כשאני הולכת ככה בגשם לבד ויוצא לי לחשוב, תמיד אני חושבת רק
על דבר אחד- עליו. על הצחוק המבחיל שלו, על השיער המחורבש שלו
ועל כך שהוא בוודאי לא חושב עלי בכלל. לא, הוא רק חושב על נועה
הזאת, החברה לשעבר שאני יודעת שהוא עוד אוהב. היא כזאת אחת שלא
חושבת לפני שהיא אומרת דברים איך הם ישפיעו על אחרים רק לה היא
דואגת,וגם הוא כזה- אני לא מבינה למה הוא הלך איתה ולא איתי.
אני תמיד קינאתי בא והיא ידעה את זה ונפנפה לי אתו בפרצוף ואני
הייתי מתפרצת עליו לפעמים מה שלגמרי הרחיק אותו ואני שנאתי את
עצמי וניסיתי לשנות את זה, אפילו התחלתי קשר מזדמן בשביל לשכוח
אותו והאמת שאני בכלל לא מבינה, אפילו לא לשנייה, למה? למה
לעזאזל...
למה אני אוהבת אותו?
הוא לא יפה, לא חכם, לא מצחיק, לא נחמד, לא כלום!!!
והוא לא היה טוב אלי, לפחות לא בשנה האחרונה,נראה כאילו הוא
התחיל ממש לשנוא אותי,עכשיו הוא מנצל כל דרך אפשרית בשביל לרדת
עלי ולצחוק על חשבוני אז למה?
אם חושבים חזק יש רק דבר אחד שאני נמשכת ממנו אליו זהה.. טוב
לא נעים אבל.. העיניים. העיניים השחורות המדהימות והעמוקות
שלו. כל מבט לתוכן פשוט ממיס לי משו בלב. נכון, אתם תגידו פתטי
ונדוש אבל לי זה ממש משנה-המבט בעיניים- בלעדיו אין באמת שום
דרך לדעת אם החבילה שמקבלים היא הכול כי אצלו... אוי אצלו המבט
הראה שהוא הרבה יותר ממה שהוא רוצה שאחשוב, שיש בו יותר מהיי
וביי, ולי, לי יש דבר אחד שאני פשוט רוצה להגיד לאותו אחד:
אני כאן בשבילך ועד שתחליט שאתה מוכן להראות לי את האדם
שהעיניים מראות לי, אני חושבת שאהיה כאן, מחכה לך אז תנסה
ותבדוק אולי גם תהנה לחשוף קצת יותר מעצמך...
ויש אנשים שיגידו שאני זורקת את עצמי לרגליו של אחד שלא שם עלי
בגרוש ולהם אני מוסרת:
-נ-כ-ו-ן-!!! אבל מה לעשות אני לא שולטת בעצמי לנגד העיניים
האלא הן משגעות אותי לגמרי, מולן אני חסרת כוחות לגמרי. וזה
קשה, קשה, קשה. כי אין לי שום שליטה-לא בעצמי ולא באהבה-
והעיניים שלו, אוי העיניים האלו הן פשוט שואבות את הכוח והדעת
שבי והופכות אותי לחסרת רוח או במילים אחרות-מאוהבת.