אני נשכבת על המיטה ופורשת את זרועותיי לצדדים, מותחת אותן ככל
שאני יכולה. עוד מעט אתחיל להרגיש את צינתו הנעימה של המזגן,
ושמונה עשרה המעלות תקררנה את גופי הלוהט. את בגדיי ספוגי
הזיעה השלכתי מבעוד מועד לסל הכביסה, ועכשיו כל האפשרויות
פתוחות בפניי.
או לפחות הן היו יכולות להיות פתוחות בפניי. אבל הן לא.
אני חשה כאילו אני כלואה בסרט אימה דל תקציב. הנה, צפיתי בקלטת
הוידאו הרצחנית, ואני אמות בעוד כמה ימים. או שמא רודף אחריי
במסדרונות ביתי הרוצח במסיכה השחורה. על כל פנים, אין זה מצחיק
כלל וכלל. יש פה אף מן האלמנט הטראגי. שמא אשנה את שמי לאדיפוס
ואנקר את עיניי?
לא היה זה לפני זמן רב כששמעתי את הבשורה הרעה. הרופא בישר לי
אותה במשרדו לפני כשעה. "כלום אין דבר שאוכל לעשות?" שאלתי
בתחינה נואשת, "האם אין תרופת נגד לתופעה הזו? בטוחתני כי
נתקלתם כבר במחלה הזו בעבר!". הרופא גירד את פדחתו המבריקה
וענה במבטא רוסי כבד, "אני לא יודע מה להגיד לך, מעולם לא
נתקלנו בתופעה כזו. יש אנשים שפירות לא מועילים להם במיוחד,
אבל עוד לא קרה מקרה שבו פרי מעכל את תוך גופו של אדם, ועוד
במהירות כזו".
אין מה להגיד, לא הייתי צריכה לאכול את הרימון ההוא. מה חשבתי
לעצמי, לאכול רימון בראש השנה? כמה אווילה הייתי. אולם הייתה
זו ארוחת החג, וגרעיני הרימון הרבים מילאו שלל קעריות שהיו על
השולחן, ולפתע התחוור לי שמעולם לא אכלתי רימון. אז אכלתי קצת,
ואז עוד קצת, והתענגתי על כל ביס. אח, לו רק ידעתי! לו רק היה
לי שמץ של מושג לגבי הרגישות האדירה הקיימת בגופי לגרעיני
הרימון, רגישות כה אדירה עד כדי כך שהיא תכלה את גופי תוך שבוע
לכל היותר מאכילת הרימון! וכבר עברו יומיים מאז, וסופי קרב
ובא. אני מרגישה את זה מבפנים. אני מרגישה את גופי נאכל ומתכלה
במהרה מבפנים. בתחילה הולכת קיבתי ונעלמת, אחר כך המעיים, לאחר
מכן נוגס הרימון בשחלה אחת מפה, בלבלב אחד מפה, אולי אף
בתוספתן - את התוספתן אני דווקא מוכנה שיקבל! - ואט אט הוא
מעכל את כולי. בסופו של דבר יעוכלו כל החלקים הפנימיים שלי
ואני אשאר עור בלבד, ללא עצמות. אכן, הדיאטה המושלמת. אולם האם
כך אני מוכנה לפתוח את שנת תשס"ה? תכננתי הרבה דברים לשנה הזו,
אבל להיאכל מבפנים על ידי רימון, את זה דווקא לא!
ושוב נודדת מחשבתי אל ההשלכות. כה רבות הן, וכוונתי אינה רק
במובן האישי. כבר רואה אני בעיני רוחי את העתיד, שנת 2040
בערך, והעולם כולו עומד על סף השמדה גרעינית או מתקפת חייזרים
אימתנית או משהו נוראי כזה, וכל גדולי המדענים בעולם עומדים
ובוכים על מר גורלם: "לו רק נשארה בחיים, לו רק זכתה להגיע
לשנה זו ולהציל את כולנו בעזרת אי-אילו כישורים שניחנה בהם ככל
הנראה". כך הם בוכים עליי, אף שבמותי הם עוד היו צעירים
ופוחזים, ועוד שיחקו בגינות הציבוריות לאור השקיעה ולא תיארו
לעצמם שבאותו רגע נאכלת מפנים אותה גיבורה שלא תוכל להציל את
חייהם בעוד שנים. לו רק היו יודעים! אולם הם אינם יודעים,
ולמען האמת גם אני אינני יודעת את מה שצופן בחובו העתיד, וכבר
מתחילות דמעות להציף את עיניי ואני מתחילה לחבוט במיטה ולכסוס
ציפורניים ולנופף בכפות רגליי אל על. ולפתע נפתחת הדלת לרווחה,
ואור בהיר מציף את החדר, ודמות שאינני מזהה כרגע פורצת פנימה
וקוראת "הוא טעה! הרופא טעה! את לא גוססת! תזכי לחיות עוד שנים
רבות!". הוא טעה. הוא טעה! אני שומעת את קולות מחיאות הכפיים
של הקהל. הוא טעה, הם צועקים, הוא טעה, והם נרגשים, והם מוחאים
כפיים, והם סוחבים אותי בידיהם לעבר פאריז, שם אזכה לשהות
במלון מפואר ולאכול קרואסונים לאור השקיעה בבית קפה קטן בשאנז
אליזה בעודי מתכננת כיצד להציל את העולם בשנת 2040, והוא טעה,
והם אוהבים, ופאריז, וקרואסון; אני בוכה ובוכה...