[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שיר אלוני
/
בא לי למות

זה לא באמת שבא לי למות, כן?
כאילו, אני לא מתכוונת עכשיו לקחת את ספריי הג'וקים שנמצא לידי
ולרסס את עצמי טוב טוב...

זאת פשוט תחושה גועלית כזאת. חיה כמו חולדה, מתחת לאדמה, עם
ג'וקים שזוחלים עליי (או שאני מדמיינת), לא יכולה לפתוח את
הברז בלי לחשוב פעמיים אם כדאי לי כי כל הביוב יבוא להגיד לי
שלום...

אני חייבת לברוח מכאן, גם אם זה הדבר האחרון שאני אעשה. חייבת.
זה דיכאון אנרגטי כל כך עמוק, שאני צורחת מבפנים אבל מבחוץ אני
עוד מסוגלת לספר לעולם מה עובר עליי. אני מספרת לכם, כי אני
כאן לבד. אני לא מסוגלת להתקשר לאף אחד, לא מסוגלת לספר על
ג'וקים שמתעופפים לי בדירה כבתוך שלהם. קשה לי להתמודד עם
הכישלון שבחיים העצמאיים שלי.

אני מנסה לחיות לבד. אבל לפחות, אם היה לי עם מי לחלוק את
בהלתי מהיצורים החומים והדוחים האלה, אם לפחות היה עוד מישהו
שסובל כמוני מהסירחון הביובי ששורץ כאן, הייתי אולי פחות
דכאונית.

וכאילו כדי להחמיר את הכל- עזר וייצמן מת.
וגם פספסתי את "משחק מכור". אוף. זה בגלל שאין לי טלוויזיה.

העדפתי שלא תהיה לי טלוויזיה. טלוויזיה פשוט גונבת לי את כל
הזמן, ואני לא יכולה להרשות לעצמי מישהו שיגנוב ממני את הזמן
שלי, ועוד באישורי. לא ולא.

העתיד שלי מחכה לי שאגשים אותו... עבודות להגשה בפסח. זה חופש,
תגידו לי? עצמאות? חירות?

לא, זאת עבדות לנסיבות שאני חיה בהן. נמאס לי.

יש ג'וק שמסתתר בין השקיות שאני אוגרת עם דברים ישנים מהילדות,
שאני לא יכולה להשאיר בבית של אמאבא כי אין בית של אמאבא.
אני רוצה להיפטר מכל השקיות האלה. אני רוצה להיפטר מכל המשא
הכבד הזה שאני סוחבת אתי, להיות מנויידת בקלות. אבל איך אפטר
משאריות ילדותי, כשאף אחד חוץ ממני יכול לשמור אותן בשבילי?

אני צועקת "אמא!!!" כשאני רואה ג'וק, אבל מה אמא שלי יכולה
לעזור לי? היא בעצמה סוג של ג'וק אנושי גדול ואוהב, חצי מתה,
בבית חולים סיעודי. אני מדברת אתה ומפחדת להפוך להיות כמוה.
אפילו שאין בזה שום היגיון, כי אני לא עברתי את תאונת הדרכים
שהיא עברה, שנה לפני שנולדתי. ואולי גם לי נדפק השכל בגלל
התאונה שלה? מי יודע. בכל זאת, אני לומדת משפטים, זה בטח עושה
אותי כביכול שפויה. או שלא.

אם הייתי יכולה, הייתי כותבת עכשיו שיר. לוקחת את הלחן שעבדתי
עליו ועושה עם זה משהו. במקום לדבר עם ידידיי שמקימים לעצמם
עסק של הפקות מוזיקליות, כמו שאני חולמת להקים - פשוט להקים גם
אני, בעצמי, את העסק הזה כבר. אבל לא- אני חייבת לסיים משפטים
קודם. כדי שיהיה לי ממה לאכול, ובינתיים- מה כבר יש לי במקרר?
כמה עלי חסה? מצות? ביצה? זהו. אני צריכה לומר תודה לאל על
הכל. באמת.

בלעדיו, לא הייתי מגיעה עד הלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה, ואת אמא שלך
אתה לא אוהב?

החברה הקנאית


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/05 19:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר אלוני

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה