[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום שבת- 15/01/05:
דיברתי עם עצמי, שאלתי אותי אם בא לי ללכת לקולנוע לאחר זמן רב
שלא ביליתי באולם גדול ומרווח. החלטתי ללכת- "קרוב יותר" סרט
על אהבה, כנות, שקר, קנאה, בגידה. ללא ספק סרט שהיה נראה
שיחפוף וילמד אותי שיעור נוסף על החיים. 19:15 מתחיל הסרט, 40
דקות לפני נכנס להתקלח - חופף ת'שיער, מסבן את הגוף כראוי.
יוצא מהמקלחת - מתגלח, מטפטף אפטר שייב על הלחיים, קצת שורף
אבל לא נורא, מורח קרם פנים שאמא המליצה. יוצא, מתלבש יפה,
מרגיש כמעט כמו מיליון דולר, הרי בסופו של דבר זהו רק סרט.
מתאם איתה שנפגשים ב-19:00 בקניון. מגיעים בדיוק בזמן. שותים
קפה מלווה בסיגריה לפני הכניסה - התחלה טובה. נכנסים. מקבלים
עלון בכניסה לסרט המספר על הסרט ואף קצת יותר מזה; "...אז כדאי
שתדעו שפורטמן נמצאת בימים אלו בארץ במסגרת חילופי סטודנטים.
היא לומדת באוניברסיטה העברית בירושלים..."
לא לוקח כל כך לתשומת ליבי את העובדה שבהמשך תהפוך למסע.
קצת פרסומות והנה הסרט מתחיל. שיר מדהים מתחיל את הסרט
כשפורטמן היפה - עם שיער ורוד ורגליים דקיקות, מהלכת בסלו
מושיין ברחוב הנראה ניו יורקי לאור כל האנשים שהלכו. התחלת
הסרט הספיקה בשבילי בכדי להכריז לתאי ביקורת הסרטים במוחי כי
סרט זה עומד להיות בין ה-5 סרטים הטובים ביותר שראיתי.
שקוע עמוק בסרט, מזדהה מאוד עם הכנות והרגשות המופגנים באופן
כה ישיר ואמיתי. הפסקה - לא זז מטר מהכיסא בכדי לקרוא את
העלון. משתף אותה בדעתי על הסרט, מסכימה איתי עם כל מילה.
הסרט ממשיך ואני איתו, נסחף למערבולת הרגשית של האהבה.
לקראת הסוף יש לי פיפי אבל לא מוותר, נשאר עד הסוף. סרט מעולה
- מלא רגשות, אהבה, כנות. משחק מעולה של פורטמן. אהבתי את
הדמות של קלייב אואן - כריזמתי, ערמומי, רגיש, אוהב, בן זונה,
נשמה.

יוצא מהסרט - אומר לה שנטלי כבשה את ליבי וכי אני רוצה לפגשה.
משתף אותה בשאיפותיי להיות שחקן, כשהיא - בעוז מתיקותה מאשרת
כי אהיה כזה בעתיד.
יוצא לפאב כשהעלון מהסרט צמוד בידי כמו אזיקים, משתף את חבריי
בסרט הנפלא שראיתי.

בוקר יום ראשון 16/01/05:
קם בבוקר, מתארגן לצבא. הסרט עוד טרי לי מאתמול.
מגיע לבסיס. שואל כמעט כל אדם שאני פוגש אם יש לו איזשהו קשר
לאוניברסיטה העברית. עופרי מהצוות אומר כי דודה שלו מרצה שם
ומשחרר אותי ממנו לאחר שהבטיח שיברר על פורטמן. מתקשר לובו
ושואל אותו אם יש לו פיסת מידע עליה - ובו מבטיח לברר ולהתקשר
חזרה.
ובו מתקשר חזרה כמה שעות אח"כ מדווח כי ישנו פאב בירושלים
שנטלי הולכת אליו באופן קבוע כל יום חמישי וכי בעל הפאב הוא בן
זוגה לחיים. אני מאושר מדווח לובו כי אני מתייצב אצלו יום
חמישי בערב וכי נוסעים לפאב למסור לה את המכתב. ובו מצחקק
בצחוקו האוהב ומודיע כי אני לא נורמלי, אני מאשר.

יום שני + שלישי 17-18/01/05:
דוד מודיע כי יש לו קרבה מסויימת לבת דודה של נטלי פורטמן הגרה
בכפר-סבא וכי אם ארצה אוכל להעביר דרכו את המכתב לפורטמן. אני
מאושר.
תופס את ששון לשיחה חפוזה בערב יום שני ומשתף אותו על התוכנית
שלי. ששון מברך ומספר לי גם על פגישה חפוזה עם פורטמן בזמן
שביקר את חברו מהצוות שנפצע בהיתקלות עם מחבלים. ששון מספר כי
פורטמן הגיעה יום בהיר אחד לחברו מהצוות לביה"ח עם שקית של
ספרים מסטימצקי שקנתה לו לאחר שחשבה עליו. איזה כפרה היא.
מדבר עם אחי בפלאפון המדווח לי כי פורטמן לא בארץ וכי יש לבדוק
אם בכלל היא אמורה לחזור.
מקבל אישור לצאת מוקדם ביום חמישי בכדי להספיק לראותה.

יום רביעי 19/01/05:
מתכונן לפגישה. מארגן את המכתב בתוך מעטפה ורושם על גביה את
הכתובת שלי בתקווה לקבל מענה חזרה. חשוב ומתרגש יחדיו לקראת
הנסיעה.
פלאפון חשוב ומעודד מיובל בערב המדווח על הימצאותה של נטלי
בארץ לאחר שראה גיא פינס - שם דיווחו על הגעתה ארצה. צעקת
שמחה.

יום חמישי 20/01/05:
7 וחצי בבוקר השכמה. מתכונן - עולה על א', שוטף פנים, מצחצח
שיניים, דאודורנט. קצת פרפרים בבטן - הרגשה טובה באוויר. יום
יפה בחוץ לאחר ימים של חורף גשום.
9 בבוקר תופס אוטובוס מבית ליד לתחנה מרכזית ירושלים. כל הדרך
נרדמתי. 11 לקראת צהריים מדווח מוקי בירושלים. הולך למודיעין -
שואל איך מגיעים לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. "קו 28 מגיע
עד לכניסה לאוניברסיטה..." תודה אני עונה בחיוך מאושר. נוסע
ברחבי ירושלים, מתבונן בנוף הירושלמי הקסום. מגיע לאוניברסיטה.
מאבטחים בכל פינה, שואל מהיכן הכניסה. "אי אפשר להיכנס עם נשק,
צריך להפקיד אותו" אומר לי אחד המאבטחים. "איפה?" אני שואל.
הוא הצביע על מתקן ממשלתי להפקדת נשק. הלכתי, הפקדתי.
נכנס באחת הכניסות הראשיות, אישה מטעם האוניברסיטה יושבת
בכניסה שואלת אותי מה באתי לחפש פה... "אני לפגישה אישית..."
עניתי. "אין שום בעיה, כנס..." היא ענתה. ללא ספק פגישה
אישית...
נכנס למקום העצום הזה שנקרא האוניברסיטה העברית, לא יודע לאן
ללכת. מתחיל לשאול אנשים שנראים נחמדים איפה אוכל למצוא את
נטלי; חלקם צחקו עליי, חלקם לא ידעו על מי אני מדבר. ממשיך
ומחפש - חצי שעה עוברת. שואל מאבטח שנראה נחמד, הוא אומר לשאול
את הבחורה שבקפיטריה... הולך, שואל אותה, "לא כל כך מותר לי
להגיד לך אבל תלך לבניין שקוראים לו 'פרנק סינטרה - תלמידים
מחו"ל', אולי היא שם...", היא אומרת, "תודה, תודה, תודה..."
אמרתי לה אינספור פעמים. לאחר 20 קטנות מוצא את הבניין. עובר
בין הכיתות בבניין ומחפש אנשים שיוכלו לעזור לי. מוצא קבוצת
אנשים נחמדים האומרים לי לחפש את המורה של נטלי לעברית העונה
לשם גלינה. הולך ברחבי 'פרנק סינטרה' ומחפש את גלינה, אין דבר
שהיה יותר חשוב לי ביקום באותו רגע מלבד למצוא את גלינה המורה
לעברית. מגיע לספרייה, אומרים לי שגלינה שם. נותנים לי לדבר עם
גלינה בטלפון; "שלום גלינה, אני אוכל להשאיר לך מכתב שתעבירי
לנטלי פורטמן?" שאלתי, כמעט התחננתי. "מי זאת נטלי פורטמן?"
היא ענתה.
מסתבר שיש 2 גלינות בביה"ס.
ממשיך בחיפוש אחר גלינה ה-2 והחשובה באמת. מגיע לחדר מורים
שואל איפה גלינה. "היא כבר לא פה..." אמרה אחת המורות. איזה
באסה. "רגע רגע רגע, חייל... גלינה פה, היא מגיעה עוד דקה..."
אושר.
מוצא את גלינה.
מספר לה את הסיפור בקצרה ושואל אותה אם היא תוכל להעביר את
המכתב לנטלי, ואז היא עונה -
"למה שאני אעביר לה את המכתב? יש לי עוד דקה שיעור איתה, תעביר
לה אותו אתה..."
הייתי אילם מהתרגשות לשניות ספורות. "באמת?" שאלתי, "בוודאי!"
היא ענתה. תודה לך גלינה...

אני הולך לפגוש את נטלי פורטמן. אני הולך לפגוש את נטלי
פורטמן. אני הולך לפגוש את נטלי פורטמן. אני הולך לפגוש את
נטלי פורטמן. אני הולך לפגוש את נטלי פורטמן. אני הולך לפגוש
את נטלי פורטמן...

את השניות הבאות שללא ספק יישארו טמונות במוחי עד ליום
מותי,אני מעדיף לזכור בסלו מושיין...

הלכתי במסדרון בעקבות גלינה לכיוון הכיתה, לכיוון פורטמן...
מטרים ספורים מהכיתה ראיתי אותה, היא ישבה לבד בצד, מלווה
בכובע צמר שחור וסריג חום גדול שעטף אותה. לקחתי שני צעדים
אחורה מההתרגשות.
הגענו לכיתה. גלינה קראה לה - "נטלי, נטלי, בואי רגע..." היא
אמרה. ואז, לראשונה שמעתי את קולה - "אני באה..." היא ענתה
במבטא אמריקאי מובהק ומתוק.
"Hello, nice to meet you" אמרתי...
לחצתי לה את היד.
"Nice to meet you" היא ענתה.
"I wrote for you this letter" והבאתי לה את המכתב ביד...
"תודה רבה, תודה רבה" היא בחרה לומר בעברית.
שוב לחצתי לה את היד.
"Take care" היא אמרה.
"תודה" מלמלתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דברים שרואים
מקאן לא רואים
מוישי.






אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/05 12:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד סממה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה