פרולוג
מורכבות היא אוסף של פרטים קטנים. כמו כוס קפה חמה מאוד
וקופסת סיגריות לייט, מונחות על שולחן שחור נקי. עיר חורפית,
ביום לא קר במיוחד. השעה מאוחרת יחסית. חשבון הבנק מרוקן
יחסית. צמה קלועה מאחור. אוזניות של דיסקמן ישן וחבוט ודיסק
מלודי ורך עם מילים קשות. קמטוטי גיל עשרים וחמש שמתחילים
בקצוות של העיניים, עדיין נותנים מקום לשינוי - אם יהפכו קווי
מרירות או שמש של חיוך.
והיריון. לא רצוי. שכבר נקבע לו תאריך סיום בטרם עת. ידיים
בכיס הקנגורו בחזית הסווטשירט הבוצ'י. ככה זה מתחיל.

ברחוב עובר בחור עם שלט ענק לגופו - "הולך עד הסוף". מאחור
מצוין שהוא קופירייטר ומספר טלפון. כולם רעבים עכשיו. ההומו
המוכשר שר על כמה שקשה. בחור ממושקף מסתכל בי. עזוב מותק,
מפונצ'רת, אני אומרת לו בעיניים. הוא מסב מבט.
לפני יומיים בצ'אט לילי מישהו דיבר על רעב לאהבה. מילים
שהשאירו אותי חשופה לגמרי לפרטי הפרטים של התסביך. חודש לפני
כן, בגלל אותו תסביך, שכבתי עם עידו.
קבצנים של לילה חולפים בין השולחנות. רעבים. פני זאב ושיניים
שחורות. והרבה שדיים. מהרוך של השדיים של זואי אל הקושי של
הליך הגרידה. הבטן מלאה כעס. ומשהו שמתחיל לחיות, בניגוד
לרצוני.

הסיפור הזה לא ידבר על אהבה בשום אופן. הכל יתפורר בו, כמו
באמת. יהיו כאן התפרדויות ופרידות. יהיו כאן אלכוהול, סמים,
זיונים, בריחה ועברי לידר. הסיפור הזה ידבר על כמה שמזיינים
אותנו מוחית, על הבולשיט של החופש במהירות חמישה מגה או
הצימרים בראש פינה שמדונה רוצה לקנות. אבל אהבה לא תהיה פה.
אני מבטיח.

"שלושה עמודי בולשיט."
"ומה בדיוק אני אמור לעשות עם הביקורת הזו?" הדגשתי כל הברה.
"מצדי תתקע אותה לתוך המחשוף של ההיא," העיפה את המילים
לכיוונה של אחת שישבה מימין.
"אבל ביקשתי ממך לנסות לעזור לי ולקרוא."
"אז קראתי." היא לא מצמצה. "וזה בולשיט."
"המילה הזו שאת מנפנפת בה ככה, זה בולשיט," העפתי את העט לאורך
השולחן, "אין בה שום רצון לעזור ושום עומק."
היא צמצמה את עיניה, לכדי חצי חריץ. אחר כך חזרה להבעה
הנונשלנטית שאני שונא כל כך. "מהרגע שנתת למישהו לקרוא את הדבר
הזה הוא נתון לשיפוטו הטוטאלי. ואם לא עניינת אותו, זו בעיה
שלך. הקורא שלך לא חייב לך כלום. וגם אני לא."
"פאק יו." הבת זונה לא רצתה לתת לי אפילו קצה חוט להתחיל
ממנו.
"פאק יור פאקינג בולשיט. כשתכתוב משהו אמיתי, תודיע לי."
"מה לא אמיתי בהתחלה הזו?" מחיתי.
"שלושה עמודים של תיאורי נפש מיוסרת בתל אביב בחורף, כשכל
העניין שאתה מציע מסתכם בהיריון לא רצוי, זה פאקינג בולשיט."
היא התחילה לכעוס באמת.
"למה, כי אני גבר?"
"לא, כי זה פשוט לא מעניין."
"אותך." הנחרצות שלה הטריפה אותי.
"אותי שאלת, לא?" שוב נונשלנטיות.
"מה זה משהו אמיתי, תגידי לי."
היא נכוותה בלשון מהקפה וקיללה קצת. "משהו על קפה חם מדי וקצת
שרוף. מהמקום שבו אתה חי באמת, לא החרא שאתה מספר לעצמך שאתה
חי." העיניים שלה הבריקו. "לפחות מול הדף תהיה כנה."
היא נשענה לאחור, מאוכזבת ממני בעליל. "פאק איט ירון, אתה יכול
להיות נפלא. אתה רק כל כך מלא חרא."
דמעות עלו בעיניה. לא הייתי מוכן לעניין הזה עכשיו.
"מה, מה את בוכה לי עכשיו?"
"כלום, עזוב." היא זרקה שטר של עשרים על השולחן, והלכה. אני
שונא את הדרמה המיותרת שלה. אני שונא אותה. וזה סופי.

מול המחשב. לילה. ירון, תהיה אמיתי. פשוט תהיה אמיתי.
בלי כנפיים. בלי פיות. בלי כוס ג'וני ווקר רומנטית ביד שמאל.
רק ערימת צלחות על המדף ושותף מכוער ומגעיל שרואה תוכנית
מחורבנת של ערוץ 10 בקול רם מדי וחושב שזה אלוהי כמעט כמו
מאריה קארי.
הנקבה הג'ינג'ית המטורפת שרה לי בווינאמפ על פרידה. השחור של
השחור של האוקיינוסים. ארבע פרידות. שלוש פעמים "אני חושבת
שאנחנו צריכים להיפרד. אנחנו לא עושים טוב אחד לשני". על
הרביעית לא מדברים.
שלוש פעמים ואף פעם לא הכנסתי אף אחת מהן להיריון. כמה אתה כבר
יכול לדעת על עצמך בלי היריון לא רצוי אחד.

והזיונים שאחרי. נעיצות בהולות במשהו רך לרגע. נגמר החיכוך,
נגמר החום ונותרת רק נקבה לא רצויה במיטה קטנה מדי. מזמין אותן
להישאר בפה רפה. מלווה אותן לדלת, נשיקה עייפה. מניח את הכרית
בצד שמאל, מוכנה לשינה לצדי. זה מרגיש לפעמים כמעט כמו גב
מחובק, אם אתה מספיק עייף.
תהיה אמיתי, ירון. זה פשוט עדיף על לחבק זבל פיק-אפ בארים.
זה ביטוי של זואי בכלל. לא שלי. שוב לא אמיתי.
אמת. גם כן מציאה.
האמת היא שאני ריק. וזואי מתה. כל השאר זה באמת בולשיט.

פרק ראשון -  פגישה ראשונה. מיכל ולאה.
קשה לאהוב בגיל ארבעים כמו בגיל עשרים, לאה נאנחת מולי. היא
לקוחה ותיקה ונודניקית עוד יותר ותיקה. אני רק רוצה שהמשמרת
תעבור. לחזור הביתה ולבכות אל הכרית. לאן היא הלכה, הבת זונה.
היא הלכה לפני שבוע לשחק עם ילדה אחרת, עונה לי קול פנימי חזק
ורועם. מתגלגל בי, מכאיב בכל נשימה. נורית לקחה התפוח. גם את
הלב.
נורית נורית. חרא של שם יש לה. למה הלכת ממני. אני שונאת אותך.
הבית ריק. אין חתולה אין נורית אין. יש קפה ללקוחה המתמידה
שלנו. מילאתי לה שוב את הכוס, מוסיפה טאץ' של רום. סוער מדי.
איש לא נכנס לסמטה הזו. החורף הירושלמי, כשהוא בא, אז הוא בא
חזק. כמו נורית. אבל הכל כמו נורית מאז שהיא הלכה.

אני רוצה לשכוח. הולך בגשם המזוין הזה סמטאות על סמטאות. חורך
ברחובות שנאה. ממילא ירושלים רגילה לאנשים כמוני. האבן נחרצת
עוד קצת מכל אחד מאיתנו. לכן חריצים מעמיקים בכל הסמטאות.
קשה למצוא כאן אבנים חלקות. כמו שקשה למצוא נשים רכות.
כולן אבנים. אני מנסה להתקשות. המים לא יחדרו אותי.
מצדי, שתבוא דלקת ריאות כבר. אולי אתעלף ואז יהיה לי שקט
ממנה.
אני שונא את הזיכרון של פניה. לא רוצה את חיוכיה.
אם היא לא הייתה מתה, הייתי הורג אותה.
מחוץ לבית הקפה השכוח הזה, האור היחיד ברחובות הקרים, אני רואה
מבעד לזכוכית רטובה השתקפות שדומה לה.
אבל היא לא כאן, אני נושך שפתיים, היא לא כאן ולי יש ללכת
לאוניברסיטה ולהמשיך לחיות.
אני שונא אותה. אני מזכיר לעצמי לשנוא אותה בכל נשימה שלי,
שישרוף לי חזק. אני ספוג מים ועדיין בוער מכעס. שהיא העזה ללכת
ככה.
החוצפה שלה היא הדלק שלי. רק שחור אני רואה. רק שחור. נשרף.

פתאום המלצרית (סיגל? מיכל? אני אף פעם לא זוכרת את השמות
שלהן. הן מתחלפות כל כך מהר), רצה החוצה, במין טירוף כזה
מוזר.
רמי הברמן ואני הרמנו גבה, הטבחית יצאה, מנגבת ידיים במגבת
אפורה. היה שקט מוחלט לרגע.
היא צועקת משהו, אני לא שומעת, הברמן מחייג. לאט לאט אני
מתקרבת, לראות מה המהומה. בחור צעיר שוכב בגשם, עיניו פעורות
למעלה. הוא מפרכס. לרגע זה נראה כאילו אנחנו עדים למוות מהרעלת
ציאניד. ריר נוזל מפיו, וכל גופו רועד ונחנק.
היא תופסת לו את הלשון, הוא מפסיק להיחנק. "מד"א בדרך," צועק
לה הברמן. היא ממשיכה להחזיק אותו, מלטפת את ראשו, מחזיקה אותו
היטב, שלא ייחנק.
יש לה כוח לסיגל-מיכל. וגם תושייה. אני מתחילה להעריך אותה.
אולי אגיד על כך מילה טובה לדוד, הבעלים.
הגשם הזה מטורף, אבל הוא לא עוזר לבחורצ'יק. ההוא עדיין מפרכס.
זה נראה כמו כלבת, למרות שברור שזה אפילפסיה. איזו דרך מחורבנת
לגרום למישהו לאבד שליטה על עצמו, אני משדרת מחשבה לאלוהים.

רגע אחד הוא הסתכל עליי, מבט חודר שובר הורס זכוכיות. בשנייה
הבאה הוא על המרצפות של הסמטה, מפרכס. ותודה למד"א בכיתה י'.
לתפוס את הלשון. להרגיע אותו. לנשום עמוק. לא להיבהל.
לצעוק שיזמינו אמבולנס. הוא בערך בגילי. כתמי שכול תחת
העיניים. ככה אמא שלי קוראת לזרמים הכהים האלה, העמוקים מתחת
לעיניים. "במקום שקיות, העיניים שוקעות ומשאירות חלל לדמעות."
היא אומרת, ואני תמיד צוחקת על ההסתכלות המוזרה הזו שלה על נפש
וגוף. בטח סתם לא ישן בלילה. כאילו שזה נכון. סתם אמונות
טפלות.
הוא רועד, מזיל ריר.
ומי שמטייל ככה לבד ברחובות בלילה כזה, בוודאי משתגע מגעגוע
למשהו אחר, חם יותר.
זה יכול להביא כל אחד להתקף. כל סוג של התקף.

הלב פועם עדיין. היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה.
גם אני בדרך לשם.
שוכב בסמטה המחורבנת הזו, לשון בחוץ, כל האיברים רועדים.
בוא וקח אותי, אני צועק אל השחור של השמיים. אני שרוף. קח
אותי.
כלום לא עונה לי. שלווה מוזרה מלטפת לי את הראש. תן לי ללכת,
יא בנזונה.
אם לה מותר אז גם אני רוצה.
ואני לא מוכן לקבל לא כתשובה. אם לא היום, אז מחר. ואם לא אז,
אני עוד אגיע למעלה, לחרוץ לשון ודין לזה שהחליט שלה מותר
לעזוב ככה.

החובשים מגיעים. אחת שמנה ואחד גבוה, בודקים דופק. הוא עדיין
מעולף. רמי הברמן גרר אותו פנימה. לוחצים לו על הטרפזים חזק
חזק. הוא מתעורר. אני מחייכת אליו. הוא מטושטש לגמרי.
"בית חולים", מזמזמת החובשת השמנה סביבו.
"מה?" הוא מעפעף. "לאן?"
"לבית חולים. היה לך כנראה התקף אפילפסיה. אתה צריך לראות
רופא."
"לא, לא. אין צורך. אני אדאג לעצמי."
הם מתלחשים, השמנה והגבוה. מזמזמים שכנוע. מעצבן לצאת מהמועדון
אל הקור של לילה כזה.
אחר-כך הם מתקפלים. לוחשים לי לתת לו תה עם מלאן סוכר,
שיתאושש.
הוא יושב על הכורסה הקטנה, נראה ענקי פתאום.
כוס התה מגיעה אליו. הוא מחייך מריר ואומר "אני רוצה קפה".
"עם או בלי אלכוהול?" שואלת לאה. כולנו צוחקים.
"עם", הוא מחייך שוב את החיוך המריר והעקום הזה. מסתכל על תגית
השם שלי. "מיכל, את יכולה לדאוג לזה?"
"בשמחה", צועק לו רמי.
עכשיו כולם מדברים מהר על כל הדרמה. לאה צועקת שיילך לרופא.
אני חושבת על נורית. ועל כמה שאני חזקה.
ומין משהו קטן בתוכי נהיה בבת אחת אופטימי. כל הרטיבות העלובה
הזו עליי, והבוץ מהסמטה, וכל הקור הזה. אני פתאום יודעת שיבואו
ימים אחרים. יש עוד תפוחים בחצר.

את החורף הזה, אני מחליט פתאום, אני מקדיש לחיים שלך.
היו לך חיים חצופים. הלילה אתחיל עם אישה מבוגרת ממני, לזכר
הפעם ההיא עם אלכס, עורך הדין המבוגר שלך. מחר אלך לאוניברסיטה
ואעשה עיניים למרצה למשפט עברי. אחר כך אשתה קפה עם המתרגלת
העכברית שלה, ואמזמז לה את הירך, כמו שאת עשית למתמחה במאקרו
כלכלה. בזוויות העיניים אני מקלל אותך ומחייך. היו לך חתיכת
חיים, זונה שלי. היית אוהבת מאוד לראות אותי חוטף התקף
אפילפסיה מרוב כעס עלייך.
היית צוחקת. כמה אהבתי לראות אותך צוחקת.
אני עוד אסגור איתך חשבון. אני נשבע לך, את עוד תשלמי על
ההיעלמות הזו. יהיה לי מאוד קשה לסלוח לך.
אבל אני רוצה לסלוח לך. משהו עקשן כמו ילד בן ארבע, רוצה כל כך
לשאול אותך עכשיו, מהשקט החמים, מריח הצמר המתייבש של בית הקפה
החמוד הזה -
תגידי, אם אסלח לך, את תחזרי?

פרק שני - פגישה ראשונה. ורד.
המתרגלת של משפט עברי, עכבר אקדמי לכל הדעות, היא יצור מבריק.
אפור, משעמם ומבריק. שילוב בלתי אפשרי. כמעט.
"אתה נראה מופתע שזה מה שאני חושבת."
"לא, לא מופתע," הישרתי אליה מבט, מחכך את הידיים שעקצצו מרוב
רצון לגלות מה באמת מתרחש אצלה מתחת לחצאית האפרורית. "רק שאין
לי ממש מה להוסיף על זה. את צודקת בתשעת אלפים אחוז, והטיעונים
שלך מבוססים פי כמה משלי."
היא חייכה. השיער החום-סתמי שלה נע לרגע, מרכך אותה טיפה.
"אז מה את עושה היום בערב?" עברתי לתחום בו היא מבינה פחות
ואני הרבה יותר. היא התבלבלה, מעכלת במהירות שאני באמת מתחיל
איתה.
"כלום, האמת," היא קצת גמגמה, "אני רק לא יוצאת עם סטודנטים."
"איזה מזל  שאוטוטו נגמר הסמסטר," חייכתי.
היא נעה באי נוחות, צועקת בשפת גוף שאני ממש מביך אותה.
"אני מצטער, לא התכוונתי להביך אותך."
"לא," היא התרככה, "לא, אני פשוט לא ממש רגילה לישירות כזו."
היא כחכחה  מעט. "מה חשבת לעשות הערב?"
אותך, ורד, עניתי בסאב טקסט כשהזמנתי אותה לקפה נוסף וסרט.

בהתחלה היא עוד ניסתה להסתיר את ההרעבה המתמשכת שעברה עליה.
אחר כך נשכחו גינוני התואר האקדמי המתקדם. על הלשון שלי היה
קשה להישאר משפטנית שקולה.
"אני מתנצלת, אני בדרך כלל לא עושה כל כך הרבה רעש."
היא הייתה נבוכה כל כך. חיבקתי אותה.
"ורד, מה את מתנצלת על משהו נפלא." בבת אחת ראיתי בה ילדה בת
שש עשרה ללא שמץ בטחון עצמי. היא נגעה לי, לעזאזל.
ורד נצמדה אליי, מצטנפת לכפית.  הפעם היה תורי להיות מופתע
מהישירות שלה. זה עמד עדיין בסתירה לחצאיות אפור וחום שלה.
ליטפתי את הגוף הרך, העשיר שלה. נתתי לה להתחמם אליי לאט. אחרי
כמה דקות של צמרורים וליטופים היא הסתובבה אליי. אחרי עוד כמה
דקות היא הייתה מעליי, נעה לאט, מפחדת להתפורר שוב.
התכופפתי קדימה ולחשתי לה לתוך האוזן, "את יפהפייה כל כך,"
מבין בבת אחת שזו טעות. היא תתאהב, אידיוט, היא תתאהב. כדאי
שתבעט בעצמך. אבל היא כבר דהרה מעליי, משוחררת.
שנייה לפני שהמוח התרוקן והכל הפך ורד, יכולתי לשמוע את זואי
מצקצקת בלעג מחויך מפינת החדר.

אז ככה זה הולך להיות מעכשיו. היא תתאהב, אני אשאר כי מישהו
צריך לתת לה לעזוב הפעם. וזואי תשב בפינת החדר ותצחק עליי
מרחוק.
ואולי בכלל לא יהיה לזה סוף.
מצד שני, זה מורכב מפרטים קטנים, ולורד אין נמשים על האף. וזו
הבעיה העיקרית.