זה קרה
לילה אחד,
לפנות בוקר,
כשלא מצאתי תשובה.

הערפילים עלו על שדות,
ואלוהים אז החליט,
את המוות
להטעים אהבה.

את הזמן,
עצר הוא מלכת.
ועף וריחף
בין שדות.

לבד הוא עמד,
על כר הדשא.
וסביבו הם
עמדו בזוגות.

שניים שניים,
אדם וחווה,
אהובים
אחזו אהובות.

הוא היה
מניף
את החרב
וקוצר את ראשם.

והיו
אחרים,
שנתנו להם אהבה
והיו שנתנו בם חיים.

והוא עטה אפלה
והיו, שעטו אור
וכנפיהם, היו לבנות.
ובעיניו וליבו - שלט תמיד השחור.

הוא עשה זאת,
שנים,
עידנים,
על גבי עידנים.

האפלה שוב זרחה,
מעל ראש הנבחר,
חיי האיש,
שזמנו כבר נגמר.

הוא שלף את הלהב
ואחז בו חזק.
את תפקידו התכונן לבצע,
ואז עף חץ ממרחק.

הוא חש כאב בגבו,
והפנה מבטו.
מלאך אהבה,
היא עמדה שם מולו.

לא קרה כך מעולם לפנים.
ביקור מהאהבה והמוות,
לא קיבל אדם,
משניהם - באותו יום.

האיש השתופף
כמו חיה לכודה,
העיף באישה
מבט אחרון

ורץ חזרה
אל העדר,
מודה על חייו
שלא נלקחו מאיתו .

היא כרעה לצידו,
הוא אחז בליבו,
עיניהם נפגשו,
והשטן - לא עוד המתין לשובו.

זה היה
לילה אחד
לפנות בוקר
כשלא מצאתי תשובה.

הערפילים עלו על שדות,
ואלוהים אז החליט
את המוות
להטעים אהבה.