[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה בן ציון
/
והיו לבשר אחד

כשנכנס קובי - יעקב לאולם נעתקה נשמתי - היה זה חברי מן
התיכון, מגיל 15 עד 19 היינו חברים.  הוא היה החבר הראשון שלי,
אני הייתי החברה הראשונה שלו.
היינו יחד ולא ידענו שאנחנו יחד, היינו אחד ולא ידענו שאנחנו
אחד.
אין דברים הקורים סתם, אמר לי פעם אביב, והוא צדק.
הייתי שם בבית המשפט, זה היה האולם שלו ולא ידעתי שזה הוא כי
פעם קראו לו אמסלם, היום הוא עם שלם, שופט עירוני יעקב עם שלם.

הגעתי לשם להעיד כנגד שכני שבנה גדר ללא רשיון - זו לי הפעם
הראשונה בחיי שאני משתפת פעולה עם הרשות כנגד אדם.
משנכנס הוא לא הביט לעברי אבל חשתי את מבטו שראה אותי.
'רק שלא אצטרך להעיד', חשבתי בלבי, 'אני אנזל מתוך עצמי אם
אעמוד שם על הדוכן.'
ישבתי והקשבתי לדיון שהתקיים בפניו בנושא אחר מזה שבעטיו הגעתי
שמה.
איך בנועם הוא הסביר לנתבעים, הסובלים משכנם:
"עלייך להתמודד עם זה גבירתי - נכון, הוא אלים, את חוששת ממנו,
אני מבין, אך אינך יכולה לעבור על החוק - הגישי בקשה אצל המפקח
על הבתים המשותפים ופעם אחת ולתמיד ייעשה סדר בבניין".
הנתבעת הנסערת החלה להשיב, והוא בנועם הרגיע אותה ובמילים נאות
ביקש ממנה שלא תרבה  לכעוס.
לבסוף, לפני הכרעת הדין פנה לתובעת העירונית ושאל אותה:
"באמת למה לא מקימים נגדו, נגד אותו שכן, צווי הריסה?"
ורמז לתובעת שיש פסיקה חדשה, וכדאי לה שתבדוק אם בכלל היה מקום
להגיש את התביעה -
אני ידעתי שהוא רומז לנתבעים 'עשו מעשה, פנו לרשות, הכל
לטובתכם.'
שלושים שנים שלא ראיתי אותו, ועדיין אותו יושר, אותה ההגינות
הבסיסית הטמונה בו, היום קוראים לזה יושרה.
"והטיעונים לעונש", פנה לעבר התובעת.
זו החלה להגיד דברים על הפרת החוק, שאין לתת לכך יד ויש להעניש
לדוגמה. כמנהג התובעים.
"טוב, שמעתי", השיב.
פנה לנתבעת ולבעלה "אתם כבר אמרתם את אשר על לבכם, לא צריך,
אני מבין".
הנתבעת ניסתה להגיד משהו.
"גבירתי, אני מבין את כאבך", אמר לה כשהוא קם מעל הכסא שלו
ומתקרב בחצי קימה שכזו לעברה.
כל כך הרבה חום ניבט מעיניו הטובות, כל כך הרבה אהבה אליה היו
בו, ואני ידעתי שהוא, שהיה שלי אז בתיכון, נשאר אותו קובי טוב
והגון, אותו ילד מתחשב שרואה הכל סביבו ומבין הכל, שלא צריך
להכביר מילים לידו.
"הכרעת דין".
קובי החל להכתיב לקלדנית את הכרעת הדין תוך שהוא מסביר לנאשם
שאין לו ברירה אך הוא מטיל עליו את הקנס המינימלי ו"הוא לא
נותן לו את זה בשלושה תשלומים אך הוא ישלם אותו רק עוד שלושה
חודשים  ובלי הצמדה."

"כן, גבירתי, יש עוד תיק?" שאל את התובעת. ידעתי שזה התיק שאני
אמורה להעיד בו. לבי החל לפעום - עד עכשיו הוא לא ראה אותי או
לא הבחין בי - ברגע שאעלה לדוכן הוא יידע מי אני - לא ייתכן
ששכח אותי לגמרי.
"צאי החוצה", אמרה לי התובעת, "אסור לך לשמוע את דברי העדים
האחרים".
קמתי לי ויצאתי מיד. קובי עוד היה עסוק בלחתום על פסק הדין שזה
עתה נתן.
ישבתי לי ליד האולם, ממתינה שיקראו לי.
לאחר כחצי שעה יצאו השכנים שלי שנגדם אמורה הייתי להעיד. אחד
מהם הוציא נגדי אצבע משולשת וסינן מבין שפתיו "אכלת אותה,"
והלכו להם.
נכנסתי לאולם.
קובי בדיוק יצא לעבר הדלת של לשכתו ואני ניגשתי לתובעת ושאלתי
מה קרה, למה לא נקראתי להעיד.
"הוא", ושלחה אצבע לעבר הדוכן - כלומר השופט - כלומר קובי שלי,
"לא רוצה בכלל לשמוע את המשפט - אם תוך חצי שנה לא יקבלו רשיון
השכנים שלך, הקיר ייהרס".
למען האמת לא הבנתי כל כך במה מדובר. אני רוצה לציין כאן,
שלימים הבנתי שאכן לא יקבלו רשיון. והוא, השכן האלים הזה שלי,
חשב שהגדר שבנה תישאר שם לנצח.
באותם רגעים רק קובי עניין אותי, חלפו בי כל אותם רגעים של
נועם, של רוגע, שמאז נעלם מחיי, שלושים שנים קודם, לא היו לי.

לא שלוש בנותי, לא בעלי וכל עושרו, לא היו לי כמו קובי באותם
ימים.
ונפשי יצאה אליו.
והוא אפילו לא הבחין בי.
יצאתי מן האולם גומעת את טיפות המים האחרונות מן הבקבוק שהיה
לי, הלכתי לעבר היציאה מבית המשפט.
בפתח הבניין חיכה לי קובי.
ניגש אלי בשקט - "לאן את?"
כאילו לא עברו שלושים שנה.
"למגרש החניה למטה בחניון הגדול."
"בואי, אלווה אותך".
ובקולו השקט, בשטף הדיבור המוכר והאהוב כל כך, החל לשאול
שאלות. עדיין לא  הבנתי שהוא כבר לא השופט שם על הדוכן. עוד
הרגשתי את היראה שלי כלפיו, לא הבנתי שהוא ראה אותי בשניה
שנכנס לאולם. ולא הבנתי שחסך ממני להעיד בפניו. אני מקווה שהוא
אכן פעל על פי החוק והסמכות שיש לו. כרגיל הוא קרא את
מחשבותי.
"אל תדאגי, אני לא עשיתי לאיש דבר שלא על פי החוק. להפך, נתתי
לשכן שלך יותר זמן מאשר כל שופט היה נותן לו כדי לקבל רשיון -
ולא הטלתי עליו קנס למרות שהייתי יכול".
"אז עכשיו הוא יכול להמשיך להציק לי - הוא חושב שהשופט אוהב
אותו".
"אל תרחיקי לכת עד כדי כך".
פסענו לנו חרישית לעבר החניון. המכונית שלי היתה בקומה התחתונה
שלו, בקצה אולם החניה הענקי - היה לנו המון זמן לשוחח.
פסענו לאט, סיפרתי לו על בעלי, על עסקיו שהסבו לנו חיים נוחים
מאד עם רכוש לא מבוטל, ועל שלוש בנותי היפות, שאחת לומדת
משפטים בעצמה, השניה בצבא והצעירה עדיין בתיכון.
הוא סיפר לי על שלושת ילדיו שלו. שהם בגיל של בנותי, שתי בנות
ובן.
סיפר שאשתו אשה מאד משכילה וחייו חיים נוחים.
סיפר ששנים נדד בארצות שונות כיועץ משפטי, ומשהגיע זמן הגיוס
של ילדיו הגדולים, החליט להתיישב בארץ, הגיש בקשה להתמנות
לשופט ומזה שלוש שנים הוא פה בבית משפט עירוני.
הגענו לאוטו שלי.
בפאתי החניון, באפלולית שלו, רק אני והוא.
הוא הושיט יד לצוואר שלי.
אני לא יכולה לתאר מה הרגשתי באותו רגע, אני לא יודעת להגיד את
זה, כי באותה שניה, באותו רגע, לא היו לי מחשבות. המגע המנחם
הזה של היד שלו השיל ממני שלושים שנות פרידה.
שלושים שנים של כמעט אהבה לבעלי, של כמעט תשוקה, שלושים שנים
של דברים שהם ליד הדבר האמיתי. והקשה מכל שלא ידעתי שאני חיה
בכמעט.
חשבתי אין מאושרת ממני, חשבתי ששפר מזלי. אפילו המלאות החסרה
לא היתה חסרה לי. והנה כף יד אחת של קובי על צווארי השילו כל
הכמעט הזה מעלי,
ואותתו, בעצם ציוו עלי -
הוא שלך, והיו לבשר אחד.


מאיה בן ציון 16.12.2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- היי אמא, הנה
סלוגן..
- די יוסי! זה
לא יפה לנעוץ
מבטים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/5/05 13:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה בן ציון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה