גבי פונטו יושב במונית שלו בחושך ומביט בלילה. בעיניים שלו יש
את המבט המיוחד הזה שיש רק לנהגי מוניות שעובדים בלילות. מבט
ריקני כזה, על-סף השעמום, שתקוע תמיד קדימה, אי-שם בסוף
הכביש.
המחשבות שתקועות לגבי פונטו בראש עכשיו, ממש כמו המבט, הן
מחשבות שיש רק לנהגי מוניות שעובדים בלילות. ערבוביה של
מה-אני-צריך-לעשות-בבוקר, עם
שוב-פעם-הסדרן-דפק-אותי-בנסיעה-לרעננה-אני-אסגור-אתו-חשבון,
וגם עוד-חצי-שעה-נצלצל-לבנצי-נראה-מה-קורה. אבל לצד המחשבות
האלה, גבי מתחיל להיות מוטרד מזה שהוא עומד כבר עשרים דקות (על
השעון שלכם עברו רק שבע, אבל אצל נהגי מוניות עם פתיל קצר הזמן
מכפיל ומשלש את עצמו מהר מאוד), ומחכה לקליינט שלא יורד.
אם אתם בדיוק עוברים ברחוב הקטן בגבעתיים, הרחוב שגבי פונטו
ממתין בו, אין סיכוי שאתם מסובבים את הראש. המונית של גבי
פונטו היא כולה סובארו מצ'וקמקת, שרק ביום בהיר רואים שהיא
בצבע לבן. לא בדיוק משהו שתעצרו בגללו ברחוב, תידבקו לשמשות
כדי לבחון בתאווה איך זה נראה מבפנים, ותזכרו גם ללחוש לעצמכם
בקנאה את המספר הנדיר של לוחית הרישוי.

בתוך המונית רוחשים הקולות הרגילים: המהום שקט של תחנת רדיו
מזרחית פיראטית, שמופרעת בערך פעם בשלוש שניות על-ידי הקולות
הצרודים והמעוותים של הנהגים האחרים במכשיר-הקשר. האידיוטים
הרגילים שמריצים את אותן בדיחות פנימיות שהנוסעים בדרך-כלל לא
מבינים, ושגורמות לגבי לחייך או לקלל.

ואז זה קורה. בחדר המדרגות של בניין מספר 7 נדלק אור צהוב,
וקול גברי מעומעם מושך אחריו צחוק נשי מתגלגל, ושניהם מהדהדים
במורד המדרגות, דרך שביל הכניסה ועד לאוזניו הערניות של גבי
פונטו. דלת הכניסה נפתחת בחריקה, וממנה יוצאות שתי דמויות.
הקליינט הגיע, חושב גבי ומתמתח במושב - גורם למשענת חרוזי העץ
להשתקשק.
בחושך הוא רואה צללית של גבר לא צעיר, זקוף, עם כרס לא גדולה.
הבחורה, לעומתו, כמעט אנורקטית. והגיל שלה? יכולה להיות הבת
שלו.
אבל הקליינט עוד לא נכנס למונית, ולפי איך שזה נראה היא גם לא
הבת שלו. גבי מסתכל דרך המראה האחורית, ורואה את הבחורה כורכת
סביב הקליינט את זרועותיה לנשיקה ארוכה. הגבר, בתגובה, ממזמז
לה את התחת בתנועות מעגליות איטיות - כאילו גבי פונטו שמחכה
כבר שעה לא קיים בעולם. האצבע של גבי רוקדת על הצופר, אבל הוא
מחליט לחכות עוד עשר שניות לפני שירמוז ללקוח החצוף שהמונה
דופק.
הקליינט והאנורקטית מחליפים עוד כמה דרישות ומחמאות, ואז
סוף-סוף הדלת נפתחת. שני דברים קורים: הקליינט נכנס פנימה וגבי
חוטף את הלם-חייו.

דרך המראה שלו ניבט אליו דיוקן מאוד מוכר, שעד לא מזמן התנייד
לכל מקום רק עם אשתו ושלושה מאבטחים. "לילה טוב, אדוני ראש
הממשלה", שומע גבי את עצמו מכריז בקול חגיגי. "לשעבר, ראש
הממשלה לשעבר", מתקן הקליינט בשקט, אבל אפשר להרגיש כמה נעים
לו לשמוע שוב מישהו מזכיר את התואר שנאבד. לשם הצניעות, לא
נספר כאן לאיזה ראש ממשלה לשעבר אנחנו מתכוונים. טוב, אם אתם
מתעקשים, אז הנה רמז: יצחק שמיר זה לא.
טוב, מר כך וכך, אומר גבי, לאיפה נוסעים?. זה בסדר, משיב
הקליינט בקול שגבי שמע אולי מאות פעמים ב"פופוליטיקה", תיסע
ואני אחליט בדרך. ואגב, אתה יכול לקרוא לי רק בשמי הפרטי, כך.
עזוב את הפורמליות.
גבי חושב: סחתיין. אם הייתי יודע שהוא כזה שאטר הייתי שם את
הפתק שלו בבחירות.

גבי פונטו וראש הממשלה לשעבר נוסעים בסובארו הסמי-לבנה בשתיקה.
לרגל המעמד, מנמיך גבי את הרדיו ואת המכשיר-קשר. בראש שלו
מתרוצצות מחשבות חדשות, מסוג נהג-מוניתי אחר: א) מעניין אם
הסדרן זיהה את הקול שלו בטלפון ב)עזוב אותך, זה בטח הבחורה שלו
הזמינה את המונית ג)מי זו הבחורה הזו בכלל? ד)מעניין אם אשתו
יודעת שהוא מזיין מהצד. בטלוויזיה דווקא הם נראים נורא אוהבים
ה)אולי אפשר למכור את זה לעיתון ולעשות כמה בוכטות.

את המחשבה האחרונה ראש הממשלה לשעבר כאילו מצליח לקרוא, אלוהים
יודע איך. "אני מאוד מבקש שמה שראית פה הערב יישאר בינינו,
אה?", הוא אומר לגבי פונטו. גבי מתכווץ בתוך המושב ומסמיק
לגמרי. בראשו חולפת, כמו רכבת סילון,  מילה אחת: שיט.
"בטח בסוד, בטח בסוד", הוא ממהר לירות תשובה. "אדוני, כלומר
(ואז נוקב בשם החשוב), אתה יכול להיות רגוע. כשאתה אצל גבי
פונטו במונית אתה בידיים טובות, כמו אצל רופא. חוץ מזה, תאמין
לי שראיתי כבר הכל במונית הזאת. זה עניין שלך ושלה - ולא של
אף-אחד אחר".
נראה שראש הממשלה לשעבר מתרצה ומרוצה. הוא נשען לאחור, מוציא
משהו מהכיס ושואל: "אפשר לעשן אצלך במונית?". לא, אסור, גבי
מתעב עישון ועוד יותר מזה מעשנים, אבל חליק - לראש הממשלה
לשעבר לא אומרים לא. "בכא-בוד, אם היה לי מצית הייתי מביא לך",
הוא משיב.

לרוע המזל, ראש הממשלה לשעבר שולף סיגר עבה, ומפמפם אותו
בבעירות קטנות עד שהוא מעלה עשן לגמרי. הסובארו מתמלאת בריח
מתקתק, וגבי פותח חלון.
עכשיו הם כבר בדרך חיפה, וגבי לוקח את ההגה לכיוון צפון. רק אז
הוא נזכר לשאול שוב את הקליינט לאיפה נוסעים, והקליינט חוזר
ואומר שזה לא חשוב, העיקר שנוסעים, הוא צריך להירגע מהלילה
ושאל תדאג - אני שלחתי את המאבטח לערב חופשי אפילו שאסור. זה
ביני לבין השב"כ. אף-אחד לא יעשה לך בעיות.

טוב, אז צריך להתחיל לדבר על משהו. ברדיו מנגנים עכשיו את החדש
של ליאור נרקיס, גבי פונטו'ס פייבוריט, אבל פדיחה להגביר כשראש
הממשלה לשעבר יושב לך באוטו. השתיקה הולכת ומעיקה, אבל על מה
לעזאזל מדברים? גבי חושק את שיניו שלא לפלוט איזו הערה מעצבנת
על המצב. בטח טוחנים את זה לקליינט שלו בראש בלי סוף, והוא עשה
לך כבוד ונכנס אצלך במונית לתפוס זולה - חראם עליו. לא,
אי-אפשר לדבר על פוליטיקה.
כדורגל? מה הוא כבר מבין. כמו כל הראשי ממשלה, הוא בטח יגיד
שהוא אוהב את הקבוצה שלקחה אליפות באותה שנה, ולדבר על מכבי
חיפה היה בשביל גבי פונטו יותר מדיי בשעה 2:40 לפנות בוקר.
איזה עצבים. כמעט בכל יום גבי מקווה שפעם אחת ראש הממשלה ייכנס
אצלו במונית, כדי שגבי יוכל להגיד לו מה צריך לעשות עם הערבים,
ואיך לנהל את הכלכלה ואיך ללמד את הרוסים מי פה הבוס במדינה -
והנה, כשזה סוף-סוף קורה אין לו מה להגיד.  
"אז מה אתה עושה בימים אלה?" שואל גבי לבסוף וממשיך בלב: חוץ
מלזיין מהצד.
גבי מצפה לתשובה לקונית ויוצאת-ידי-חובה, אבל למרבה ההפתעה ראש
הממשלה לשעבר מחייך, ומתחיל לספר. הוא מדבר סולו אולי רבע שעה.
על חלק מהדברים שהוא מספר גבי כבר שמע וקרא, אבל יש שם הרבה
מידע חדש.
יש שם את הסיפורים הרגילים. לקליינט יש סוף-סוף זמן לקרוא את
כל הספרים שחיכו לו בשנים האחרונות, וללכת לראות הצגות וגם קצת
קולנוע צרפתי בסינמטק כמו שאהב לעשות שהיה סטודנט. הוא ואשתו
עושים עכשיו שיפוץ נורא גדול בבית הקודם שלהם, ועל הפרק עומדות
כל מיני הזמנות להרצאות והצעות עבודה מפתות מכאן ומשם.
אבל מה שגבי לא ידע זה שראש הממשלה לשעבר כותב בינתיים ספר
עלילתי, בלי שום זיקה אוטוביוגרפית, ואפילו מפרסם סיפורים
קצרים, באינטרנט.
"איפה? בבמה חדשה?", קוטע אותו גבי בשאלה. "כן, מכיר את
האתר?", מחזיר הקליינט. "בטח מכיר, כמעט אין יום שאני לא גולש
לשם בשביל לקרוא איזה סיפור קצר", אומר גבי בשמחה, ומוסיף מייד
את השאלה המתבקשת: "איך זה שעוד לא קראתי סיפור שלך שם
אף-פעם?".
הקליינט פולט צחוק, קצר אבל מהלב, ומשיב: "בגלל שאני כותב שם
בשם בדוי. רק לך אני מגלה שאני קורא לעצמי 'שי ספיר'. מה אני
צריך שכל העולם יפשפש בדברים הכי אישיים שאני כותב בסיפורים
שלי".

ואללה צודק. מצד שמאל מגיחות פתאום הארובות של חדרה, אבל גבי
ממשיך לנסוע בכיף. הוא כבר שכח את העצבים על ההמתנה ואת הלאות
המעיקה והקבועה שעטפה אותו בתשע בערב, כשהתחיל את המשמרת. את
הקולות הקבועים במכשיר-הקשר מחליפים חרחורים קטועים, התדר
משתבש. גבי סוגר את הקשר, ומרשה לעצמו להגביר קצת את הרדיו.
שרית חדד שוטפת את המונית עם תקתוקי דרבוקות מתוקים.

הוא מסתכל שוב על הקליינט דרך המראה. ראש הממשלה לשעבר מסתכל
דרך החלון, מחייך כמו סולטן ומנסה לשיר את המילים. חלק הוא
אפילו מצליח.  ואללה, אשכנזי גזעי, חושב גבי פונטו וסוחט את
דוושת הגז.

הכלב עם הראש המתנדנד שיושב על הדש-בורד, מתנענע לפי הקצב,
כאילו מסמן לקהל לא נראה שיש פה תחילתה של ידידות מופלאה. אולי
מופלאה, אבל בטח היא תסתיים עוד מעט, כשהבוקר יעלה.

הסיפור הזה הולך מצוין עם השיר:
divine comedy - perfect lovesong