הפעם חיכתה לי על המדרגות המוליכות לגינה. סמוקה ונסערת, נושמת
עמוק להירגע. לחייה האחת לוהטת וסימני יד גדולה עדיין טבועות
בה. בקצה אפה סימני דם קרוש אותם מוחה ביד חפוזה ומושכת באפה.
שני שבילים לחים חוצים את פניה, אך היא מחייכת לעומתי כאילו לא
קרה דבר.

"יופי. אני רואה  שהחלטת לחזור, יופי-טופי. את יודעת שסופיה
אומרת שצריך למכור. אז מה, את מוכרת?"
"רגע-רגע אל תתנפלי עלי. לא אינני מוכרת, מה פתאום למכור."
"אני חושבת שסופיה טוענת שלמקום אין עתיד. הכי טוב ליד הים."
"שסופיה תלך לגור ליד הים. אנחנו לא נמכור, אל תדאגי.
"אני שמחה שלא, כי אם תמכרי לא תוכלי למצוא אותי."
אני רוצה לומר לה שזו בדיוק הסיבה שאינני מוכרת ולא חשבתי על
כך וחוץ מזה רק עכשיו חזר הבית לרשותי, אבל איני רוצה להטריד
אותה בזוטות מורכבות וחוץ מזה נראה לי שהיא עדיין נסערת, אז
אני רק מתיישבת לידה על המדרגה העליונה וממתינה.
"יום אחד יהיה טוב", היא אומרת לבסוף ונאנחת, "אימא אומרת שלא
כדאי לדאוג." ואני מחייכת. כך בדיוק אני זוכרת את אימא. ברגעים
הכי קשים הייתה אומרת 'אל תדאגי, בסוף הכול יסתדר'.
"תגידי, יהיו לנו ילדים? אבא אומר שילדים זה אסון ואימא לא
אומרת כלום."
"כן, יהיו ילדים, שניים, בנים."
"אוף, אף לא בת אחת? הייתי משוכנעת שרק בנות. שאנחנו משפחה של
בנות. לאימא יש אותי וכולם אומרים שלדודה סופיה כנראה תהיה בת,
וחשבתי שאנו משפחה רק של בנות."
"כן, אני יודעת, גם אני חשבתי כך אבל בסוף נולדו שני בנים.
כנראה שיותר קל עם בנים", אני מהרהרת בקול רם.
"אני שונאת בנים, הם נוראיים ומציקים ואם הם כמו אבא..."

במבט לאחור הוא לא היה אדם רע. אני בטוחה שהייתה בו אהבה שלא
השכילה לצאת החוצה אלא בטפלו בגינה: בגפנים, בענבים ובשסק.
והייתה בו הרבה מרירות וכעס, אותו פרק בחפירת בורות של חברת
החשמל. כמה גאה היה כשהיה מספר שעבור כל בור קיבל ארבעים לא"י.
אבל אחר כך נגמרו הבורות והוא רק המשיך לגזום עד זוב דם את
ענפי השקדייה המתייבשים והולכים, ולסקל את האבנים המנקדות את
חלקת הטרשים  שלו. אני זוכרת אותו רוטן, שלו היה זוכה באחת
החלקות העליונות, היה יכול לעשות הרבה. אבל כאן ככל שסילק
אבנים, כאילו נולדו חדשות תחתן ואדמה כמעט ואין בה.

הוא שב ופרח כשהחלו בבניית התוספת של המרתף והחדר העליון.
מעמיס שקים של מלט נשר, ערמות זיפזיף ואבני חצץ קטנים. נדמה
שלא היה מאושר ממנו כשישב והחליק את המוזאיקה של המדרגות הצרות
המובילות לגינה, אפילו שהיה צריך להישמע להוראותיה של אימא,
אפילו כשידע שהדירה התחתונה עומדת לשמש כמקלט לדודה סופיה
שאמורה לעלות ארצה. אבל האביב כבר אז היה קצר, ודודה סופיה
שהגיעה עמוסת צנצנות אגוזי מלך וריבת אוכמניות, לא הייתה מרוצה
משום דבר. לא מדירת החדר שנחפרה בעמל רב, לא מהשירותים
והמטבחון חסר החלון, כנראה גם לא מהעובדה שנחסכה ממנה השהייה
במעברה בחורף ההוא של  שנות החמישים.

סופיה ובעלה השתקן לא נשארו זמן רב לסכסך בין חיים ומשפחה.
דירת השיכון של הסוכנות ליד הים קרצה יותר מהרצון לשהות ליד
אחותה ולטרפד מהלכים טבעיים ועד מהרה נעלמו, מותירים אחריהם
מרתף שומם, שרידי עיתונים, תנור פרידמן עשן וחלומות חבוטי
צורה. כשהכל יעלה בעשן, לא יהיה גם מי שיזכור סטירה מצלצלת
ודמעות מיובשות, חלומות בהקיץ ובלטה מתנדנדת.

נדמה לי שאני רואה את צילו חולף עובר על פני בדרך להשקות את
הגינה. כן, זה לא הגיוני למי שכבר יותר משלושים שנה מדשן את
הקרקע מלמטה אבל איני מתאפקת ויורדת אחריו. כמה זמן כבר לא
הייתי למטה, אבל אי אפשר להרחיק נדוד, העשבים והענפים כבשו
מחדש את שלהם ומעבר למדרגות המעבר חסום בגדר דוקרנית.

אני נעצרת, מציצה פנימה מבעד לחלון- לא רואים דבר. אני פותחת
בזהירות את הדלת החורקת, תמיד פחדתי מנחשים. האפלולית מגמדת את
האוויר המעופש והטחוב. בפינה, ערמת עיתונים ועכביש שיושב בשקט,
מלטף את עצמו וממתין. ממולי זוג מגפיים מלאות בוץ שיבש, ומטאטא
זרדים מעוקם. בפינה אני מזהה ארגז עליו כתוב בכתב ידה העגול של
אימי: ציורים 1950-1958. קשה להאמין שאיש לא טרח לזרוק אותם.
"אין לי בעיה שתמשיכי לצייר," אני שומעת את אימי. "דווקא יש לך
כשרון, אבל קודם תרכשי מקצוע, אחר כך תוכלי לצייר כאוות נפשך.
מאמנות אי אפשר לחיות." אני מסבה את ראשי אבל כל שאני רואה הוא
חרדון שמניד ראשו בעצבנות, וכשעיני נתקלות בשלו הוא ממהר לטפס
על הקיר ולהתחמק דרך חור סמוי ברשת החלודה. אני מדשדשת בעזרת
מוט המטאטא העקום מתחת לערמת וילונות תחרה מתפוררים שפעם קישטו
את הסלון-חדר האוכל-חדר השינה-חדר המגורים ומאתרת את הבלטה.
איני צריכה לקפוץ עליה אפילו לא פעם אחת כדי לדעת שזו היא.

"את עדיין זוכרת את הסטירה?"
היא שוב מולי במכנסיים כחולים קצרים עם גומי מסביב לירכיים
וחולצה שפעם הייתה לבנה. כמובן שאני זוכרת, הרי נשבעתי לעצמי
שבחיים לא אשכח ולא אסלח. "איך אפשר שלא, יש דברים שלא שוכחים.
את הרי ביקשת ממני שלא לשכוח, אז אני זוכרת." רוצה לומר לה
שכבר קודם דיברנו אבל היא לא שמה לב אלי.
"באת לחפש את האוצר מתחת לבלטה?"
אני מחייכת. "מעניין אם המחברת עדיין שם עם כל השירים."
"אני מציעה שתוותרי." היא מושכת בכתפה. "לא כדאי". היא מושכת
את הכדאי לנצח.
"למה, העברת אותם למחבוא אחר, ואני כבר לא זוכרת להיכן?"
"לא, אבל אני מציעה שתשאירי אותה קבורה. השירים יותר מדי
עצובים ונראה לי שאת במצב רוח יותר מדי טוב. למה לקלקל משהו
טוב?"

"היום טוב לך?  היא שואלת פתאום, "אני מתכוונת יותר טוב באמת,
יותר טוב מאז?"
"כן," אני משקרת במצח נחושה. כן. היא לא יודעת, אבל יש לי
דוקטורט בשקרים. "כן, היום הרבה יותר טוב. הרבה, הרבה יותר
טוב," אני חוזרת על דבריי, כדי לשכנע אותה ואותי.
"ואת עוד חושבת עלי ועל אבא ועל אימא לפעמים?"
"אין כמעט יום שאני לא חושבת על אז," אני מתוודה.
"אז אולי זה סימן שלא כל כך טוב לך?  אנשים שטוב להם לא חושבים
כל כך הרבה על העבר."

לפרק הראשון:
ארגז הקרח http://stage.co.il/Stories/67129