בוקר עולה על הגן, בשמי תכלת בהירים וענני נוצה. אנחנו יורדים
להשתכשך במים, אחר שוכבים על העשב להתייבש בשמש הבוקר החמימה.
במעלה הנחל אנו עולים לאכול אפרסקים, אגוזים וענבי בר.
מתיישבים ומביטים בתמונה השלווה הזאת.

-"כמה זה אמיתי?" אני שואל.
-"אמיתי יותר משתוכל לדמיין", עונה ויולט.
-"וכמה את אמיתית?" אני מחייך.
ויולט לא עונה. רק צובטת אותי חזק. אה! - אני צועק והיא צוחקת.
רצה אל הנחל.

אני קם ומרים מן האדמה גוש קטן של אוכרה אדומה. לוקח אבן
עגולה, ועל גבי סלע שטוח כותש את האוכרה לאבקה. עץ תאנה סמוך
תורם לי משרפו, אני מערבב את האבקה האדומה עם השרף הלבנבן עד
שנוצר נוזל דביק ואדום כדם. הצבע מוכן. אני ממלא אותו אל תוך
קליפת אגוז גדולה, אחר כך מתקין מכחול מסיבים של צמח סיסל קטן.
ויולט עולה מן הנחל ועיניה בורקות. בידה המושטת אליי נחות שתי
אבני ירקן בוהקות. היא מביטה במכחול, ובקליפת האגוז המלאה בצבע
אדום, ועיניה נפתחות עוד יותר. אנו צועדים אל מעבר לעצים, אל
קיר חשוף, מקום בו התפוררו ונפלו כמה סלעים ונוצר מעין שקע
מוגן.

ויולט מניחה את כף ידה השמאלית על הקיר, אני טובל את המכחול
בצבע, מצייר את תוואי כף ידה ואצבעותיה. מבלי להוריד את ידה מן
הקיר אני נותן לה את המכחול ביד ימינה, ומחזיק את קליפת האגוז
בשמאלי. את ימיני אני מניח על הקיר וויולט מציירת את התוואי.
אחר אנו עוזבים את הצבע והמכחול שנשמטים לאדמה, ונותרים זה לצד
זו כשידינו מונחות על הקיר. את ידי השמאלית אני משלב בזו שלה
הימנית. אנחנו מביטים זו בזה ובידינו שמונחות על הקיר. אני
יכול לחוש בשני ליבותינו פועמים במדויק כאחד, וברגע אחד,
עוזבים ומרפים את ידינו מן הסלע. על מרקם האבן המחוספס, נותר
זיכרון אדום, מיתאר כפות ידיים. שתי ידיים. גוף אחד.



הד אדיר של מודעות פורץ מתוך תת ההכרה ומתגלגל לאורך אלפי
השנים. אנחנו מתעוררים בתוך חדר לבן, מוטלים על הרצפה. בחדר
מעט חפצים, מיטה רחבה, מעליה ציור גדול של נחל מיוער בין הרים.
שידת עץ ארוכה, מכתבה עם כמה מגרות וצרורות נייר, ושני וילונות
המכסים קיר שלם.

מתאוששים מן המאורע, מתישבים על הרצפה, נדמה כאילו מסה אדירה
ובלתי נתפסת חלפה ביעף והותירה אותנו שדופים. כמו מסע מהסוג
שאינו מותיר בך דבר פרט לנשימותיך. ויולט מגישה לי מידה אבן
ירקן אחת ומצמידה את האבן השנייה אל לבי. אני לוקח את האבן ושם
על ליבה. זרמי אנרגיה חולפים בין האבנים ומלטפים את פעימותינו
הקטנות. נשימות עמוקות ומלאות מסתדרות אט אט לכדי תאום בין גוף
ונפש. משתלבות. אחר אני קם ונעמד מול הוילונות, תופס אותם
בקצות אצבעותיי, ובהבזק, קולו של הפטרון מהדהד באוזניי -

"לעיתים צריך לחצות יבשות וימים,
כדי לעשות עוד צעד אחד נוסף".


אני מסתובב. ומושיט את ידי. ויולט מתקרבת אלי, מחזיקה
באצבעותיה את הוילון. ובשבריר קטן... מסיטים את הבדים לשני
הכיוונים...


אור אדיר ובהיר מציף ושוטף את גופנו. האור כה חזק עד כי כמעט
ולא ניתן להבחין בדבר. התחושה נפלאה.


אט אט מתחילים להתגלות עוד ועוד פרטים. מעין מרפסת ללא מעקה,
ומעבר לה- עיר זהב. עשויה כולה באור יקרות. על רחובותיה בניניה
ומקדשיה.
עיר שלמה עשויה זהב.


ויולט ואני ממצמצים ומתקשים לאכל את המראה הבלתי נתפס. ומעין
תחושה קלילה ממלאה את הגוף שנדמה כי נעלם כליל. והעיר שעטופה
בעננים, כמרחפת, נדמה כי בעצם אינה בנויה על אדמה. בוהקת כפרח
לוטוס, נחה בבטחה מעל התהום, שולחת את קרניה מעלה ואל האין
סוף.


מתוך הסנוורים, אנחנו מבחינים כי משני צדי המרפסת, ניצבות שתי
דמויות מכונפות, והם מאירות פנים בהסכמה ובהזמנה בלתי נראית.
היישר ממול, מעין שביל גלי, גולש ועובר דרך שער קשתי, ומתפוגג
אל זוהרה של עיר הזהב.


וכמו מתוך בועה, של הד הבא ממרחקים, קרב ועולה קול שקט, זך
ונעים, נושב כבבואה שמיימית, וממלא בתחושת פעמוני רקיעים -


                        "ברוכים הבאים לאינרטיה"