ה-19 בנובמבר, זה היום והתאריך שזכורים לי.
היכן הייתי ב-18 בחודש - לא ידוע, ואת ה-20 אני לא מכיר ואולי
לא אכיר.
זה קרה ב-19 בחודש. חיי מתחילים וגם נגמרים.
האורות כל כך חזקים בפניי וההבזקים נשארו בי גם כשאני נרדם.

ה-19 בנובמבר עוד יום כנראה, כמו אתמול, פרנק התייצב על יד
דלתי ודפק בחוזקה, הוא הציע לי ללכת לקזינו שלנו, הסכמתי מיד,
עוד בילוי שגרתי...
פרנק השתחרר לפני חודשיים מהכלא, בסך הכל טיפוס מפוקפק, אבל
איכשהו חבר ילדות שהפך לחבר בגרות.
כשלוויתי ממנו "בוכטה" רצינית לשוק האפור... מאז הקשר היה פשוט
מחייב...
כשנכנסנו לקזינו לפי המבטים הבנתי שזו לא הכניסה הרגילה. אורות
הקזינו כמעט סינוורו אותי למרות שמשקפי השמש הארמני שלי היו
עדיין על פניי.
ישבנו בשולחן מספר 13, נכון 13. היה זה כנראה חוסר המזל שלי,
הקלפן חילק את הקלפים מהחפיסה הצבעונית שהייתה מונחת לידו.
אמרתי חוסר מזל... לא כל כך מהר, בהתחלה מזלי היה לצידי כי
בעצם כשעה וחצי לא הפסדנו אף לו פעם אחת!
צברנו רווחים של 50 גדולים, פרנק סימן לי שצריך ללכת עכשיו.
קמתי מהשולחן ואמרתי "חברים... המשחק נגמר..."
לפתע הרגשתי כאב עז בבית החזה... הרגשה כל כך חזקה ונשמתי
נעתקה מיד, אחזתי את הכאב בידי והם התמלאו בדם.
הספקתי לראות שמדובר בסכין מאוד גדולה וחדה, מהסוג שיכול בקלות
לחתוך איזו פרה עסיסית...
השחקן שישב משמאלי חייך ואמר "פרנק... המשחק רק התחיל..."
אני לא פרנק... אני...
התעוררתי פה ממש במקום הזה, אני יודע את שמי ומהיכן באתי.

ובוודאי אתם שואלים איך אני זוכר הכול... אתם יודעים, זו הייתה
סכין די גדולה...
אז לא... האחות סיפרה לי את זה, היא אמרה שגברת אחת בשם דיאנה
בויצטסון או משהו דומה, הביאה אותי לבית החולים ובזכותה אני
חי. היא חסמה את פרץ הדם בעזרת הצעיף שהביאה עימה באותו ערב...