היי רוני,

מזמן כבר לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך. מאז יום הזיכרון
הקודם, כשאני באתי לביה"ס בג'ינס וחולצה לבנה, ואת באת במדי
החאקי היפים של חיל האוויר. אמרת לי אז שלום, שאלת מה קורה
במועצת תלמידים, סיפרת קצת על הקורס והתפקיד שלך, מהמעט שיכולת
לומר, וחתמת בנשיקה על הלחי.

שנה שלמה עבדנו ביחד כמו מטורפים, בשביל אידיאלים שאף אחד כבר
לא מאמין בהם היום. קרענו את התחת בשביל עוד אלף אנשים כמונו,
בשביל שיהיה להם יותר טוב, בשביל שיהיה להם פה. לא היה קל, אבל
מעל כל העבודה השחורה, השיחות האינסופיות בטלפון, ונסיונות
השכנוע של אותם אנשים שלא אכפת להם אלא מהמשכורת והתפקיד שלהם,
מעל כל אלה ריחפת את, בחיוך המדהים והכובש, באישיות הצבעונית
והחייכנית, באינטליגנציה המבריקה שלך, וגם ביופי חיצוני שאי
אפשר להתעלם ממנו.
גם כשפרשת כנפיים ועזבת את חן ואותי כדון קישוט וסנשו פנשה
הנלחמים נגד טחנות רוח כבירות משנינו גם יחד, ליווית אותנו
בטלפון מזדמן, בביקור, בחיוך תומך.

והנה, גם חן ואני עזבנו את החממה לעולם האמיתי, לצבא. בקרוב
מגיע פסטיבל אביב, ה-אירוע של השנה בבית הספר. קיוויתי לראות
אותך, לשמוע ממך מה שלומך ואיך הולך. במקום זה פגשתי אותך
היום, שבועיים לפני המתוכנן. גם חן היתה, הגענו ביחד. אבל
במקום לראות אותך עם ארון על הכתף, ראיתי אותך בתוך ארון עטוף
בדגל, נישאת על כתפי צוערים בקורס קצינים. לא כך ציפיתי, לא כך
רציתי, לא כך דמיינתי.

לא כך חשבתי שתאמרי שלום. ולמי יעזרו עכשיו מוקי, וחיים חפר,
וגלגל"צ, ואור ירוק, והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ועוד כל
מיני אנשים עם רעיונות טובים ויפים, כשלנהג משאית אחד לא היה
אכפת מכל זה, אז הוא מעך אותך.

רוני, יהי זכרך ברוך.
9.1.1987 - 17.3.2006