הוא היה כזה ילד טוב, מהילדים שכולם אוהבים. ומי שלא אוהב
אותם, כנראה מקנא בהם. ילד טוב, עם הרבה חברים, עם כישרונות,
כזה שכולם רוצים להיות בקרבתו.
היא אהבה אותו.
אהבה אותו באמת, מכל הלב, כי מי לא אוהב ילדים טובים כאלה?
עם השיער היפה שלו, והעיניים המדהימות האלה, שאפשר לשקוע בהן
שעות. היא אהבה אותו המון, יותר ממה שהיה בריא לה.

לכולם יש את האנשים האלה בחיים, האנשים האלה שאתה כל כך אוהב,
אבל לא תשיג אותם לעולם. היא ידעה את זה, הוא לא ידע בכלל שהיא
קיימת, והיא לפעמים גם הצליחה להתמודד עם זה, לפעמים.
כנראה שזה קורה לפעמים, לפעמים.

באחד מהטיולים הרבים שלה בגשם, הטיולים האלה שהיא כל כך אהבה,
היא מצאה את עצמה בבית שלו, ספוגה במים, קפואה עד לשד
עצמותיה.
היא ידעה שאין אף אחד חוץ ממנו, היא ידעה שההורים שלו נסעו.
היא כל כך רצתה לדפוק בדלת, שיצא אליה, אבל פחדה. היא הסתכלה
על שעון היד הכחול שלה, הפשוט, עם המחוגים. היא הכי אהבה
שעונים עם מחוגים. השעון הראה שלוש וחמישה בערך... שלוש וחמישה
לפנות בוקר.
איך היא תיכנס עכשיו אליו? רטובה וקפואה, בשעה כזאת מאוחרת.
היא התיישבה לכמה רגעים קצרים על המדרגות, בכניסה לחצר, וניסתה
להרגע. הדמעות שטפו אותה, יחד עם הגשם...
נראה היה שהיא מחכה למשהו, אבל בעצם לא חיכתה לכלום, כלום כבר
לא יבוא, כלום כבר לא יקרה.
היא בדיוק באה ללכת, שהדלת מאחוריה נפתחה וילד טוב אחד יצא
החוצה.

"שלום", הוא אמר.
היא לא הצליחה לומר דבר. הוא הגיש לה מגבת.
"תודה", היא מלמלה בקושי.
"ראיתי אותך מהחלון. את בסדר?"
הוא התיישב לידה, מתענג על הריח הטוב שלה, שהתערבב עם הגשם.
"את עוברת פה כל לילה. כל גשם את פה... נכון?"
הוא הסתכל עליה בעיניים גדולות, חומות, עמוקות כאלו.
היא עדיין לא השיבה.
"תכנסי", הוא עזר לה לקום ומשך אותה פנימה.
היא לא התנגדה, פשוט הלכה אחריו, כמו שתמיד הבטיחה לעשות.

כל שאר הפרטים מהלילה ההוא, היו מעורפלים גם לה וגם לו.
היא זכרה את הריח הזה שהיה באויר, היא זכרה את המבט שלו, היא
זכרה את המבט המפוחד שלו, ואת הנשיקה הזו. היא זכרה שמיכת
משבצות אדומה כחולה, ושוקו חם.
המגע שלו, הנעים הזה, היא זכרה יד חמה מלטפת את פניה.
דברים אקראיים מאותו לילה, פרטים בתוך פרטים.
ואחרי הלילה הזה, היו עוד הרבה לילות אחרים שהם נפגשו בגשם.
הרבה חיבוקים חמים, תחת שמיכה משובצת.
הם גדלו.
היא נזכרה איך נסעו ביחד לחרמון, כי היא אהבה את הקור.
היא נזכרה בפעם הראשונה שהיא ישנה לידו, בפעם הראשונה שהוא עטף
אותה אליו, והעביר בה צמרמורות כמו שרק הוא יכל... נזכרה בחיוך
הממיס שלו, ובנשיקה החמה הזאת שגרמה לה להרגיש בשמיים. כל
זיכרון העביר בה צמרמורת וגל נוסף של דמעות.
היא אהבה אותו, היא אוהבת אותו.

הוא היה כזה ילד טוב, מהילדים שכולם אוהבים. ומי שלא אוהב
אותם, כנראה מקנא בהם. ילד טוב, עם הרבה חברים, עם כישרונות,
כזה שכולם רוצים להיות בקרבתו.
היא אהבה אותו. היא אוהבת אותו.
וגם הוא אותה... כמה שמלאכים יכולים לאהוב.

(10.7.05)