אני לא יכולה לנשום,
אני בקושי מסוגלת לדבר,
אני חייבת לעצור כל רגע בשביל לנסות למלא קצת את ריאותי
החנוקות.
החלומות שלי אף פעם לא טובים...
אני מחכה לה בחלומותי,
היא אף פעם לא מגיעה
אני מניחה שזה בגלל ששכחתי לדמיין אותה
אני כבר לא ממש בטוחה איך נראתה
איך נראו תוי פניה, מה טיבו של ריחה המיוחד,
או איך נשמע תקתוק הקוצב המושתל שהכרתי, פעם, כל כך טוב.
זכרונות של חיות משק וחיילים מפלסטיק מסודרים בצורה לא
הגיונית,
כי איתה, הכל היה מותר, לא היה היגיון ולא היה סדר, רק אהבה.
חיתולים, בובות, תכשיטים והמון נשיקות.
אצבע אחת שבורה, ולק אדום, כמו חיוכה.
לא מדברים עליה יותר, רק אבא עולה לקבר
אני מפחדת...
פעם, כל שנה ביקרתי אותה,
כל שנה ראיתי אותה בעיני רוחי בפנים, רק עצמות יבשות
למה לזכור אותה בצורה כזו?
אני לא צריכה מצבה שתגיד לי שהיא חיה פעם.
רק שתבקר אותי בחלום,
רק לראות אותה פעם אחרונה, הפעם שלא הזדמנה לי מעולם,
לראותה בשניותיה האחרונות,
ולתת לה, סופסוף,
את הנשיקה שמחכה לה כבר עשר שנים...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.