אחד בהתאם, כפי שבעבר מדינת האיסלאם עשתה שימוש
בפעילות של היהודים כדי לחזק את האיסלאם, במיוחד בספרד
המוסלמית.
במדינות ערביות מודרניות חוגים מסורתיים, נוסף על כמרים
ומנהיגויות דמוקרטיות לאומניות, ניסו לשמר את השוויון, את
הסובלנות ואת התחרות ההוגנת בקרב הקהילות. כל הקבוצות
השמאלניות, כמו זו של ג'עפר אבו אל-טימאן בעיראק, הכריזו על
הצורך באחדות לאומית בלתי-השתייכותית כדי לעמוד מול
האימפריאליזם והריאקציה. אולם, חוגים קיצונים ימנים היו
מושפעים מן הפרופגנדה הנאצית והאמינו בעיקרון של "אויביהם של
אויבי הם חבריי", בתקווה לשחרר את עצמם מן האימפריאליזם הבריטי
והצרפתי בסיוע גרמניה הנאצית. קבוצות אלה לא הבינו
שהאימפריאליזם של גרמניה הנאצית היה הרבה יותר גרוע מן הזן
הבריטי. הם גם היו מושפעים מהאנטישמיות הנאצית. למרות הסיוע
המועט שקיבלו קבוצות אלו בקרב המעמד העליון ומעמד הביניים, הם
רכשו קהל מעריצים עממי גדול באמצעות ניצול העוינות העממית
לקולוניאליזם ואהדה ציבורית להתמרדות הפלסטינית בשנות השלושים
[33]. כמה גולים סורים ופלסטינים הצטרפו, והסיתו את אחיהם
המוסלמים בארצות ערב נגד בני ארצם היהודים [34].
שורש הסיבה לבעיה זו היא שחוגים כיתתיים קיצוניים אינם יכולים
להבדיל בין הציונים הזרים לבין היהודים המקומיים, אשר היו במשך
מילניום חלק מהותי של דאר אל-איסלאם. חוץ מזה, היה קל יותר
למרוד ביהודי חלש אחד מבני ארצם מאשר לצאת ולשחרר את פלסטינה
בכוח. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שהערבים הלאומנים עשו במאה
העשרים. הטרגדיה של הפלסטינים ב-1948 הייתה עצומה, אך הגירת
יהודי האיסלאם לישראל הייתה אפילו גדולה יותר, לא רק ליהודים
המעורבים אלא גם לפלסטינים ולכל הקהילה האיסלאמית. היא הטתה את
מאזן הכוח לטובת ישראל.
המדינה האיסלאמית, ואפילו העותומאנית, שמרה על שיווי המשקל
הבין עדתי לאורך מושבותיה בעת שהם נותרו מאוחדים תחת ממשלה
אחת. לאחר החלוקה של המדינה האיסלאמית למספר מדינות קטנות
נוצרו סכסוכים בין עדתיים אין סופיים עקובים מדם.
הגורם הנוסף אשר ערער את מעמדם של היהודים בחברה האיסלאמית היה
הקמתם של תאים ציוניים מזוינים חשאיים בתוך מדינות ערב. על אף
העובדה שארגונים אלה הוקמו על ידי סוכנים חשאיים אשכנזים
שנשלחו מפלסטינה ושהם נכשלו לחלוטין להביא מספר גדול של יהודים
להגר לישראל, הם כן הצליחו לזרוע ספקות וחשדות בראשם של
המוסלמים לגבי האמינות של בני ארצם היהודים.
זאת ועוד, תעמולה ציונית אנטי-ערבית באמריקה ובאירופה, יחד עם
ההפגנות שאורגנו על ידי סוכנים ישראליים, ייסרו את הערבים
והמוסלמים בקשר ליהודים בארצות ערב. פעילויות ציוניות אלה בחוץ
לארץ רק החמירו את מצב היהודים בדאר אל-איסלאם [35].
לממשלת עיראק בסופו של דבר הייתה סיבה נוספת לתמוך ביציאה
המונית של יהודים: להיפטר מיהודים רדיקלים וקומוניסטים. השאה
של איראן גם כן עודד 3,000 יהודים קומוניסטים להגר לישראל.
האמונה הרווחת במזרח התיכון היא שהאומות המערביות ייעצו
לממשלות הערביות להקל על הגירת היהודים בתמורה ליישוב בשנית של
פליטים פלסטינים. אלה האוחזים באותה דעה מציינים שמנהיגי
המדינות הערביות באותו זמן היו פרו-מערביים קיצונים ושהחרמת
רכושם של היהודים על ידי מדינות ערביות אחדות הייתה חלק
מקנוניה שמטרתה הייתה "להצדיק" את הפקעת רכושם של הפלסטינים
בישראל. דעה זו מגובשת בתזכיר ממשרד החוץ הבריטי מה-5 בספטמבר
1949 אודות יישובם מחדש של 100,000 פליטים פלסטינים בעיראק
בתמורה לייצוא של 100,000 יהודים לישראל [36]. לאחר שממשלת
עיראק הכריזה במרץ 1951 שהיא מקפיאה את הנכסים של היהודים
שבחרו לוותר על אזרחותם ולהגר לישראל, לורד סמואל, הציוני
הבריטי, הציע למלך עבדאללה מירדן את גירושם של יהודי עיראק ואת
הפקעת נכסיהם כ"עין תחת עין" למה שארע לפלסטינים. דעה זו נתמכה
בסנאט העיראקי על ידי מוזאהים אל-פאצ'צי על בסיסה של הצעה מאת
סופר ציוני אמריקאי. באותו זמן דווח בעיתון סקרייב בלונדון,
ששר החוץ הישראלי, משה שרת, הבהיר שבכל הסדר עתידי על הרכוש
הפלסטיני המוקפא תתבצע הפעלה על רכוש היהודים המוקפא בעיראק.
דיפלומטים ישראלים כבר היו פעילים בוושינגטון, בפריז ובלונדון
בניסיון להסדיר את הגירתם של היהודים ממרוקו, טוניס, מצרים,
עיראק, איראן ותימן, אשר גררו את הכוחות המערביים להפעיל לחץ
על מדינות ערב ואיסלאם. כמובן, שהתיאוריה של "חילוף אוכלוסין"
הייתה חסרת בסיס היות והאוכלוסיות המעורבות, יהודים ופלסטינים,
לא נתנו את הסכמתן לחילוף כזה. הפלסטינים לא קיבלו את הרכוש של
היהודים ולא ההיפך, אבל שתי הקבוצות איבדו את הכל. השגרירות
הבריטית בירושלים העירה שישראל תקבל ברצון את המהגרים שיהוו
כוח עבודה זול ושישראל תדרוש שעיראק תקלוט את הפליטים
הפלסטינים במקומם של היהודים שעזבו [37, 38]. ההיסטוריון
הישראלי תום שגב אומר ש"ישראל הייתה זקוקה בדחיפות למהגרים
אלה", ועיתון הארץ כתב ב-13 באפריל 1949 ש"רבים ראו אותם
כבשר-תותחים" [39]. ישראל וארגון הציונות העולמי השתמשו בכל
סוגי הלחץ והתעמולה כדי להכריח את הממשלות הערביות לדחוק החוצה
את האוכלוסיות היהודיות שלהם. במרץ 1949 התעמולה הציונית טענה
שעיראק הוציאה להורג בתלייה שבעה יהודים על פעילות ציונית.
האמת היא שהשבעה האלה כבר נמלטו מעיראק לפני המשפט שלהם. ישראל
ניסתה יותר מדי בכדי למנוע מהבנק העולמי להעניק הלוואה לעיראק,
ארגנה הפגנות מול שגרירויות עיראק מסביב לעולם והציקה לשגריר
עיראק באומות המאוחדות בכל פעם שהוא נכנס לבניין או יצא ממנו.
ישראל פנתה לאו"ם ולאלינור רוזוולט עם האיומים שלה לנקוט
באמצעים חריפים כלפי הערבים בתוך ישראל ולארגן תנועה חשאית נגד
נורי סאעיד בתוך עיראק [40].
לגבי יהודי תימן, הרשויות הבריטיות, עם התפרצות מלחמת
הפלסטינים ב-1948, מנעו מהיהודים לעזוב את עאדן. ארגון הציונות
הפעיל לחצים דיפלומטיים כדי לבטל את החרם הזה. נציג הקונגרס
היהודי העולמי, לאון קובוביצקי, נפגש עם מוחמד ג'יבלי, נציג
האימאם, כדי לדון בשאלת הגירת היהודים מתימן ומהאזורים שתחת
חסותה של בריטניה. ג'יבלי נאות לשכנע את האימאם. לאחר שהמצרים
חתמו על שביתת נשק עם ישראל, האימאם הגיע להסכמה על תוכנית
ההגירה [41]. שליח הסוכנות היהודית, יוסף צדוק, לאמיתו של דבר
נפגש עם האימאם ושליח ממשרד הקליטה, עובדיה טוביה, נפגש עם
סולטאן אל-עוואדהלי [42]. הם הצליחו להעביר 50,000 יהודים
מתימן ועאדן במבצע "מרבד הקסמים", בנוסף ל-35,000 תימנים
שהיגרו כבר קודם לפלסטינה, אך יהודים אלה שילמו את המחיר ברכוש
ובכבוד, כפי שנראה להלן.


הטרדה קנאית

ששת הגורמים שדנו בהם קודם יצרו אווירה אנטי-יהודית בארצות ערב
והיו כמה מקרים של התפרעויות נגד יהודים, תקיפות והריגות אשר
סייעו לישראל להעביר את רוב היהודים לישראל. השאר היגרו לארצות
מערביות (מספר היהודים שעדיין חי בארצות ערב הוא 63,000, חלקם
הגדול במרוקו. עורכי מחקר בסימפוזיון באוניברסיטת בגדאד העריכו
שיש שם 21,000) [43]. להלן תמצית המאורעות הנוראים ההם.

עיראק
בספטמבר 1934 שר הכלכלה והתקשורת פיטר מספר רב של עובדים
לא-מוסלמיים. לאחר מחאות מהקהילה היהודית, אחדים הוחזרו
לעבודתם. שנה לאחר מכן שר ההסברה שלח הוראות חשאיות לבתי הספר
התיכוניים ולמוסדות החינוך הגבוהים יותר להפסיק ללמד עברית
כשפה, מלבד למטרות דתיות. בספטמבר 1936 "הוועדה להגנת פלסטינה"
האשימה את יהודי עיראק בתמיכה בציונות. אחרי כן כמה תוקפים
אלמונים פתחו באש על שני יהודים והרגו אותם. למחרת, תוקפים
אלמונים שוב תקפו שני יהודים, הרגו אחד ופצעו אנושות את השני.
ב-27 בספטמבר 1936 הושלך רימון אל בית כנסת, אך לא התפוצץ. היה
זה ברור למדי שהתוקפים לא ידעו מה ההבדל בין בני ארצם היהודים
ובין המתיישבים הציונים-אשכנזים שהיו מהגרים מאירופה. לכן
הצהירו ראש הקהילה, ששון כדורי, והנהגת הקהילה על תיעובם כלפי
הציונות. מנהל בית ספר וסופר מפורסם, עזרא חדד, כתב במאמר
בעיתון אל-בילאד "אנחנו קודם ערבים ואחר כך יהודים". יעקב
באלבול אמר באל-אכבר מה-21 ביולי 1938, "הנוער היהודי רואה
בציונות לא יותר מאשר התנחלות ושליטה". ביולי 1937 שני יהודים
נהרגו בהפגנה נגד ממשלתו של חיקמאת סוליימאן, ובמהלך ההפגנות -
כתוצאה מהתקוממות הפלסטינים - נמשכו מתקפות רחוב על אזרחים
יהודים. באוגוסט 1938, שלושים ושלושה מנהיגים עיראקים יהודים
שלחו מברק למשרד המושבות בלונדון ולליגת האומות, בו הם הביעו
את התנגדותם לציונות ואת מסירותם למולדתם המהימנה. יחד עם זה,
סופרים ועיתונאים יהודים הביעו את הסתייגותם מהפעילות הציונית
ומתוכניות ההתיישבות בפלסטינה. באוקטובר 1938 ממשלת עיראק נטלה
על עצמה אמצעים שונים שהיו מיועדים לשכך כל תסיסה כיתתית
נוספת.
במאי 1941, במהלך מלחמת עיראק-בריטניה שבאה בעקבות ההפיכה
הצבאית של רשיד עלי אל-כילאני, כמה תקריות איבה כוונו על ידי
לאומנים כיתתיים נגד יהודים ברחוב. הם טענו שהיהודים הפיצו
עלונים פרו-בריטיים או פשוט קראו את העלונים שמטוסי הבריטים
הצניחו על בגדאד. היהודים הואשמו גם כן בשימוש במראות לשיגור
איתותים סודיים למטוסים נוסף על האשמות כוזבות אחרות. שלושה
עשר יהודים נהרגו, אשר עשרה מהם היו מהכפר הצפוני של סנדור.
הסיוע הצבאי הגרמני לא היה מספיק כדי להלום בבריטים, ועיראק
הפסידה במלחמה. בתחילת יוני 1941, לאחר שממשלת אל-כילאני נפלה
והוא נמלט לאיראן, אלימות המונית פרקה עול. בתים וחנויות של
יהודים רבים נבזזו, רבים נפצעו ו-170-180 יהודים נהרגו. מספר
גדול יותר של מוסלמים נהרגו, חלקם פורעים וחלקם הגנו על בני
ארצם היהודים. אילו היהודים לא היו מוגנים על ידי שכניהם
המוסלמים, מספר הקורבנות היה מגיע לאלפים רבים. עלינו להזכיר
כאן את מנהיג השיעים בבגדאד, אבו אל-חסן אל-מוסאווי, אשר סירב
להוציא פתווה נגד היהודים והורה לשיעים לא לקחת חלק בטבח.
הכוחות הבריטיים שהגיעו לקרבת בגדאד סירבו להתערב להפסקת
שפיכות הדמים, מחשש לערער את הממשלה הפרו-בריטית החדשה. תפקידם
של הבריטים במאורעות האלה נראה חשוד, במיוחד מאז שהבריטים
החליטו לחסום את אחד המסמכים עד 1992 [44], ואת השני עד 2017
[45]. דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, אמר שיחידות בריטיות
(גרקאים ואשורים) השתתפו במהומות נגד יהודים במאי 1941 [46].
למאורעות האלה, שתומרנו על ידי השגריר הגרמני, ד"ר פריץ גרובה,
ואשתו, הייתה השפעה מעמיקה על יהודי עיראק. ביטחונם התערער
בעקבות ההרג והם היו מודאגים לגבי עתידם בעיראק [47]. לאחר
מלחמת העולם השנייה, הוצבו מגבלות על סחר החוץ ומספר היהודים
בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות הממשלתיים לחינוך גבוה יותר ירד.
שר ההסברה כפה מורים מוסלמים על בתי ספר יהודים ללימוד נושאים
שונים. מספר המורים היהודים בחינוך הגבוה יותר הופחת, ובבית
הספר למשפטים, למשל, היו רק תשעה סטודנטים יהודים מתוך סך של
שלוש מאות סטודנטים. צעדים אלה ננקטו על ידי ממשלה פרו-בריטית
בכדי להשביע את רצון הלאומנים הכיתתיים ולהוכיח את כתב האמנה
הלאומני שלה. בינתיים, תנועת הציונות החלה את הפעילות החשאית
שלה והצליחה להרעיל את האווירה נגד היהודים, בעיקר בחוגים
הימניים. מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר מוחמד פאדיל אל-ג'אמאלי, הודה
בכך בעדותו בפני המשלחת האנגלו-אמריקאית בקהיר (מרץ 1946). הוא
תיאר את הקשיים שנתקלה בהם ממשלתו בניסיון לשמור על השלום בין
היהודים והמוסלמים. שנתיים לאחר מכן אל-ג'אמאלי אמר "גורל
היהודים בארצות האיסלאם תלוי בהתפתחויות בפלסטינה." נורי סאעיד
אמר בתגובה "יהודי האיסלאם הם "בני ערובה" של מדינות האיסלאם."
וכך הערבים נפלו לתוך המלכודת הציונית.
ב-1948 יהודים השתתפו במהומות נגד הסכם ה שלום פורטסמות'
הפרו-בריטי, בניסיון להוכיח את לאומנותם ואת נאמנותם לעיראק,
אך זה עורר את זעמם של הבריטים ושל הלקוחות שלה במשטר העיראקי.
ב-27 באפריל 1948 הממשלה חוסלה בקרב של אל-ג'יסר שבו נהרגו
שוטרים ומפגינים רבים. המפגינים השתלטו על הרחובות והמהומות
התפשטו עד סולימנייה, ארביל, קירקוק ומוסול. נורי סאעיד נעלם,
סאלי ג'אבר נמלט לקהיר ופאדיל אל-ג'אמאלי לא עזב את ביתו -
שלושתם ליקקו את פצעיהם והתחילו לזמום לחזור לשלטון. מאוחר
יותר רבים הועמדו למשפט והושלכו לכלא. אחרים, כולל יהודים,
הוצאו להורג בתלייה. בלי ספק, אחת הסיבות להגירה ההמונית הייתה
חיסולם של היהודים הרדיקלים.
כאשר האומות המאוחדות הצביעו בעד החלוקה של פלסטינה ב-29
בנובמבר 1947, ראש הקהילה היהודית הכריז על התנגדותו לציונות
ועל תמיכתו בזכותם של הפלסטינים. למרות זאת מפגינים אימצו את
הסיסמה "מוות ליהודים" לאחר שעבד אלקאדר אל-חוסייני נהרג בקרב
על הקסטל, על יד ירושלים. ב-27 באפריל 1948 אחד מבתי הכנסת
בבגדאד נשרף כליל. לכן יהודים הפכו להיות מעורבים באופן פעיל
בליגה האנטי-ציונית אשר ארגנה הפגנות נגד אימפריאליזם וציונות.
לאחר ייסוד ישראל, הוטל מצב חירום, ומוזאהים אל-פאצ'צ'י הכריז
"האמצעים החריפים הננקטים מכוונים ישירות רק נגד היהודים."
הממשלה פיטרה מספר גדול מעובדיה היהודים, כולל איברהים
אל-כביר, מנכ"ל משרד האוצר. הפיטורים הגיעו לשיאם באוקטובר
1948 כאשר כמעט כל העובדים היהודים פוטרו, ונאסר על בנקים
יהודים לנהל עסקים עם בנקים זרים. הממשלה עצרה יהודים, נוצרים
ומוסלמים חפים מפשע רבים.
הצבא העיראקי הוכן להישלח להציל את פלסטין, אבל הוא כמעט לא
השתתף בקרבות ולא כבש אף לא יישוב ציוני אחד. כשהצבא העיראקי
נסוג, משולש אום אל-פחם נמסר לישראל תחת הסכם רודוס בין ישראל
לירדן. בעיראק, המשפטים נגד היהודים נמשכו עם קנסות של עשרים
מיליון דינרים (דינר = לירה שטרלינג) שהוטלו לתשלום למשרד
הביטחון כדי לכסות את ההוצאות של "הקרבות העזים" שנלחמו כדי
"לשחרר" את פלסטינה. המשפט המפורסם ביותר מבין המשפטים הללו
היה של שאפיק אדס, איש עסקים יהודי מבסרה, שב-1946 מכר ציוד
לחימה בריטי לאיטלקים, ציוד אשר מאוחר יותר מצא את עצמו בידיהם
של הציונים. למרות שבית המשפט לא יכול היה להוכיח כל קשר הוא
נידון למוות וההון שלו - 5,000,000 דינרים - הוחרם. שותפיו
המוסלמים לא נשפטו. אדס הוצא להורג בתלייה פומבית ב-27 לספטמבר
1948. ביולי 1948, ארבעים מתוך הסוחרים היהודים המפורסמים
ביותר נשפטו על ידי בית משפט צבאי באשמות של סחר עם ברית
המועצות. אף על פי שהעסקים שלהם סוכמו בהתאם להסכם הסחר
העיראקי-סובייטי, כל אחד קיבל קנס של 10,000 דינרים. אף מוסלמי
שהמשיך בעסקים עם ברית המועצות לא נשפט. בספטמבר, עזרא מנחם
דניאל פנה בנאום לסנאט שבו הוא הצביע על הקשרים ההיסטוריים בין
עיראק לבין אזרחיה היהודים וקרא לשים קץ להטרדות. הממשלה
הבטיחה לו שהיא תשמור על זכויותיהם של בני דתו ואכן מצבם השתפר
במידה מסוימת עד אוקטובר באותה שנה, כאשר הממשלה החרימה את
נכסיהם של יהודי עיראק הנמצאים בחוץ לארץ אם לא חזרו בתאריך
מסוים. לאחר מכן משרד הבריאות סירב להסמיך בכלל רופאים יהודים
ולא חידש את רישיונותיהם של רופאים יהודים שעסקו ברפואה.
בתחילת פתיחת שנת הלימודים של 1948/49, מנהלי בתי הספר
הממשלתיים הודיעו לתלמידיהם היהודים שאין הם יכולים לערוב
לביטחונם נוכח העוינות של הסטודנטים המוסלמים. במהלך מערכה זו
שכוונה אל "הצלת פלסטין", החוליה של סאלי ג'בר הכפילה את
פעילויותיה וסללה את הדרך לנורי סאעיד להרכיב ממשלה חדשה
בינואר 1949. בקיץ של אותה שנה המשטרה עצרה כמה ציונים, אולם
מנהיג המחתרת הצליח להימלט לאיראן. ההתפרעויות פרצו שוב
והתחדשו שם המעצרים של קורבנות חפים מפשע. סוכנים ישראלים
האשימו את ראש הקהילה, האנטי-ציוני ששון כדורי, בפחדנות. הם
כפו את התפטרותו ובאמצעי עורמה הצליחו להביא למינויו של חזקאל
שם טוב, והתחילו לנצל אותו לטובת האינטרסים שלהם. וכך, האמצעים
שננקטו נגד היהודים סייעו לקליקת הציונים להכתיב את כלליה
באופן ישיר ובאופן עקיף גם יחד. כאשר מצב החירום הוסר, הם
התחילו להבריח יהודים לפלסטינה דרך איראן. ב-2 במרץ 1950 סאלי
ג'בר הגיש הצעת חוק שיאפשר ליהודי עיראק להגר, בתנאי שהם
יוותרו על אזרחותם. החוק עבר ברוב קולות. במרץ 1951, לאחר
שרובם המכריע של היהודים וויתרו על האזרחות שלהם, ממשלתו של
נורי סאעיד הקפיאה את רכושם של היהודים [48].

מרוקו
אף על פי שרשויות מרקש סירבו לממש את מדיניות האפליה הגזענית
של ממשלת וישי, וניסו להציל את אזרחיה היהודים מהשמדה, הממסד
של מדינת ישראל עורר את חמתם של המוסלמים באוג'דה, שם, ב-7
ביוני 1948, הם תקפו את מחוז היהודים, הרגו חמישה אנשים, פצעו
שלושים ושבעה איש והרסו מספר בתים וחנויות. באותו לילה,
התפרעויות פרצו בג'רדה, ושלושים ותשעה יהודים נהרגו. כאשר
הרשויות הצליחו לבסוף להשיב את הסדר על כנו הם עצרו כמה מן
הפורעים, שפטו אותם ושניים נידונו למוות [49].

עאדן
ב-2 בדצמבר 1947, לאומנים מוסלמים הכריזו על שלושה ימים של
שביתה כללית במחאה על ההחלטה לחלק את פלסטינה. הם תקפו את בני
ארצם היהודים, הרגו אחד ופצעו 20. לאחר מכן, היו שם מהלומות
דמים שבמהלכן נהרגו 122 אנשים ורבים נפצעו. חנויות ובתים רבים
נבזזו. כוחות הביטחון, שהיו תחת הנהגה בריטית, השתתפו
בהתפרעויות שבהם נהרגו שמונים ושניים יהודים ושלושים ושמונה
מוסלמים [50]. השאלה שאין עליה תשובה היא רק מדוע הרשויות
הבריטיות התירו לכוחות הביטחון לקחת חלק בשחיטה הזאת.

סוריה
ב-18 בנובמבר 1945 קנאים בעיר אלפו ביצעו מתקפה על בית הכנסת
הגדול. הם ריסקו את המנורות (פמוטים רבי-זרועות) והתנפלו על
הזקנים במהלך תפילתם. ההתגרות הקנאית התפשטה, והובילה להריגתו
של ג'ק פרנקו, סגן מנהל בית הספר אליאנס בדמשק. לאחר ההחלטה על
חלוקת פלסטינה, קנאים שרפו כליל 18 בתי כנסת באלפו ב-2 בדצמבר
1947, הרסו 150 בתים והרגו מספר יהודים. בעקבות הצהרת העצמאות
של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 כל היחסים בין יהודי סוריה
לעולם החיצון נותקו וסחר החוץ היהודי הופסק. ב-5 באוגוסט 1949
הושלך רימון לתוך בית כנסת בדמשק, בו נהרגו 12 יהודים ונפצעו
26 אחרים. הנשיא חוסני אל-זאעים הורה על הוצאתם להורג של אלה
שהואשמו, אולם ימים מספר לאחר מכן המהפכה המדינית של סמי
חינאווי התרחשה ואל-זאעים בעצמו הוצא להורג [51].

מצרים
ב-2 לנובמבר 1945 חברי מיסר אל-פאטאת ביצעו מהומות נגד יהודים
בקהיר, שהסתיימו בשריפת בית כנסת, בהריסה של בית חולים, בית
אבות ומספר חנויות של יהודים. לאחר ייסוד מדינת ישראל הוכרז
מצב חירום, והממשלה עיקלה את רכושם של אישים רבים, בעיקר
יהודים. המשטרה גם עצרה מספר יהודים. בין יוני לנובמבר 1948
התרחשו מספר מהומות נגד יהודים, שבהן כמה יהודים נפצעו ונהרגו.
ב-1949 מספר רב של עצורים שוחררו, הרכוש שלהם הוחזר להם והותר
להם לעזוב את מצרים. יהודים אחדים הואשמו בציונות למרות שהיא
הייתה חוקית. כאשר הוואפד עלה לשלטון בתחילת 1950, שאר העצורים
(מלבד הקומוניסטים [52]) שוחררו. במהלך התוקפנות התלת-צדדית
נגד מצרים ב-1956 כל יהודי מצרים מלבד 2,000 גורשו או "עודדו"
לעזוב.
הטעות המאוחרת ביותר של הערבים בהקשר הזה הייתה כאשר "ארגון
המדוכאים עלי אדמות" המוסלמי עינה ואחרי זה הרג מספר יהודים
לבנוניים עניים [53] ב-1989.


עקירת יהודי האיסלאם

כאשר ישראל ראתה שלא התמרונים בבירות המערב ולא ההטרדות נגד
היהודים הצליחו בעקירת קהילות יהודיות אלו, היא התחילה להשתמש
בשיטות אחרות (נגד יהודים): טרור, שוחד, הברחה, רמאות והולכת
שולל.
1. טרור ישראלי: יצחק מנחם, אחד מהסוכנים הישראלים בחוץ לארץ,
כתב "הגירה מרחיקת לכת תתרחש רק בעקבות קשיים קיצוניים. זו
האמת המרה, לא ערבה לחיך ככל שתהיה. עלינו ללמוד על האפשרויות
ליצירת קשיים אלה בעצמנו. עלינו לתת את התנופה ולהיות המדרבנים
בפזורה היהודית השונה... שכן היהודים זקוקים לדחיפה בלתי
רצונית כדי לעזוב את מקום מושבם. עלינו לתת להם הלם ולעורר
אותם מעצלותם כפי שהמשורר (חיים נחמן ביאליק) כתב:
הוא (העם היהודי) לא ייקץ אם לא יעירנו השוט.
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד" [54].
יושב ראש הוועד הפועל של ארגון הציונות, ברל לוקר, אמר באחת
מאסיפות הועדה על יהודי תימן "אפילו היהודים שאינם רוצים להגר
יהיו חייבים" [55]. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות
היהודית, ציין, שבנוגע ליהודי תימן, סוכני הציונות העסיקו
ערבים "להגביר את מהירות" עזיבתם של שארית יהודי תימן, אולם
הוא לא הבהיר בדיוק כיצד זה התרחש. יהודי תימן סיפרו בהקשר הזה
שערבים שכירים נהגו לתקוף אותם ואז להכות בהם וגם להטריד אותם
בעבודתם היומיומית. יתרה מזאת, שליח הסוכנות היהודית בעאדן,
שלמה שמידט, דרש להרשות לו לעתור לממשלת תימן להוציא הכרזה
לגירוש שארית היהודים מתימן [56].
כאשר ממשלת עיראק הודיעה במרץ 1950 שהיהודים חופשיים להגר,
נענו להצעה רק 4,000 מתוך 130,000 בסך הכל. סוכנים ישראליים
התחילו להפעיל טרור כדי לעורר היסטריה בקרב היהודים. ב-8
באפריל 1950 התפוצצה פצצה בבית הקפה דאר אל-ביידע שהיה מלא
יהודים, ארבעה נפצעו - אקרם עזרא, מורד כדורי, שאול ואליאס
יוסף. המשטרה עצרה שלושה חשודים, אולם היהודים חששו שהמוסלמים
ינסו להרוג אותם כפי שקרה במהומות של 1941 ואז הם החלו להגיש
בקשות להגירה. כאשר גאות המהגרים דעכה, פצצה נוספת התפוצצה
ב-14 בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, ארבעה נהרגו, כולל
ילד, ועשרים נפצעו. ב-14 במרץ 1951 פצצה נוספת התפוצצה במרכז
התרבותי האמריקאי בבגדאד, שם נפצעו כמה אינטלקטואלים יהודים
שהשתמשו בספרייה. ב-10 במאי 1951 התפוצצו פצצות בחברת הרכב
היהודית, בית לוי. ב-5 ביוני התפוצצה פצצה בחברה המסחרית
היהודית סטנלי שאשא. בעקבות טרור זה, כל היהודים מלבד 5,000
הגישו בקשות להגירה. הממשלה החליטה לעקל את רכושם ועצרה מספר
ציונים שהיו מעורבים בפעולות טרור אלה. שניים הוצאו להורג. אבל
ישראל הצליחה בהעברת כל הקהילה הזאת ובקשירתה אל גלגל ההתנחלות
הציוני מאחר שהכריחו אותם להגיע לישראל ולישראל בלבד. ממשלת
בריטניה הורתה לשגרירות שלה בבגדאד לא להעניק שום אשרות כניסה
לבריטניה [57]. ב-1951, בעת שהמרגלים הישראלים הפעילו את
פצצותיהם בבגדאד, הופצו עלונים הקוראים ליהודים לשלוח את
ילדיהם לישראל [58].
2. שוחד: בנוסף לטרור, סוכנים ישראלים השתמשו במתן שוחד כדי
"לרכוש" יהודים ממדינות שונות. הם שילמו 50$ על כל יהודי
בולגרי, 100 דולר על כל נער ו-300$ על כל עצור ציוני בבולגריה.
שליח הציונות, אפרים שילה, מסר מקדמה של שלושה מיליון דולר
לרשויות בולגריה, שלאחריה הועברו תשלומים נוספים על ידי שליחים
אחרים. הם הצליחו לשכנע את המדינות הסוציאליסטיות שההגירה לתוך
פלסטינה ושרכישות נשק יסייעו למאבק נגד האימפריאליזם הבריטי,
הואיל וישראל הייתה במצב של לחימה נגד מדינות ערביות
פרו-בריטיות [59]. מפקד המשטרה הכללי של לבנון הסכים לקחת
25-30 לירות לבנוניות על כל יהודי בתנאי ש-150-200 יהודים
יוברחו בכל שבוע [60]. שלמה זלמן שרגאי אמר ששרים ממרוקו קיבלו
תשלומים דרך חשבונות בבנקים שוויצריים. בהתאם לדו"ח בעיתון
הגרדיאן מה-29 בדצמבר 1988, "500,000$ [שולמו] למשטרת מרוקו
ולפקידי ביטחון רשמיים, שנאותו להעלים עין מהרשת הישראלית...
[ו-] הסיוע של המשטר הפשיסטי במדריד התיר לסוכני המוסד להבריח
76,000 מיהודי מרוקו לתוך המובלעות של ספרד, סאוטה ומלילה
ולאחר מכן ליבשת ספרד ולצרפת בדרכם לישראל." רשויות תימן דרשו
את התשלומים במזומן. ההגירה מעיראק הייתה לתועלתו של ראש
הממשלה טאופיק אל-סווידי, שהיה גם מנהל חברת הנסיעות של עיראק.
השוחד ששולם לשליטי תימן כלל את רכושם של יהודי תימן, וכמו כן
"דמי חסות", הורדת מס, מס גולגולת, השוחד הרגיל ומתנות שונות
[61].
שוחד שולם, ולא רק לאימאם, אלא גם לשליטים המקומיים. יוסף צדוק
אמר "כשנפרדנו, הצעתי לסולטאן אל-עוואדהלי מתנות של שמיכות
ושטיחים שעשו עליו רושם רב!" [62] בדרך זו שליטים ערביים
מסוימים מכרו את הספרדים ואת הפלסטינים באותו זמן.
3. הברחה: הממסד הציוני הקים ארגון מיוחד בשם "מוסד לעלייה" או
"הקרן לקליטה ולהברחה של יהודים לתוך ישראל". הציונים הבריחו
יהודים ממרוקו לאלג'יריה, מלוב למלטה, מתימן לעאדן, מעיראק
לאיראן של השח, מהונגריה לאוסטרליה, ומן המגזר הסובייטי בווינה
לאמריקה ומשם לישראל. במרץ 1949, באמצעים של הסכם חשאי בין
ישראל ובין המפקד הכללי של משטרת לבנון, פעולות הברחה נרחבות
התבצעו בסוריה ובלבנון - דרך ביירות ולאחר מכן ברכב לאזורי
הגבול ההרריים, ולאחר מכן ברגל לקיבוץ גלעדי. לפי מודיעים,
פעולות ההברחה מסוריה ומלבנון כבר החלו בתחילת מלחמת העולם
השנייה. לסוכנים בכל מדינה היה שם צופן, כמו מקסי למצרים, ברמן
לעיראק, גולדמן לאיראן וברוך לבולגריה. היו להם מערכות
אלחוטיות ולעתים קיבלו את הוראותיהם מן השירים העבריים בתוכנית
'שירים כבקשתך' של רדיו ישראל. שליחי הציונות שילמו למפקחי
מכס, למשטרת הגבולות, למשטרה החשאית, לקצינים, לשגרירים של
מדינות זרות ואפילו שרים. היו להם פגישות עם נורי סאעיד, השח
של איראן, ועם רקוצי, המנהיג היהודי הקומוניסטי בהונגריה.
ב-1949 ג'ק גרשוני, נציג הסוכנות היהודית, הגיע להסכם עם המושל
הצרפתי ברבאט על יציאתם השקטה והמסודרת של יהודי מרקש למרסיי
[63]. עיראקים שנמלטו דרך סוריה ולבנון אמרו לי ש"הציונים סמכו
על הסורים ועל הלבנונים שהתפרנסו מהברחות" [64]. אבל היו אלה
הפליטים היהודים שהיו צריכים להשיג את הכסף כדי לשלם להם.
4. רמאות והולכת שולל: שיטות התעמולה הציונית כללו רמאות,
הולכת שולל, הפחדה והקנטה. היהודים הוזהרו מפני סכנת ההשמדה
ההמונית והובטחו להם חיי מותרות ואושר בישראל. כל המכתבים שבהם
תוארו הקשיים במחנות המעבר בתוך ישראל נבלמו. המוסד לעלייה
הוציא מיליונים שלא סופר עליהם, ומפקח בסוכנות היהודית ציין
שקודם להקמת המדינה שום רישומים מדויקים לא התנהלו, ואפילו
לאחר הקמת המדינה "מוסד" זה נמנע מפיקוח הולם על הפנקסים שלו.
ב-1948 הוא הקים חברה להובלה ימית להעברת המהגרים, ועם ארבעים
הדולר ששולמו עבור כל אחד על ידי הוועד היהודי האמריקאי המאוחד
לסיוע, המוסד לעלייה צבר מיליונים. בין אלה שהפיקו תועלת
מהכספים האלה שנגנבו היו המפלגות הציונות בתוך ישראל. מפקח
הסוכנות היהודית האשים את המוסד הזה בניצול המהגרים ובעשיית
רווחים מופרזים מצפיפות היתר ומהתנאים הבלתי אנושיים על סיפון
האוניות. המוסד הכפיל את מספר המהגרים בכל הובלה באונייה במטרה
להכפיל את הרווחים שלו [65]. לפני שהתימנים עלו למטוסים, כל
חפצי הערך שלהם, כולל ספרי תנ"ך עבריים עתיקים, חפצי אומנות של
תשמישי קדושה, תכשיטים, רקמות, חפצי זהב וכסף, ספרים וכתבי יד
ישנים נלקחו על ידי המוסד, והובטח למהגרים שחפצים אלה יישלחו
באונייה, אולם חלק גדול מהם נגנב בדרך, וחלק אחר הגיע לחנויות
של תכשיטים זולים לתיירים [66]. בסדרה של חקירות שעשתה ישראל
נחשפו מקרים רבים כאלה [67]. יותר מאוחר, מאות מתינוקיהם של
המהגרים נגנבו ונמכרו בשוק השחור. הציונים יותר מאוחר גנבו
ספרים עתיקים וחפצי אומנות היסטוריים מיהודי אתיופיה, הפלשמורה
[68].
כאשר הגיעו המהגרים לישראל, חילקו אותם בקרב המפלגות
הציוניות-אשכנזיות אף על פי שלא היה להם ידע או הבנה של
התיאוריות ושל גילוי הדעת שלהם. לאחר מכן המפלגות ערכו עסקאות
כדי לגרום למהגרים להצביע עבורן ולשדל את רבניהם ונכבדיהם.
באחד התיקים של המפלגה הדתית-אשכנזית, המזרחי, ישנו פתק שנשלח
על ידי י. ויינשטיין לשלמה שמידט, שבו הוא כתב את הדברים
הבאים: "אנא תן לרב בדיחי סכום קטן לדמי כיס כל חודש" [69].
במרקש, לדוגמא, מפלגה זו הכריחה את המהגרים לשלם סכום השווה
ל-20,000 פרנקים עבור היתר יציאה, 50,000 פרנקים עבור דרכון עם
היתר יציאה, ו-100,000 פרנקים להגר ישירות לפלסטינה מבלי לעבור
במחנה מעבר במרסיי [70]. צבי חרמון ממשרד הקליטה של מועצת
הפועל של הציונות אמר ב-21 במרץ 1949 "מוסד העלייה שולח לישראל
אלמנטים נחותים." ב-6 באוקטובר 1949 הוא אמר שאין תנועה משיחית
בטוניס ואז הם ארגנו אחת. יוסף צדוק חילק מכתבים בקרב נכבדי
יהודי תימן המכריזים על יום הדין ומזרזים אותם ללכת לעאדן
[71].
בעקבות יחסים ידידותיים בין ישראל, איראן של השח ואמריקה,
50,000 יהודי איראן הועברו בשנות ה-1950. בין 1960 ו-1977
ישראל העבירה 70,000. אולם המהגרים החדשים סירבו להיות כוח
עבודה זול כמו האיראנים שבאו קודם לכן, ורבים מהם הלכו למערב.
זמן קצר לפני המהפכה האיסלאמית, סוכנים חשאיים הפיצו עלונים
שבהם הם חתמו "מהפכנים מוסלמים", המאיימים על יהודי איראן
במוות אם הם יישארו באיראן. זה גרם ל-30,000 עד 50,000 מיהודי
איראן להגר. הארץ ב-4 לאפריל 1980 העריך שמספר זה היה 30,000,
שמתוכם רק 6,000 נשארו בישראל. מוסף הארץ מה-9 באפריל 1982
העריך שהמספר הגיע ל-50,000 עד לשנת 1979, שמהם רק 15,000
נשארו בישראל ומחכים לחזור לאיראן או ללכת למערב. 35,000
האחרים חזרו לאיראן או הלכו לאירופה ואמריקה. מרביתם סרבו
להישאר בישראל משתי סיבות: תחילה, מאמצי אש"ף בטהרן לעודד את
יהודי איראן לחזור הביתה, שיצרו אווירה מועדפת לחזרתם; ושנית,
המצב הקטסטרופאלי של אותם יהודי איראן אשר היגרו בשנות
החמישים. העולים החדשים לא יכלו להאמין לעוני ולהשפלה שראו
עיניהם בחגורה השחורה ובעיירות הפיתוח, שם חיו יהודי איראן עם
קרוביהם הספרדיים. יהודי טורקיה היו מזועזעים באותו אופן כאשר
הם ראו כיצד קרוביהם חיים ומיד חזרו לטורקיה. יתר על כן,
מהגרים לטווח-קצר איראנים אלה, שגרו בבתי מלון, התלוננו על
האופן שבו הרשויות בישראל והחברה הישראלית התייחסו אליהם בקשר
לעבודה ודיור. היהודים האשכנזים קראו להם "חומייניסטים",
"פרימיטיבים", "פרסים" ו"לבנטינים". קבוצה זו של איראנים הייתה
מורכבת בעיקר מסוחרים, אנשי מקצוע ואינטלקטואלים אמידים. 500
מהם בקירוב נכנסו לאוניברסיטאות ישראליות. בעקבות דיונים בין
נציגי אש"ף והרשויות האיראניות בטהרן, קרובי משפחה של 50,000
היהודים שנשארו באיראן החלו להתקשר ולייעץ להם לחזור לאיראן,
שם הם יתקבלו בחמימות. כתוצאה מכך, חלק גדול אכן חזר לאיראן,
ומרבית האחרים בחרו ללכת למערב מסיבות כלכליות [72].
בשנות השבעים ישראל הצליחה להוליך שולל ספרדים בקווקז שבדרום
ברית המועצות להגר באלפיהם. אחרי כן, ישראל אכלסה אותם בעיירות
הפיתוח עם ספרדים אחרים, שם הם סבלו מדעות קדומות גזעניות
בתעסוקה ובדיור והיו מטרה ללעג במסע שניהלה העיתונות אשר כינתה
אותם "עבריינים שיכורים". גדעון אילון כתב בהארץ ב-15 בפברואר
1980 שחמישים משפחות גרוזיניות מתוך סך של 33,000 עזבו את
ישראל, ושבן ציון יקובשבילי, אחד ממנהיגיהם, טען "לעולם לא
נחזור לישראל!" ראוי לציין ש-20 אחוז מן המהגרים האלה היו בעלי
מקצוע בברית המועצות ו-70 אחוז היו עובדים מיומנים. ברגע שהם
היו בישראל הם כבר לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב למערב. כשברית
המועצות סירבה לתת להם לחזור למולדתם, יהודים גרוזינים שהגיעו
לווינה ערכו הפגנות קולניות. חנה קלדרון, כתבת של הארץ, כתבה
ב-17 באוקטובר 1986 שיהודי קווקז ניהלו חיים מסורתיים. בישראל
הושיבו אותם בפרדס חנה, באור יהודה ובאור עקיבא, שם עזבו אותם
לנפשם. האווירה הייתה עוינת כלפיהם, וגורמים שונים, כמו שכר
נמוך ודיור עלוב, הפכו את בני הנוער הגרוזיניים תוך תקופה קצרה
מאוד לגנבים ולשודדים. בדרך כלל הם היו חשופים ללעג כמו
"גרוזיני מלוכלך" או "קווקזי גנב", לכן הם העדיפו לא להיטמע.
הם התחילו לראות תוכניות טלביזיה סובייטיות במקום ישראליות
והצעירים העדיפו את החינוך שהם קיבלו בבית על פני החינוך בבתי
הספר הישראליים. "זה תוהו ובוהו פה. שם לכל אחד היה בית. כל
אחד היה כמו ראש עיר כאן".


מחנות מעבר בחוץ לארץ

הממסד הציוני הבין שיהודי האיסלאם לא יסכימו לקבל את הסטאטוס
הנמוך שנקבע להם בחברה הישראלית. לכן צריך היה להשפיל אותם
ולהרוס את זהותם ואת כבודם ולגרום להם להיות כל כך נואשים
לעבודה עד שהם יהיו אסירי תודה לממסד על שהוא נותן להם עבודות
שוליים. "מעבדות" מעבר הוקמו עבורם והספרדים היו נכנסים בהם
סוחרים או אנשי מקצוע או בעלי מלאכה והיו יוצאים כמה שנים לאחר
מכן פועלים זולים ניידים ביותר עבור שוק העבודה הקפיטליסטי
וה"סוציאליסטי".
המעבדות היו מחנות העולים מחוץ ובתוך ישראל, ואחר כך המעברות,
הסוגים הקשים יותר של מחנות מעבר בישראל. לאחר שהמהגרים עוצבו
מחדש הושיבו אותם "בעיירות פיתוח", "קואופרטיבים" וב"החגורה
השחורה". כך היה בדרך כלל האופן שבו נקלטו המהגרים הספרדים, אך
במקרה של יהודי עיראק, לדוגמא, הם נשלחו היישר למעברות.
היסטוריונים ציונים ותומכיהם משקרים בצורה בוטה בכך שהם טוענים
שהאשכנזים סבלו את אותם קשיים. רק חלק קטן מהם נכנס למחנות
האלה והוענקו להם פריבילגיות רבות. יתרה מזאת, שהותם במחנות
הייתה קצרה מאוד לאמיתו של דבר, ולאחר מכן הושיבו אותם בערים
הגדולות או ביישובים אשכנזים, שם נתנו להם עבודות ההולמות את
כישוריהם ובאותה מידה מגורים נוחים. הם נקלטו במהירות לתוך
החברה המתנחלת הציונית-אשכנזית. הממסד, לעומת זאת, המשיך לפנות
אל הספרדים ואפילו לילדיהם ולנכדיהם כאל "עולים" או בלשון
נקייה "אוכלוסייה במצוקה", "שוכני עיירות הפיתוח", "תושבי
השכונות" (קרי משכנות העוני) או "ישראל השנייה". לילדים שלהם
פנו כ"טעוני טיפוח", כלומר "תיקון" או "נחשל". למעשה, במשך
שנים רבות תואר השם "נחשל" היה נהוג להיות מחובר לעמים מן
העולם השלישי בתקשורת הישראלית. הממסד הציוני לפיכך חילק את
היהודים לשתי סיעות עוינות והפער ביניהם התרחב והעמיק מדור אחד
לשני.
המכנה המשותף בכל המחנות האלה הוא תנאי המחייה הגסים ביותר אשר
קיפחו את הדיירים מן הזכויות הפשוטות ביותר ומכבוד. את מחנות
המעבר אשר הוקמו בחוץ לארץ עבור הצפון אפריקאים והתימנים ניתן
לסכם כך: בפברואר 1949 הסוכנות היהודית שלחה את איריס לוויס
למחנה המעבר באלג'יריה. לאחר שהיא חזרה היא כתבה בדו"ח שלה
"אנשים חיים כמו בהמות בתנאי צפיפות יתר ברחוב צר מאחורי בית
הספר אליאנס... הם מתקיימים ללא מזון, מתים ממחלות... מתרבים
ומתים, גברים ונשים, צעירים וקשישים. יותר מ-50 חיו בחדר אחד
ששטחו בין ארבעה לחמישה מטרים מרובעים." [73] הדה גרוסמן,
מדריכת נוער ציוני, כתבה "כל הילדים באו ממשפחות גדולות,
וההגירה גרמה לפירוק הקשרים המשפחתיים. רגישות וחמלה
למשפחותיהם, נוסף על הייסורים והדאגה לגורלם, הדאיגו את הילדים
האלה ללא הרף, ובהתחלה גרמו להיסטריה, לבכי וליללות במשך כל
הלילה. הנוער מן העיר ג'באס היה בדרך כלל רגוע יותר ומאופק
יותר. למרות שהיחסים בין ילדים בני אותו המין הם בדרך כלל
פיסיים, היו גם מקרים שיחסים אלה היו חריגים. באופן טבעי בעיה
זו תגרום לסיבוכים. לדוגמא, בקבוצה הנדונה לא הייתה אפילו בת
אחת" [74]. מוסד העלייה העדיף להעביר בנים לישראל כדי שהם
יוכלו ללכת ישר לצבא. ארציאלי, שליח הסוכנות היהודית בלוב,
מתאר את יהודי מרוקו כאילו שהוא היה סוחר סוסים. "גופם צנום
והופעתם נאה, אך יש לי קושי להבדיל אותם מהטיפוס הערבי הניכר"
[75]. אחד הרופאים במחנה המעבר במרסאי כתב למשרד הקליטה בישראל
"המהגרים מצפון אפריקה הגיעו למרסאי במצב של התקפחות... אין
להם כמעט בגדים ולא היה להם דבר לאכול במשך שלושת ימי המסע
באונייה. התנאים באונייה מחרידים. הם ישנים על הרצפה חשופים,
ללא כיסוי שיגן עליהם מפני תנאי מזג האוויר. ב-23 בספטמבר 1948
ילד נפטר על סיפון האונייה והרשויות הצרפתיות קבעו שהוא מת
מקור ומרעב. אני דורש ליצור קשר עם הרשויות המתאימות כדי לתקן
מצב זה... ישנו מחסור גדול בשמיכות בשני המחנות במרסאי.
המהגרים ישנים על מיטות צבאיות ללא פיסת כיסוי בבקתות עם גגות
מעץ. כתוצאה מהתנאים הנוראים והתדרדרות התזונה הבסיסית
לאחרונה, שניים עשר ילדים מתו... ישנו גם מחסור בסבון
ובביגוד... אינני מצליח להבין מדוע מחלקים ביגוד לכל העולים
האירופיים, ואילו דבר לא מגיע אל הצפון אפריקאיים" [76]. באחת
מישיבות מועצת הפועל של הסוכנות היהודית, ד"ר ישראל גולדשטיין
התריע על ההפליה במחנות נגד יהודי צפון אפריקה [77]. ב-31
ביולי 1949, בישיבת מועצת הפועל הציונית, אליהו דובקין הודה
שקיימת שם "תופעה של חוסר רצון לנסוע". אלי פלג אמר בדו"ח שלו
מה-24 ביולי 1949: "היה צורך לקחת את האנשים האלה בכוח כדי
שיעלו לאונייה" [78]. הממסד הציוני הרס את אחדותן של המשפחות
ממרוקו בכך שהם בחרו לקחת לישראל את החזקים והצעירים והותירו
את הקשישים והחולים למות באיטיות במחנות המעבר בצרפת. הציונים
השתמשו באותן שיטות לגבי הפלשמורה, יהודי אתיופיה, ב-1974
וב-1975. וזה קרה גם במרוקו לפני שהם בכלל עזבו לצרפת. שליחי
הציונות הפעילו לחץ על יהודי מרוקו מהכפרים. הם הכריחו אותם
לנטוש את בתיהם ואת עבודתם וללכת לקזבלנקה, שם התעלמו מהם. זמן
רב הם חיכו שם, סובלים מרעב וממחלות בשעה ששליחי הציונות היו
עסוקים בניפוי "החסונים" להגירה.
באחד התיקים של משרד הקליטה ישנו מסמך ללא תאריך, שנכתב על ידי
רופא שעבד בערך שנה וחצי במחנה מעבר עבור מרוקאים במרסאי.
"המהגרים מצפון אפריקה," הוא כתב, "יספקו לישראל כוח עבודה לא
מיומן זול במקום הפועלים הערבים שהיו עושים את סוג העבודה הזאת
לפני מלחמת העצמאות [כך]. רמת החיים של הצפון אפריקאים אינה
גבוהה יותר מזו של הערבים, ויהיה להם הרבה יותר טוב בישראל
מאשר אי פעם אפילו אם הם לא ישיגו רמת חיים של אירופיים אשר
האשכנזים נהנים ממנה. לעולים מצפון אפריקה לא יהיו כל קשיים
להסתגל למצב הזה..." [79]
באוקטובר 1948 ברל לוקר אמר לפוליטיקאי היהודי האמריקאי האמיד
הנרי מורגנטאו: "דעתנו היא שהספרדים והתימנים יצטרכו למלא
תפקיד גדול בבניית המדינה" [80].
במשך אותה תקופה מהגרים רבים מארצות האיסלאם, בעיקר בעלי
הכישורים האקדמיים הגבוהים יותר, נדחקו לשוליים מבחינה חברתית
או נאלצו להגר לצרפת, לאמריקה ולבריטניה. סלים רובן, לדוגמא,
גר במחנה כפר אנה על יד תל-אביב. הוא עבד בדרגים העליונים של
מנהלת הרכבת העיראקית, והיה מנהל התחנה הראשית בבגדאד, קירקוק,
מוסול וחנקין. כשהוא בא לישראל, הרשויות סירבו להעסיק אותו
במקצועו והוא נותר מובטל, מקלל את ישראל מתוך העוני שלו.
ב-1962 מנהיג מרוקאי טען כי קיימת תופעה שלפיה "ישנם יותר
פרופסורים מרוקאים בסורבון מאשר סטודנטים מרוקאים באוניברסיטת
ירושלים." למרות עובדות אלה, ההיסטוריון הפרוגרסיבי, תום שגב,
טוען שהספרדים "נדחקו לשוליים בגלל שהם לא הביאו איתם את
הכישורים הנחוצים כדי להיות מסוגלים להתחרות באופן חופשי על
מעמד בחברה הישראלית... או בגלל שהם אינם יכולים לדבר עברית
היטב" (חשוב לציין שהמהגרים האשכנזים לא ידעו עברית. אם זו
הייתה עמדתו של היסטוריון מתקדם, אנו יכולים לדמיין כיצד היא
נראתה בעיני ריאקציונר - ראה פרק שמיני).
למרות ההסכם החשאי בין הציונים לאימאם של תימן, מבצע הטרנספר
לא היה גלוי, מתוך חשש מפני דעת הקהל הערבית, והוחלט לשלוח את
היהודים קודם לעאדן. שם הם נאלצו להאריך ימים בשממה חולית בשם
"מחנה הגאולה" עד שהמטוסים היו מוכנים לקחת אותם לישראל [81].
ד"ר יוסף מאיר תיאר את בואם של התימנים למחנה הזה כך: "חמש
עשרה משאיות הגיעו, נושאות 313 גופות עירומים או עירומים
למחצה. אם בגלל חום הקיץ, או משום שכך נהוג אצלם, או עקב מחסור
בבגדים, הם ישבו צפופים יחד, מטונפים, גופותיהם מלאים חבורות,
פניהם נעוצי מבט וחרישיים. אפילו לאחר שקידמנו את פניהם היה
קשה לדבר איתם. אולי בגלל ביישנות; נאמר שהם הלכו ברגל במשך
חמישה עשר הימים האחרונים, או שזה יכול להיות בגלל חוסר עניין,
או מצוקה, או פחד ממה שעומד להתחולל איתם. אחדים מהם שאלו
אותנו "אתם אנגלים?" למרות שדיברנו עברית וניסינו לקבוע הבנה
איתם. הם התחילו לצאת מהמשאיות, אחד אחד, לאט לאט ובשקט. בקושי
היה שם קול של תינוק בוכה. התמונה היא של עדר כבשים המובל מן
השדה לעת ערב, ראש אחד בעקבות זנבו של האחר, עד שהם הגיעו לשדה
המוצל, שם כולם יכלו להצטופף יחד. בלילה הראשון הם מקבלים לחם,
מים ותמרים. לילה ראשון זה הוא מפגש היסטורי בין קבוצה עברית
עתיקה וקבוצות יהודים מאירופה ומהמזרח התיכון. פניהם לא הראו
כל רמז של אושר, רגש או כל רושם שהם מודעים לגאולה ולתום
המצוקות שלהם. אומר זאת בגלוי, יש להם מאפיינים חייתיים לגמרי
למרות שאנו יודעים שיש להם רמה גבוהה מאוד של אינטליגנציה
ויכולת אינטלקטואלית..." [82]
המחנה הזה הוקם עבור קליטת חמש מאות תימנים, אבל המספר הכולל
שם הגיע לשניים עשר אלף. לא היו שם אוהלים - הם פשוט שכבו
לישון על החול בלילה. הם עשו את צרכיהם בחול בתוך גבולות המחנה
או בקרבת מקום. מעת לעת סופות חול היו מנשבות על המחנה, או
גשמי זלעפות שהיו כמעט מטביעים את הפליטים והיו נושאים איתם את
חפציהם [83]. ד"ר מאיר הוסיף "אף אחד לא ידע כמה חולים היו
במחנה, או היכן הם היו. אחדים מהם הצליחו להגיע למרפאה לקבל
תחבושות או זריקת פניצילין, אחרים היו נושמים בפעם האחרונה
במקום כלשהו בו שכבו, בעיקר הקשישים והנשים." הנשים היו יולדות
על החול, והאחות הייתה מגיעה אליהם רק בזמן שצריך לנתק את חבל
הטבור. כשהנשים היו באות למרפאה, הן היו מתמוטטות על הרצפה עם
ילדיהם לצידם ולא הראו אף סימן של שמחה או התרגשות. המתים
נקברו בחול ללא ליווי של קולות בכי (בהתאם לדו"ח של ד"ר מאיר).
כשהתימנים הגיעו למחנה לקחו מהם את כל הבגדים שלהם ושרפו אותם
ונתנו להם בגדים אירופיים במקום - שלב ראשון בהריסת הזהות
שלהם. הנשים חשו עירומות כשהן לבשו את השמלות החדישות, מפני
שהן נוהגות ללבוש מכנסי שק עד לקרסוליהן מתחת לשמלות שלהן. על
התימנים נכפו שמות עבריים חדשים במקום שמם הערבי-מוסלמי
המסורתי. בתיקים של הסוכנות היהודית ישנן תלונות רבות אודות
המכות, הלעג והברוטאליות שאליהם חשפו פקידי הסוכנות את
התימנים.
בישראל היה דיון אודות הטרנספר של התימנים. יצחק גרינבאום, שר
הפנים, שאל "מדוע אנחנו מנסים לגרום לקהילה בתימן להיעלם
ולהביא לכאן אנשים שגורמים לנו יותר נזק מתועלת? כאשר אנחנו
מעבירים 70 אחוז מהחולים אנחנו פוגעים בעצמנו ובהם גם יחד..."
יצחק רפאל, ראש מחלקת הקליטה, ניסה להרגיע את עמיתיו במועצת
הפועל של הסוכנות בכך שאמר ב-5 ביוני 1949 "אין חולים רבים
בקרב התימנים," לרמוז שהחולים ימותו בדרך. אחרי כן הוא הוסיף
"אין צורך לחשוש מהחולים הכרוניים, מכיוון שעליהם ללכת ברגל
במשך שבועיים (כדי להגיע למחנה). החולים המסוכנים בכלל לא
מתחילים את המסע." ב-28 בספטמבר 1949 בן-גוריון כתב ביומן שלו
"הילדים [התימנים] נופלים כמו זבובים. עלינו להצילם. האמת היא
שקצב התמותה גבוה גם כאן, אבל יש לנו גם תרופות יעילות יותר."
כמה שבועות לאחר מכן הוא כתב "אם כתוב שהם צריכים למות, אז
יותר טוב עבורם למות כאן" [84].
עושה רושם שהתנאים הקשים שהתימנים היו צריכים לחוות כדי להגיע
לעאדן, ובאותה מידה המצב הבריאותי והתזונתי ב"מחנה הגאולה"
שירתו רק כדי להיפטר מהחלש, החולה והקשיש. בדרך זו רק הבריאים
והחזקים היו צריכים להיקלט בישראל, זאת אומרת אלה שיוכלו לשרת
את הכלכלה הישראלית או בכוחות הצבא. אדם יכול להציב כאן את
השאלה הכיצד בריטניה הגדולה יכלה לאפשר לפעולות בלתי אנושיות
כאלה להתבצע בעאדן. בין 1948-1975, ישראל הביאה יותר מ-719,000
אשכנזים מאירופה, אבל היא לא התייחסה אליהם באותה צורה. בוודאי
הבדל כזה ביחס מהווה האשמה כבדה של אפליה גזענית בה נוהגת
ישראל.


הערות
1. גלימה ערבית ארוכה.
2. לנדאו.
3. בת יאור Les Temps Modernes, 85.
4. שכטמן, 1961, 190.
5. ראה גם איסקנדרני, חמסין, מס. 5, 30-34; [השווה] שיבלק.
6. א. שוראקי, 1968, ושכטמן, 1961.
7. שיבלק, 28 עלם אל-יהוד פי איל עיראק, ירושלים, 1983, מאת מ.
באסרי.
8. (CO-730/2/34955).
9. עבד אל מוחסין, 1983, 253-340.
10. ראה שם.
11. שיבלק, 42-43.
12. ניסים רג'ואן, 207-209.
13. קמחי, 1976, 60-62 וכהן, 1969, 109-112.
14. כהן, 1969, 259.
15. ראה שם.
16. וולפסון, 146-147.
17. ראה שם, 143.
18. ראה שם, 144.
19. ראה שם 148-149.
20. ראה מהדורה של אל-יאקזה, 12, 13, 16 ו-17 בפברואר ו-7 ו-28
במרץ 1948.
21. 1969, 178.
22. 2 בנובמבר 1949. מוושינגטון אל שר החוץ של בריטניה. מברק
מספר 5182, משרד החוץ 371/75187.
23. ברגר, 1955, 30.
24. על יהודי עיראק, ראה את העבודה רבת הערך שנכתבה באנגלית
מאת הפלסטיני עבאס שיבלק.
25. כהן, חיים י., 1969, 38-47.
26. לנדסהוט, 1950.
27. סמוחה, 281.
28. הקונגרס הציוני העשרים ושלושה, [תיק פוליו] 178.
29. י.נ. שי, שבט ועם, 1954.
30. ראה שם.
31. שבט ועם, 1958.
32. בטטו, 1978, 311.
33. אני עדיין זוכר את האספסוף שנהג לאיים עלינו "חכו עוד קצת,
והיטלר יגמור גם אתכם!"
34. ארגון שחרור פלסטין היה הארגון הערבי/איסלאמי הראשון לתקן
את העיוות הזה, כשהוא דרש שארצות ערב והאיסלאם ייקחו בחזרה את
הספרדים מישראל. לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן, אש"ף הצליח
לעצור יהודים מלעזוב את איראן לישראל, ודיונים בטהראן הובילו
לכך שיהודים רבים קיבלו תמיכה לעזוב את ישראל ולחזור לאיראן.
35. הכרוניקל היהודי מה-29 באוקטובר, 1949.
36. FO 371/75152 E9114/ 1105/ 93.
37. ירושלים - משרד החוץ הבריטי 24/3/51, FO 371/91690, EQ
1571/45.
38. ירושלים - אל משרד החוץ הבריטי ב-14 בפברואר, 1949 -FO
371/75182/024566.
39. שגב, עמ' 110 של התרגום בערבית.
40. ראה שם, 176.
41. ראה מכתב מקובוביצקי לקונגרס היהודי מתאריך 24 באפריל,
1949, בתיקים של משרד הקליטה, ארכיון צבא ישראל 14/49.
42. ראה שם. ראה מכתב מטוביה למשרד מתאריך 14 במאי, 1949.
43. הארץ, 29 במאי 1987.
44. Pro/FO E 4209/1/93.
45. Pro/FO E 4154/1/93.
46. קול העולם הערבי, ינואר, 1983.
47. ראה, FO 371 23202 סודי, מס' 251, הקונסוליה הבריטית, דמשק
למשרד החוץ, לונדון 14.4.1939 ו-FO 624/24/448, תעמולה נאצית
בעיראק, ללא תאריך, ו-FO37/2302, מס' 150, השגרירות הבריטית
למשרד החוץ 11.4.39.
48. ראה ספרו של ניסים רג'ואן.
49. שוראקי, 181 ו-182, ואנציקלופדיה ג'ודייקה, כרך 12, 344.
50. וועדת החקירות הממלכתית הבריטית, 22 בספטמבר, 1948. פורסם
בהאקונומיסט ב-9 באוקטובר, 1948 והניו-יורק טיימס ב-6 בדצמבר,
1947.
51. וולפסון, 174-176.
52. מפלגת "מצרים הצעירה", ידועה גם כן בשם החולצות הירוקות.
53. ג'ולי פלינט הגרדיאן, 2 באוגוסט 1989.
54. בן מנחם, 179.
55. פרוטוקול הוועדה, 22 באפריל 1949.
56. רפאל ללוקר, 22 בינואר, 1951, ארכיון הציונות המרכזי.
57. ראה התכתבות משרד החוץ עם השגרירות שלו בבגדאד ב-29
בספטמבר, 1952 - FO 371/98767, Eq
1571/24.
58. ראה העיתון העולם הזה, 20 באפריל 1966 ו-1 ביוני 1966,
כדורי, 1970, דפים 313-315 ומריאון וולפסון, נביאים בבל,
1980.
59. שגב, 109-110.
60. ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2451/11.
61. שגב, 115 ו-176.
62. צדוק למשרד הציונות בעאדן, 20 בדצמבר, 1949, ארכיון
הציונות המרכזי, L27, תיק רביעי. ראה גם זיכרונות ומכתבים של
צדוק.
63. רפאל למועצת הוועד של הציונות, 9 בספטמבר 1949. ארכיון
הציונות המרכזי, קליטה - S41/256/11.
64. ראה ספרו של שלמה הילל, מבצע בבל, 1989.
65. פרוטוקול הפועל של הציונות, 21 במרץ 1949 ו-29 באפריל
1949.
66. הדו"ח של בן צבי, 18 בספטמבר, 1949 - הארכיון המרכזי
להיסטוריה של העם היהודי: ארכיון של נחום לוין.
67. מנחם בן יוסף לאפרים הדר, 9 באוקטובר, 1949 - ארכיון
הציונות המרכזי, המשרד ליהודי המזרח התיכון S/20/600, וגם
S20/109 ו-S/20/547 II.
68. ראה הארץ, 11 בינואר 1985.
69. ארכיון הציונות המרכזי בעאדן, L27.
70. ארכיון הצבא הישראלי - A/5/ 14.
71. 31 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, 127.
72. ראה שם.
73. ארכיון הציונות המרכזי S20/5501.
74. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393 - מספור מקורי
2421/73, ללא תאריך.
75. 9 באוגוסט 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/555.
76. ד"ר גולדמן לד"ר קורנבליט, 31 בדצמבר 1948, ארכיון הציונות
המרכזי S/20550 I.
77. מועצת הפועל של הציונות, 18.7.49.
78. ארכיון הציונות המרכזי, S20/562.
79. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393, מספור מקורי
2421/73.
80. מועצת הפועל של הציונות, 24 באוקטובר 1948.
81. שגב, 180 ו-181, תרגום בערבית.
82. משרד הבריאות, ספטמבר 1949, ארכיון המדינה, המשרד לענייני
חוץ, 2397/15 - ציטוט של שגב.
83. יוסף צדוק למנחם, 21 ביולי 1949, ארכיון הציונות המרכזי,
S20/457 II.
84. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 128, 21 בנובמבר 1949.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שבע אצבעות לי
יש..."

הנדסה קרבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/05 11:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה