עדיף שלא תחשוב שאני כותבת את זה לך.
כי אם תחשוב כך... ובכן, כנראה שזה לא באמת משנה מה תחשוב.
מה שמשנה זה הרטט, שיהיה או לא יהיה אם תחשוב
שאני כותבת את זה לך.
כי אם הנקודה הקטנה הזאת בלב שלך,
אם היא אי-פעם הייתה קיימת,
תתעורר...
לי כבר לא יהיה מה לעשות עם זה.
אבל זה יזיז את הנקודה שבלב שלי.
הנקודה...
שרועדת בכל פעם שמוזכר שמך,
בכל פעם שנראית תמונתך,
בכל פעם שאתה.
ואתה אפילו לא כאן.
זה העונש שלי. הלקח. הצלקת. אתה.
כבר עברתי הלאה, אתה יודע...
אני חייבת להזכיר את זה, כדי שתבין
שגם אם הנקודה הזאת בלב שלי התעוררה
זה לא אומר שאני שלך. שאני בכיס הקטן שלך,
רק כי אצלך משהו זז בפנים, רק כי חשבת
שאולי כתבתי את כל זה עליך.
בין אם כתבתי את זה עליך,
ובין אם לא -
כרגע, אינני שלך. אז למה אני כביכול כותבת לך?
כדי להשתיק את הנקודה שבלב:
"הנה, כביכול כתבתי לו. תסתמי ותמתיני את לתגובה ממנו".
אני לא מחכה יותר לכלום.
אני לא צריכה נקודה בלב של מישהו.
אני צריכה, ומגיע לי,
לב שלם.
פעם חשבתי שגם חצי יספיק. או לפחות השקר,
שזה אכן הלב.
או הזין. גם הזין היה אחלה (אבל כל הזין! שום חצי!)...
היום אני יודעת,
שלא.
אני "שונאבת" אותך. כביכול...
עדיף שלא תחשוב שכתבתי את זה לך.


בעצם, מה אכפת לי? תחשוב.