באתי הביתה אחרי הצהרים, בזמן הרגיל. קניתי את העיתון
הרגיל שלי בחנות המעדנים הסמוכה, בדקתי את תיבת הדואר שלי,
שהייתה כרגיל ריקה, וחשתי במעלה המדרגות לדירתי, אשר בה גרתי
לבדי. היה אוגוסט -- אמצע הקיץ -- הזמן הגרוע ביותר בשנה באשר
לי, ולא אהבתי להיות בחוץ יותר מכפי שהייתי צריך. הפעלתי את
המזגן, פשטתי את בגדיי, ומיהרתי לחדר האמבטיה לעשות מקלחת
קרה.
כשיצאתי מחדר האמבטיה, הייתה כבר הדירה קרירה ומסבירת
פנים. אכלתי את ארוחת הערב הרגילה שלי וטיפלתי במהירות בכלים
המלוכלכים שיצרה הארוחה. אלה היו שני הנהלים ההכרחיים האחרונים
ביומי הרגיל. הוצאתי פחית בירה מהמקרר והתיישבתי בכורסתי לזמן
המנוחה הרגיל שלי. מכל בחינה תכליתית, היום שלי נגמר.
הדלקתי סיגריה והושטתי ידי לעיתון. תמונה גדולה במרכזו של
העמוד הראשי משכה את תשומת לבי. היה זה תצלום של אישה צעירה
רכונה מעל גבר אשר שכב על הקרקע. האישה הביטה ישירות אל עבר
המצלמה שצילמה אותה. היא הייתה אישה יפה. הסתכלתי עליה כנוע,
כשבמשך זמן מה איני יכול להזיז את עיניי לכל מקום אחר. התצלום
היה בעל איכות ירודה מאוד, אולם אפילו זה לא יכול להרוס את
יופייה.
הסיפור מתחת לתמונה היה מפליא. יום קודם לכן אחרי הצהרים,
היו האישה ובעלה בדרכם החוצה ממסעדה אשר בה סעדו ארוחת צהרים.
בדיוק באותו זמן היה מישהו עסוק בגניבת מכוניתם ממגרש החנייה
של המסעדה. הגנב נהג את המכונית לעבר היציאה, לא יודע כי בעלי
הרכב צועדים ישר לקראתו. ברגע שהבחין הבעל במרצדס שלו, תפס מה
קורה והחל לצעוק ולנופף בידיו. דבר זה, בתורו, כנראה בלבל את
הגנב, כי המכונית האיצה פתאום, פגעה בבעל, הכתה מכונית חונה,
ועזבה בזיגזגים את מגרש החנייה.
פרטים אלה ניתנו לכתב העיתון על ידי איש אחד אשר במקרה עבר
במגרש החנייה כשקרה המקרה. עם האיש הייתה גם כן במקרה מצלמה,
והוא שצילם את התמונה רגעים אחרי כן.
הבעל מת במקום. הוא ואישתו באו לגור בעיר רק חודש קודם
לכן, זמן קצר אחרי שנישאו. הסתכלתי שוב על התצלום. האישה הביטה
במצלמה, כאשר בעלה שוכב גוסס על הקרקע ישר מתחתיה. שום הבעה לא
הייתה על פניה, רק מבט שלא יכולתי להבין.
התצלום הזכיר לי תמונה דומה שהייתה תלויה פעם בחדרי. הייתה
זו תמונה של בחורה רכונה מעל גופו המת של החבר שלה, אשר צולמה
באוניברסיטת קנט בזמן ההפגנות האלימות שהיו שם נגד מלחמת
וויאטנם. תמונה זו הפכה במשך הזמן לסמלן של כל ההפגנות נגד
מלחמת וויאטנם.
התחלתי להרגיש לא נוח עם כל הנושא. שמתי את העיתון הצידה
וביליתי את שארית הערב בשתייה ובעישון.
בבוקר שלמחרת התעוררתי מוטרד ועם פה יבש. גזרתי את התצלום
ואת הסיפור מהעיתון, שמתי אותם בכיסי, והלכתי לעבודה. החזקתי
משרה כאיש שרות בתחנת דלק שהייתה לא רחוק מדירתי. היה זה יום
חם ודביק מאוד, והמשמרת בת שמונה השעות לא עשתה דבר כדי לשפר
את מצבי.
כאשר סיימתי לבסוף את המשמרת, נכנסתי למכוניתי, ובמקום
לנסוע ישר הביתה, נהגתי למשרדי מערכת העיתון. חשדתי שהעיתון
כנראה קנה את התצלום מהאיש שצילם אותו. רציתי את הנגטיב, או
לפחות הדפס יותר איכותי של התמונה.
אולם המבוא של בניין מערכת העיתון היה מלא באנשים עסוקים,
אשר התרוצצו לאורכו ולרוחבו. מצאתי את דרכי לשולחן המודיעין,
שם אמרה לי פקידה שאפשר לקנות תמונות מהעיתון, וכי עליי לרדת
למרתף הבניין ולדבר עם הספרן. אך היא הזהירה אותי שמכיוון שלא
קבעתי פגישה יתכן ולספרן לא יהיה זמן בשבילי.
הספרן, איש מזדקן, ישב על שרפרף מאחורי דלפק וקרא עיתון.
התקרבתי אל הדלפק ועמדתי שם, ממתין שיבחין בי. לא נראה לי שהוא
מרגיש בנוכחותי.
"סליחה אדוני," אמרתי.
האיש הזקן הרים את עיניו מעל משקפיו שהיו תלויים ברשלנות
על אפו.
"כן, במה אני יכול לעזור לך?" אמר, כשהוא אומד אותי.
הוצאתי את התצלום מתוך כיסי והנחתי אותו על הדלפק לפניו.
"האם אוכל לקנות מכם את הנגטיב של התצלום הזה?"
הוא הנמיך את עיניו והביט על התצלום דרך משקפיו.
"אנחנו לא מוכרים את הנגטיבים שלנו לאף אחד," הוא אמר בקול
סמכותי. "זה מהעיתון של אתמול. בשביל מה אתה צריך אותו?"
הוא הגביה עיניו והסתכל עליי שוב.
"אני ממש חושב שזה תצלום יפה, אדוני," אמרתי בעצבנות.
"הייתי רוצה לעשות בשבילי הגדלה שלו באיכות טובה, זה הכל. אין
לי שום עניין בסיפור שמאחוריו."
הוא אסף את התצלום מהדלפק ובחן אותו מקרוב.
"בחור עם מזל," הוא אמר. "שילמנו לו מאתיים חמישים גדולים,
לאיש הצעיר שצילם את התמונה הזו. הוא בערך בגילך. בא לבקר
בעירנו מהמערב, הלך לאיטו ברחוב, והדבר הבא שקורה לו -- הוא
מתעשר בעוד מאתיים חמישים גדולים. אני קורא לזה מזל." הוא
הושיט לי את הקטע שגזרתי מהעיתון. "כן, זו תמונה יפה."
"אז אני יכול לקנות מכם את הנגטיב?" שאלתי אותו. "יש לי
כסף, אני יכול לשלם."
"אנחנו לא מוכרים את הנגטיבים שלנו לאף אחד," אמר הספרן
שוב והסתכל למעלה לעבר שעון חשמלי שהיה תלוי על הקיר. השעה
הייתה ארבע-וחצי אחרי הצהרים.
"אביא לך הדפס שלו. איך זה?" הוא קם מהשרפרף שלו ופנה
לאחורי החדר לפני שהייתה לי הזדמנות לענות.
"אדוני," הרמתי את קולי. "אדוני, תוכל לעשות הדפס גדול?"
הוא עצר והסתובב אליי חזרה. "מה זה היה?" הוא אמר.
היססתי.
"רק אמרתי, האם תוכל לעשות הדפס גדול של זה?"
"כמה גדול?"
"אה....הכי גדול שאתה יכול."
הוא לקח נשימה עמוקה ושרק את האוויר אל מחוץ לריאותיו.
"חכה כאן," הוא אמר ונעלם מאחורי מדף עמוס בניירות.
לא ידעתי למה לצפות מהאיש הזקן הזה. גם לא ידעתי למה לצפות
מעצמי. בעת שעמדתי שם ממתין לשובו במרתף מערכת העיתון, הרגשתי
מופתע ממה שכבר עשיתי עד אותו רגע. לא הייתי מסוג האדם שהולך
לדפוק על דלתות, נידחף בדרכו להשיג מה שהוא רוצה. חייתי לבדי,
והאנשים בחיי היו כולם פרי יצירתי. היחסים שלי אתם, המאבקים
שלנו, רגעי האושר שלנו, הציפיות שלנו אחד מהשני, היו כולם בידי
-- כל העסק, הכל.
הספרן חזר עשרים דקות מאוחר יותר. הוא הופיע מאחורי המדף,
מחזיק בידו גליל גדול עטוף בנייר עיתון ישן.
"הנה," הוא אמר, והושיט לי את הגליל מעבר לדלפק. "עשיתי את
ההדפס בעצמי. אתה יודע, כשהייתי צעיר יותר עבדתי במעבדות."
"תודה לך," אמרתי, תודה רבה לך אדוני."
"כן," הוא אמר וחייך. "זה יצא די טוב. עדיין יש לי את
החוש, אני חושב....זה יצא ממש יפה בצבעים."
"עשית את זה בצבעים?" שאלתי בתימהון.
"כן, זה היה נגטיב צבעוני....לך הביתה ותראה את
זה....תתקשר אליי מחר, ותגיד לי מה אתה חושב על זה."
"כן אדוני, תודה לך," אמרתי. "אני משלם לך?"
הוא החל לארגן ניירות על הדלפק.
"אתה לא משלם לאף אחד. לך הביתה ותסתכל על זה."
הסתכלתי עליו בחוסר אמון. הוא התעלם ממני, והמשיך לסדר את
הניירות על הדלפק. הודיתי לו שוב פעם ועזבתי את החדר.
נכנסתי לדירתי וצנחתי לתוך הכורסה, מבלי לדעת מה לעשות.
הגליל העטוף היה יותר מידיי חשוב מכדי לגעת בו תכף ומייד -- לא
יכולתי להתייחס אליו כלאחר יד, הייתי חייב לתת לזה זמן. אבל לא
היה מקום במוחי לבנות תיאבון לכל דבר אחר -- אפילו לא למקלחת
קרה. התחלתי לפסוע בחדר הלוך ושוב, כשאני סופר את צעדיי בקול
רם.
בצעד מספר חמש-מאות, שום דבר כבר לא היה אכפת לי. חטפתי את
הגליל ופתחתי אותו בחיפזון. התצלום היה מגולגל היטב בפנים.
הוצאתי אותו מהגליל ויישרתי אותו על הרצפה.
היא הייתה יפהפייה. התצלום היה הדפס ענקי בגודל עמוד של
עיתון בערך, ויכולתי לראות מאוד בבירור את פרטי דמותה -- שיערה
השחור הקצר, עיניה הגדולות הכחולות, השפתיים המלאות של פיה
הקפוץ, ידיה העדינות, גופה הענוג העטוי בשמלה לבנה. אבל היא
הייתה עדיין חסרת הבעה. עיניה לא אמרו אימה, אף לא עצב. בוודאי
שלא עליזות. הייתה זו רק הבטה -- לטישת עין נוקבת -- שאחזה בי
ולא הרפתה. ישבתי שם, על הרצפה, מול העיניים האלו, והסתכלתי,
והסתכלתי, במשך שעות. עד שראיתי זאת. עד שראיתי את הביקוש
שבעיניה, הביקוש אשר היה פעם מובן, ואשר בעתו נעשה מבט לא
מוגמל. זהו זה. זה היה המבט -- בקשה שנגוזה -- שאני שיבשתי
וראיתי כאדישות.
נלאה, זחלתי למיטתי ומשכתי את השמיכה מעל לראשי. התחלתי
לבכות. דמעות זלגו לאורך לחיי, והרטיבו את הכרית תחת ראשי.
הפעם האחרונה שבכיתי לבדי הייתה שנים קודם לכן, כשאבי מת.
בבוקר, טלפנתי למנהל שלי בתחנת הדלק ואמרתי לו שלא אגיע
לעבודה באותו יום. העתקתי את שמה וכתובתה של האישה מהסיפור
המקורי בעיתון, ונסעתי לביתה. היא גרה בפרברים, בבית אדום קטן
שחצר קטנה ושביל מכונית בחזיתו. מכונית טויוטה לבנה חנתה
בשביל. החניתי את מכוניתי בצדו השני של הרחוב מול הבית שליד
ביתה והדלקתי סיגריה, מהרהר בצעדי הבא. ידעתי רק שרציתי לראות
אותה לבד.
היה זה יום מעונן, עם גשם לפרקים. לא היה לי מושג כמה זמן
אאלץ לשבת במכונית, והרגשתי בר מזל על כך שלפחות אינני מתבשל
תחת שמש קיץ עוינת. הבית היה שקט, חלונותיו ווילונותיו מוגפים.
הוא נראה נטוש. אבל לא יכולתי להיות בטוח במאומה לגבי הבית
הזה. אז ישבתי במכוניתי, עישנתי עוד סיגריות והתכוננתי לעימות
שלי אתה. רציתי שזה יהיה מפגש טוב, הטוב שיכול היה להיות
בנסיבות הקיימות. רציתי להיות ברור לה. רציתי להסתכל לתוך
עיניה ולספר לה מה קרה לי בגלל עיניה -- ורציתי שהיא תבין
זאת.
ישבתי במכונית יותר משלוש שעות. בסביבות הצהרים, נפתחה דלת
הכניסה והיא יצאה החוצה. היא נכנסה לטויוטה הלבנה ונסעה משם.
התנעתי את מכוניתי ונסעתי בעקבותיה. היא נהגה אל מחוץ לשכונה
ועלתה על הדרך הראשית המובילה למרכז העיר, ואחרי זמן מה עזבה
את הדרך הראשית והמשיכה לאורך דרכים צדדיות. המשכתי לעקוב
אחריה בתשומת לב, תוך שעשתה מספר רב של פניות. זה היה מאוד
מרגש בשבילי לנהוג מאחורי מכוניתה ברחובות הצרים ההם.
היא לא עצרה בכלל. היא חזרה לדרך הראשית, נסעה כמה גושי
בניינים, ועזבה אותה שוב, חוזרת על מגמת נהיגה לא החלטית.
התחלתי לתהות מה היא עושה. הכוונה שלה לא הייתה החלטית, אבל
הנהיגה עצמה הייתה מאוד מאוד החלטית -- היא אף פעם לא עצרה,
היא לא יצאה ממכוניתה, היא אפילו לא האטה. לא חשבתי שאבדה
בדרך, אבל אם היא כן אבדה, כנראה שזה לא היה אכפת לה. השתעשעתי
גם עם הרעיון שכל רצונה היה לנהוג ללא מטרה במשך שעה או
שעתיים, משהו שאני עצמי הייתי עושה בחורף, כשלא היה כל כך חם.
הרגשתי טוב, כשחשבתי על האפשרות הזו.
בסופו של דבר, היינו בחזרה בשכונת מגוריה. היא עצרה מול
בית דואר, יצאה החוצה, ונכנסה לבניין, בעוד אני חונה מאחורי
מכוניתה, מרחק מועט מהפגוש האחורי. נשארתי במכוניתי, מחכה שהיא
תחזור.
היא הופיעה עשר דקות לאחר מכן. יצאתי ממכוניתי וצעדתי
לקראתה. נפגשנו באמצע השביל להולכי רגל.
"גברת דונלדסון?" אמרתי.
היא עצרה והביטה בי עם עיניה הכחולות הנפלאות.
"אני יכול לדבר אתך רגע?" שאלתי אותה, ובלעתי אוויר בתוך
גרוני מהתרגשות.
"מי אתה?" היא שאלה אותי.
גשם ירד עלינו כשעמדנו שם פנים אל פנים.
"אף פעם לא נפגשנו," אמרתי, "אבל יש משהו שאני צריך לומר
לך."
"בסדר," היא אמרה. "מה זה?"
הסתכלתי למעלה על השמיים האפורים, ובחזרה עליה.
"יורד גשם," אמרתי. "אולי את רוצה--"
"לא אכפת לי מהגשם," היא אמרה, נועצת בי את מבטה.
"טוב," אמרתי בהיסוס. "אז ראיתי את התמונה שלך
בעיתון....ואחרי זה החלטתי שאני צריך לראות אותך....זה רק בגלל
התמונה הזו, בגלל העיניים שלך בתמונה בעצם....בגלל הדרך שבה
הסתכלת על המצלמה."
השתתקתי והיא נתנה חיוך מהיר. שיערה השחור היה כבר רטוב
מהגשם. כך גם הייתה שמלתה השחורה. היא נראתה מקסימה. בלעתי שוב
אוויר. רציתי סיגריה, אבל הסיגריות שלי היו במכונית.
"זהו זה?" היא שאלה.
"אני הרגתי את בעלך," אמרתי והסתכלתי הלאה ממנה.
"אתה צוחק," היא אמרה בבדיחות.
שלחתי לעברה מבט מהיר. היא לא נראתה מזועזעת כלל.
"לא, גברת דונלדסון, אני לא צוחק....ואני רוצה שתדעי שאני
אעשה כל מה שאוכל בשבילך, כל מה שתבקשי ממני, כל עוד אני
יכול."
"אתה צוחק," היא אמרה שוב.
"לא."
"טוב, אז תרד על ארבע ותתחיל ללקק את האדמה."
"מה?" זעקתי.
"סתם צחקתי," היא אמרה. "אז למה אתה לא הולך למשטרה?"
"אני רוצה שאת תסגירי אותי....אם את רוצה."
"אתה רוצה שאני אסגיר אותך?"
"כן, אם את רוצה."
"אני לא הולכת להסגיר אותך," היא אמרה. "ואתה רוצה לדעת
משהו? באמת שלא אכפת לי."
"אבל אני הרגתי את בעלך."
"זה לא היה דבר יפה לעשות," היא אמרה.
"את לא מאמינה לי, נכון?"
היא חייכה.
"לא. תנסה משהו אחר."
רציתי לצחוק, אבל המחשבה על צחוק עוררה בי סלידה.
"טוב תראי," אמרתי. "תרשי לי לתת לך את שמי ואת הכתובת
שלי, במקרה שתשני את דעתך."
היא לא אמרה דבר. הוצאתי פיסת נייר מהארנק שלי וניסיתי
להגן עליו מהגשם.
"אתה יכול להיכנס למכונית שלי ולכתוב," היא אמרה.
נשמעתי לה, כאילו שזה היה הדבר הטבעי בשבילי לעשות. היא
פתחה לי את הדלת ואני התכופפתי, הנחתי את פיסת הנייר על המושב,
ורשמתי את שמי ואת כתובתי.
"אני אהיה שם," אמרתי כשאני מושיט לה את הנייר, וללא
השתהות נוספת פניתי והלכתי למכוניתי.
היא עדיין עמדה בגשם כשנסעתי משם.
נכנסתי לדירתי ונעלתי את הדלת מאחוריי. התצלום הצבעוני
הגדול היה על הרצפה, במקום שהשארתי אותו בלילה הקודם. העפתי בו
עיין, כשאינני מרגיש מאומה. הסרתי מעליי את בגדיי הרטובים
וגררתי את עצמי לחדר האמבטיה -- ראשי היה אטום לחלוטין.
המקלחת הקרה העירה אותי במהירות. ממשות הכתה בי, שהמקלחת
ההיא שעשיתי עלולה להיות האחרונה -- שכל דבר שאעשה מאותו רגע
והלאה עלול להיות האחרון שאעשה לפני שמישהו ידפוק על דלתי.
פתאום לא היה לי זמן.
הגחתי מחדר האמבטיה ומייד שקעתי לתוך הדבר הכי מפצה שידעתי
-- חגיגה עם חבריי הדמיוניים. והייתה לי חברה חדשה, אישה
יפהפייה בשם שרה דונלדסון. תליתי את תמונתה על הקיר כדי שכולם
יוכלו לראות ולהעריך אותה. כולם עשו כך. שמתי קצת מוסיקה
ורקדנו. בילינו נהדר. אחר כך שרה ואני הלכנו לחדר השינה ועשינו
אהבה פעמיים. שכבנו במיטה, מעשנים סיגריות ומקשיבים למוסיקה
שנבעה מהסלון. לא דיברנו. הנחתי את ראשי בחיקה והיא החלה ללטף
את שיערי. אחרי כמה רגעים נרדמתי.
איש לא נקש על דלתי באותו לילה. התעוררתי בבוקר, אכלתי ארוחת
בוקר, והלכתי לעבודה. שום דבר מיוחד לא קרה בתחנת הדלק, ותוך
כדי שנכנסתי חזרה לשגרה של תדלוק מכוניות, ניקוי חלונות,
ובדיקות תחת מכסי מנוע, הרגשתי תחושה כלשהי של אכזבה מתפשטת
בתוכי.
חיי, מאז שגמרתי את לימודיי במכללה, לא היו יותר מאשר אוסף
של הרגלים מאוד צפויים וידועים מראש. ללא קושי יכולתי לדקלם מה
עשיתי בכל שעה של כל יום. יכולתי למסור לא רק תרשים כללי, אלא
טבלה מפורטת של זמנים, מקומות, ופעולות. מעולם לא היו שינויים,
רק כיוונונים קלים. אולם היומיים האחרונים פינו דרך לאירועים
לא כל כך חזויים מראש, אירועים שבוודאי לא היו חלק מפעילויותיי
היומיומיות המתוכננות מראש. דברים, נראה, היו עכשיו מחוץ
לשליטתי, אבל הנה שוב הייתי שם, משרת מכוניות.
באתי הביתה אחרי הצהרים כרגיל, בתקווה שמישהו יקדם את
פניי. תקוותי לא הוגשמה. עשיתי את המקלחת שלי כרגיל, אכלתי את
ארוחת הערב שלי כרגיל, וביצעתי את השקיעה הרגילה שלי בכורסה
הרגילה. התצלום היה תלוי על הקיר מולי. כשאני מתבונן בו,
נזכרתי במחבל שגרם למותו של אבי. אבי נהרג בעת שהיה בשרות
פעיל, כאשר עלה עם הג'יפ שלו על מוקש. חודשים אחדים אחרי כן,
מישהו מהצבא התקשר לאימי והודיע לה שהם תפסו את המחבל שהניח את
המוקש ההוא. יכולתי להיות נוכח במשפט שלו, ולבדוק איך הוא
נראה, איך הוא מתנהג. אבל לא הלכתי. הוא קיבל מאסר עולם.
היה כבר חושך כשיצאתי החוצה. נכנסתי למכוניתי ונסעתי לביתה
של שרה דונלדסון בפרברים. הטויוטה הלבנה עמדה בשביל המכונית
והבית היה מואר. החניתי את מכוניתי מאחורי הטיוטה, פסעתי לדלת
הכניסה, וצלצלתי בפעמון. לא היה אכפת לי אם היא הייתה לבדה או
לא. כל מה שרציתי היה לראות אותה שוב.
היא פתחה את הדלת וחייכה אלי.
"היי," אמרתי וחייכתי אליה.
"שלום," היא אמרה. "אז זה שוב אתה."
"כן," אמרתי. "לא שינית את דעתך, נכון?"
"לא."
"למה?"
היא נשענה אחורנית על מזוזת הדלת ועצמה את עיניה. יכולתי
להריח את ריחה -- רענן -- כמו אחרי שעושים מקלחת. היא לבשה
חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס. רציתי לגעת בה.
"למה את לא מאמינה לי, גברת דונלדסון?" שאלתי אותה.
היא פקחה את עיניה והביטה בי.
"יש לך סיגריות?" היא שאלה.
"כן," אמרתי, תמה.
"יופי. נגמרו לי הסיגריות. בוא תיכנס ואני אספר לך למה."
נכנסנו פנימה.
כמו שאני הולך אחריה לחדר המגורים, הבחנתי בכך שהבית לא
היה מרוהט במלואו. נזכרתי שהם הגיעו לעיר רק חודש קודם לכן,
וחשבתי לי שמן הסתם הם לא הספיקו לארגן הכל.
הצעתי לה סיגריה והדלקתי אחת לעצמי.
"אתה רוצה משהו לשתות?" היא שאלה אותי.
"לא, תודה," אמרתי.
"טוב, אז תן לי להביא לעצמי קולה," היא אמרה והלכה למטבח.
התיישבתי על הספה. הספה, כסא נדנדה, שולחן סלון קטן,
ומכשיר טלוויזיה היו הדברים היחידים בחדר המגורים. הבית היה
שקט, לא נראה שהיה שם עוד מישהו. המקום העיק עליי.
היא חזרה עם בקבוק של קולה, התיישבה בכיסא הנדנדה, והחלה
להתנדנד.
"אתה מהאזור?" היא שאלה אותי.
"אני גר כאן בשלוש השנים האחרונות," אמרתי.
"מאיפה אתה?"
"מהמזרח."
"איפה במזרח?"
"תראי, גברת דונלדסון," אמרתי. "העניין שאת מגלה בחיים שלי
מאוד מחמיא לי, אבל אני באמת רוצה לדעת למה את לא מאמינה לי."
"אתה ממהר לאן שהוא?" היא שאלה ולגמה מהבקבוק.
"לא," אמרתי ברוגזה וקמתי על רגליי. "אבל כל העניין הארור
הזה מוציא אותי מדעתי."
"מה מוציא אותך מדעתך?"
"את מוציאה אותי מדעתי."
"מה אני עשיתי?"
"רק תגידי לי בבקשה למה את לא מאמינה לי," אמרתי בקול
חלוש.
פניה נעשו רציניים בשעה שביקשה ממני לשבת. הדלקתי עוד
סיגריה.
"זה מאוד פשוט." היא דיברה באיטיות. "אני יכולה לראות את
זה בעיניים שלך. אני יכולה לראות שאתה לא אומר את האמת."
הסמקתי והשפלתי מבטי אל ידיי. הן רעדו.
"ומה עם אתמול?" אמרתי.
"אני מדברת על אתמול," היא אמרה.
"אז מה עם היום?"
"למה אתה לא מסתכל עליי?" היא שאלה.
שלחתי אליה מבט מהיר. היא חייכה.
"אני אדע מי זה שהרג את בעלי כשאני אראה אותו," היא אמרה.
"אז את טועה," אמרתי, "בגלל שאני הרגתי אותו."
"טוב, בסדר," היא נאנחה. "בוא נקרא למשטרה."
היא קמה והלכה למטבח. שמעתי אותה מחייגת מספר בטלפון. היה
שקט במשך מספר שניות.
"שלום," שמעתי אותה אומרת. "מפקח רומנו?....זו שרה
דונלדסון מדברת....כן....אני בסדר, תודה. תשמע, נמצא כאן בחור
אחד שאומר שהוא הרג את דן."
"אצלי בבית, כן," היא המשיכה. "לא, אני בסדר. תוכלו לבוא
לקחת אותו?"
"בסדר, מפקח רומנו," היא סיימה. "אנחנו נחכה
לכם....להתראות."
היא הניחה את השפופרת וחזרה לחדר המגורים.
"התקשרתי למפקח שעובד על התיק הזה," היא אמרה. "הוא יגיע
עוד כמה דקות."
לא אמרתי דבר. עיניי היו ממוקדות על בדלי הסיגריות במאפרה
שעל שולחן הסלון. שמעתי אותה מתיישבת בכיסא הנדנדה ומתחילה
לנדנדו. הכיסא חרק.
"אתה רוצה לדעת מה באמת חשבתי שעשית אתמול?" שמעתי אותה
אומרת. "חשבתי שניסית להתחיל איתי. וזה מצא חן בעיני....זה היה
מאוד יצירתי. אבל עכשיו אתה כל כך רציני."
לא זזתי. לא יכולתי לזוז.
"תגיד, אתה בסדר?" היא שאלה אותי בקול מודאג.
הצלחתי לקום על רגליי. גופי התנודד. התחלתי לפסוע באיטיות
לעבר דלת הכניסה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.