- זה משהו מוזר, אולי נער בלי ראש,
- את חושבת על מפלצת, בחור עם חור או חלל בראש,
- חור בתחתית הצוואר, גוף מעוות,
- את משדרת ריב, יחסים מתוחים, בכי, אשמה,
- אני קולטת פחד, כאב, סבל, תחושה של ייאוש,
- בחור חסר אונים, אף אחד לא מבין אותו,
- הוא לא יכול לדבר, להגיד שאתם מוסיפים על סבלו...

מה, אני באמת מעבירה מחשבות? איך הם ידעו את כל זה?
במשחק התפקידים בסדנה, הוטל עלי להתרכז במישהו.  האחרים התנסו
בניחוש מחשבותיי.  המנחה הבטיח שזה אפשרי.  חשבתי על שלומי
החמוד שלנו, לפני ואחרי.
והם דייקו בניחוש:
הרופאים אכן טענו שמוחו נפגע ללא תקנה, כאילו אין לו כלום
בראש.
החור בצוואר הינו  שריד מניסיונות ההחייאה.
הכאב, הבכי, הסבל ותחושת האשמה - זה נכון.  היא מגעילה הגברת
שאמרה את זה, מאופרת בסגנון כת השטן ומדברת בשחצנות, אבל גם
היא מדייקת.
איך הם קראו את מחשבותיי?
המנחה מודע לתחושותיי.  אמר לי לספר רק אם אני רוצה.  רק מה
שאני בוחרת.  אפשר להסתפק ב"כן" או "לא".
מה אומר על שלומי, שהיה ילד מקסים,  והיום הרופאים רואים בו
'צמח'?
ניסיתי לסדר את התמונות בראשי, ילדון מכחיל וחבל על צווארו,
חבריו ההמומים, ניסיונות ההחייאה, הפחד, חקירת ההתאבדות,
העליבות שבחיי נכה ומראהו שנתיים אחרי:  גוף ילד משותק שמתחיל
להתבגר ומצמיח שיער, גפיים מעוותות, מטפלת שחושפת את אבריו
המוצנעים לשמש, אומרת שלא טוב להיות כל היום בחיתול... האם הוא
שומע? מה הוא מבין? מביט ומפחד. רק את העיניים הוא יכול להזיז.
לעצור את הנשימה. כואב לו כשנוגעים בו, מלבישים ומפשיטים אותו,
רוחצים, מצחצחים לו שיניים, הכול סבל אין סופי.
לא יכולנו להאמין שהוא רצה להתאבד. בן הזקונים בבית מלא כל
טוב, מה היה חסר לו?  החברים אמרו שזה היה מין משחק טיפשי כזה:
מי יחנוק את עצמו לזמן יותר ארוך, הם רצו לבדוק עד כמה זה
מגביר את ההנאה המינית.    
הילדון שלנו התנסה בעונג מיני?
אחרי בית החולים - כל מגע נחווה אצלו כאלימות. עיניו משקפות את
פחדיו. רגליו מתעקלות זו על זו, ואי אפשר להפריד. הוא לא מדבר.
לא יכול אפילו לבכות. שלושה מטפלים ומעסים הבאנו הביתה - וכולם
מכאיבים לו, אפילו אנחנו.
כולם חוץ מאחמד. רק במשמרת שלו הוא רגוע.

הבאה בתור היא הגברת השחצנית, זו שמאופרת בסגנון 'כת השטן'.
היא מתנדבת להתרכז, וכולנו צריכים לנחש מה ועל מי היא חושבת.
מעצבנת אחת! היא מרגיזה אותי.  אין לי מושג איך מנחשים אבל אני
קופצת ופולטת בנבזות:
"אני רואה שבעלך במצב סופני ושאת אשמה במחלתו,  את גם לא רוצה
שהוא יבריא!"
האחרים ממשיכים את הקו בו התחלתי. גם הם חשים שהיא מזיקה
לבעלה.
אולי זאת אני שמשדרת שוב מחשבות?
הגברת זעה באי נוחות:
"כן, אבל זה יכול לקרות לכל אחת. אי אפשר להכריח אותי
לאהוב"...