[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נולדתי בשכונת תלפיות בבית-יולדות "משגב-לדך". בגיל שנה לערך
עברו הורי להתגורר ב"בית-מזמיל" שהפכה לימים ל: "קריית יובל".


למדתי בביה"ס שכונתי שנקרא: "ממלכתי ג'" ועברתי ילדות הררית.

גדלתי בבית משותף בן שתי קומות מצופה אריחי אבן - כמו רוב
הבתים בירושלים, עם גג רעפים אדום וחצר וגינה מטופחת בידי אבי
שבמרכזה גולת-הכותרת: שיח-שושנה יפהפיה וריחנית שפרחה בצבעים
ורוד-כתמתם. מסביב לגינה הניח אבי סלעי אבן מפוסלים ע"י הטבע,
אותם אוסף היה במריצה בטיוליו בהרים. בין הסלעים פרחו "סלסלי
הכסף".
גם השביל אל הבית היה מרוצף אריחי אבן גסים ואליו נכנסנו דרך
שער-ברזל בצבע טורקיז.



בתחילה הייתה "בית מזמיל" ממש כמו ישוב ספר. גרנו כמו בקצה
העולם. מעבר לביתי כמעט ולא נראו בתים נוספים אלא מרחבים
פתוחים של הרים וגבעות חשופות סביב סביב.

כילדה שיחקתי עם חברים מהשכונה בהרים, כמו היידי בת ההרים.
רגלינו הקטנות, הקלות טיפסו וירדו מעלה-מטה במורדות הגבעות.
טיפסנו על עצים כמו קופיפים וקטפנו מפרותיהם. זכור לי עץ אחד
שהניב פירות קצת גדולים יותר מאפונה שקראנו להם "זערורים"! הם
דמו בטעמם לתפוחי-עץ אלא שהיו מתוקים פי כמה. בנוסף ל"זערורים"
קטפנו גם גבעולים של שיח קוצני שקראנו לו "חרשוף", קילפנו את
קליפת הגבעול ואכלנו את תוכנו. טעמו דמה לטעמו של גבעול החסה.




על אחד ההרים סביב התנוסס מגדל וסביבו בתי אבן בסגנון
מוסלמי-כפרי: קומה אחת, קירות עבים, חדרים ענקיים וחלונות
מקושתים. המגדל היה בעצם מסגד מוסלמי והבתים סביבו היו פעם כפר
ערבי שנקרא: "מלחה". אהבנו לטפס במדרגות אל מרומי המגדל - אל
האשנב בו פעם היה המואזין מסלסל בקולו הזמנת תפילה לתושבי הכפר
המוסלמים. בצלע אותו הר היו גם כמה מערות שבהן נהגנו לשחק.
במורדות אותו הר הייתה חורשת עצי-זית עתיקים ציוריים שם ישבנו
ונחנו בצילם. היו לנו מעט צעצועים ואת החסר השלמנו בעזרת שלל
חפצים שמצאנו בטבע, להם הוספנו הרבה מאוד מדמיוננו.



בימי הקייץ החמים כמעט שלא שהינו בבית ולעת ארוחת הערב נשמעו
ברחבי השכונה קריאות רמות של אימהות לילדיהן לשוב הבייתה מכל
ה"פזורות" (מי-של! מי-מי! מר-ים! יצ-חק! א-יה! רו-ני! רו-תי!
ג'ו-די! אור-נה! יו-דית!)  



בימי החורף הקרים של ירושלים ישבנו בבית סביב תנור-נפט שאישו
כתומה - מעליו העמידה אימי קומקום מים שפלט אדי-קיטור חמים
שהניסו את היובש ומעל לכל אלה תלתה אימי חבל לייבוש כביסה.
כשהיה לנו קר במיוחד התיישבנו היישר על גג-התנור.



אנחנו הילדים קראנו ספרים שהחלפנו בספרייה אליה היה עלינו ללכת
מרחק של כשני קילומטר. זכור לי במיוחד ספר של סיפורים קצרים על
נסיכים ונסיכות שאותו החלפתי כמה פעמים וקראתי בשקיקה. בדרך
לספריה, ליד הצריף של "הצופים", זכור לי במיוחד עץ אחד שעליו
אהבתי לטפס ובתוך גזעו החלול ישבתי, שיחקתי ושקעתי במחשבות -
מעין "הבית בעץ האישי שלי".



בלילות, במיטותינו התכרבלנו בשמיכה והקשבנו אחותי ואני
ב"טרנזיסטור" לתסכית מתח מצמרר שנקרא: "פול-טמפל". בחורפים
בירושלים, לא אחת, יורד שלג. אהבנו מאוד את ימי השלג בהם לא
הלכנו לבית-הספר. בנינו בובות-שלג, עטפנו צווארן בצעיף צמר
צבעוני וגזר כתום - היה להן לאף. השתעשנו וזרקנו זה על זה
כדורי שלג. לא אחת חזרתי הביתה ממשחקי השלג כשרגלי קפואות!



ליד ביתנו, מעבר לכביש, הייתה תחנת אוטובוס וחברת האוטובוסים
נקראה אז: "המקשר" האוטובוס המקרטע היה מגיע לתחנה בערך פעם
בשעה וצריך היה לרוץ אליו מהר כדי שלא "יברח" לנו. באמצעות
אוטובוסים "מעשנים" ו"מקפצים" אלה "ירדנו העירה". לרדת העירה
הייתה חגיגה בפני עצמה. שם ברחובות יפו, קינג-ג'ורג' ובן-יהודה
היו חנויות בגדים, נעליים וכל מיני שכיות-חמדה שהסתכלנו עליהם
בהתפעלות. אבא היה לוקח אותנו מדי פעם "העירה" לרחוב יפו, שם
במקום שנקרא "בניין העמודים" היה קונה לנו בגדים "במודה"
ובחנות: "פריימן-את-ביין" קנו לנו נעלי-סירה (שחורות או
אדומות) מצופות ב"לכה". בדרך עברנו גם בכיכר הדווידקה אשר
במרכזה מוצב תותח.

"העירה" היינו "יורדים" גם כדי לראות מדי פעם סרט בקולנוע:
"אור" או "אורנע" או "תל-אור" או "סמדר".

"העירה" היינו "יורדים" גם כדי לבקר את אבא בעבודתו בספריה
במשרד-הדואר בבניין ג'נראלי ברחוב יפו שעל גגו מתנוסס פסל גדול
של אריה עם כנפיים ובטלפיו ספר פתוח. בדרך מתחנת האוטובוס
לבניין "ג'נראלי" עברנו אחותי ואני ליד חנות צעצועים בשם:
"רוזנפלד" שנפשי כמהה אליה והצמדתי את אפי לשמשת הויטרינה למשך
זמן ממושך.
אחר-הצהריים כשאבא חזר מהעבודה היינו רצות לקדם את פניו,
פותחות את תיק העור השחור שלו ומחפשות שם את: "מה הבאת לי היום
במתנה?" בדרך-כלל הייתה המתנה או סוכריה על מקל, או מסטיק
בזוקה, או חפיסת מסטיק "עלמה" או "פרסים" או מחזיק-מפתחות או
מפיות שאותם אספתי בשקידה.




מדי פעם הייתה אמא שולחת אותי לקניות ב"חנויות" מצוידת
בסל-פלסטיק צבעוני. בדרך כלל כללה רשימת הקניות במכולת: לחם
לבן, חצי לחם שחור וגביעי "לבן" (תחליף יוגורט) או "אשל" או
שמנת חמוצה. כ"שכר-טירחה" הוסיפה לי אימי כמה גרושים לקניית
צ'ופר: או קרטיב קרח בחמישה גרוש, או ארקטיק חלב (שווה יותר)
בעשרה גרוש, או "אגוזן" שהיה מעין חטיף מצופה שוקולד, או מסטיק
בזוקה, או חבילת מסטיק צהובה בשם: "עלמה".




מעבר לטיפוס על הרים ועל עצים שיחקנו גם במשחקי רחוב כמו:
תופסת ומחבואים ממש כמו היום וגם שיחקנו ב"גומי" "חמור חדש"
"חמש אבנים", "קלאס" ו"סטנגה". סטנגה היה כמו מיני כדורגל.
מאחר שכמעט ולא היו מכוניות בזמנו - יכולנו לשחק בבעיטות בכדור
לרוחבו של הכביש.
למשחק הקלאס שרטטנו בגיר שישה ריבועים על המדרכה ואת האבן איתה
שיחקנו היינו משייפים ו"מעגלים" שעות ארוכות.
השתתפתי גם בפעולות ב"צופים" שנערכו בחיק-הטבע בהרים. מדי פעם
יצאנו כל הקבוצה ל "אש-לילה" מפחיד בהרים.

אני זוכרת שבכתה א' למדנו במשמרות בבית-הספר. חלק למדו בבוקר
וחלק למדו בצהרים כי לא היו מספיק כיתות לכולם.

בבית-הספר לא פנינו למורה בשמה אלא בכנוי: "מורתי" או:
"המורה". ולמנהל רחשנו כבוד רב ויראנו מפניו.
בבוקרי החורף הקרים הודלק תנור הנפט בפינת הכיתה שהונח בתוך
כלוב-סורגים. קליפות-התפוזים שהנחנו מעליו הפיצו ריח עז ונעים
שהתפשט בכל רחבי הכיתה.
בהפסקות, כששיחקנו "חמור חדש" בחצר היו הבנים מצמידים
שברי-מראות לנעליהם ומציצים לתחתוניהן של הבנות שלבשו
חצאיות...
כאשר החלו בנות ללבוש חזיות היו הבנים בכיתה מושכים בחוזקה
בגומי של חזיות הבנות מאחור - וזה כאב מאוד.
את "הצעת החברות" הבוסריות קיבלו הבנות מהבנים באמצעות פתקים
מקופלים שהועברו מיד-ליד (במהלך השיעור) עד שהגיעו ליעדן.
בפתקים לרוב היה כתוב: אני מציע לך חברות. האם את מסכימה?
בכיתה ג' בערך הגיעה לכיתתנו תלמידה חדשה, עולה מרוסיה (אז
העלייה הגיעה ב"טפטוף"). לילדה קראו: סופיה. סופיה הייתה
חוורינית וורידי פניה בלטו מבעד לעורה הדק (יחסית אלינו
ה"צברים" שהיינו מחוספסים ושזופים). המורה ביקשה מסופיה לחזור
אחריה: "המורה יושבת על הכיסא" סופיה חזרה אחריה ברצינות רבה:
"חמורה יושבת על הכיסא" וכל הכיתה התפוצצה מצחוק.



פעם בכמה ימים הייתה עוברת בשכונה מעיין משאית שמתוכה יצא איש
וקרא בקולי קולות "קרח! קרח!" המשאית הייתה מלאה במלבנים
גדולים של קרח שהשתמשו בו לקירור מצרכי מזון בתוך ארון קטן
ששימש "מקרר". תור ארוך השתרך בדרך אל מלבן הקרח הנכסף אותו
היו נושאים באמצעות צובטני-נשיאה מיוחדים. היה גם איש שעבר
ברחוב וצעק: "מחדד סכינים!" מחדד סכינים!" - וכל עקרות הבית
רצו אצו מן הבתים בשמלות פרחוניות מתנפנפות וסינרים ובידן
סכינים להשחזה... ועוד זכור לי רוכל שזעק ברחוב
"עאסל-פילעאסל!" הוא מכר כעכים כאלה מצופים ב"דבש" אותם אהבתי
מאוד כשהייתי ילדה. זכור לי רוכל נוסף שעבר ברחוב ומכר "יופי"
("פ" דגושה). יופי היה תפוח-עץ מצופה זיגוג סוכר אדום שהתנוסס
על מקל עץ. כל הילדים קיבלו כמה "גרושים" מאימותיהם ורצו לרוכל
לקנות את הממתק הנכסף.



היה לנו גם את שמוליק "החלבן" שהיה מגיע השכם בכל בוקר עם
עגלת-החלב שלו לכל אחד מבתי השכונה ומניח 2 בקבוקי חלב מזכוכית
על מפתן הדלת. מתחת למכסה האלומיניום של בקבוק החלב הייתה שכבת
קרם שמנת שעל ליקוקה התחרינו אחותי ואני.



בימי הקייץ החמים הייתה אימי ממלאה במים גיגית-כביסה קטנה
ומוארכת מאלומיניום כסוף - מלבישה אותנו בבגדי-ים, כובע לראשנו
והיינו משתכשכות ב"אמבטיית-השמש" בחצר הבית.



לימים החלו לבנות בתים נוספים בשכונה או אז הגיעו פועלים
ערביים שצעקו "בארוד"!!! וכל הילדים נסו על נפשם בזעקות.
"בארוד" היה חומר נפץ שהניחו על סלע ופוצצו אותו כדי לישר
ולהכשיר את פני הקרקע הסלעיים לבנייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכללים נועדו
ללמדם כך שתדע
לשבור אותם
באופן המתאים
ביותר





הפטישן


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/04 15:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכי כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה